החלום האירופי: מותחן דוקומנטרי, תעלומה אמנותית ועוול היסטורי

״החלום האירופי״ סרטם של מולי וצליל לנדסמן, שיוקרן בהקרנת בכורה בפסטיבל חיפה, עוסק בנכסי תרבות אבודים. הוא עושה זאת באמצעות סיפור שורשים משפחתי של יוצרי הסרט, אבל אינו נשאר קטן ומשפחתי, אלא מצליח להתפתח באופן מרתק, באמצעות אחת התעלומות שטרם טופלו כראוי: בזיזת יצירות אמנות מבתיהם של יהודים, כפי שהתרחשה בברלין וברחבי גרמניה עם עליית הנאצים לשלטון. מולי לנדסמן במאית הסרט והקול המוביל והמכתיב אותו, מוליכה אותנו למסע בעקבות יצירות האמנות שהיו תלויות בבית סביה, יוליוס ודורה קלאוזנר.

הפתיח חוזר לברלין בשנת 1936, ונותן לנו רקע על המשפחה ועל הבית שבו התגוררה, שהיה עמוס יצירות יקרות ערך של אמנים ידועי שם. תוך כדי שחזור, לנדסמן מתארת את הזמן כחומה שנוצרה בעקבות המלחמה וכעת היא מבקשת לעבור אותה.

הכל התחיל כשעו״ד פריץ אנדרלין יצר קשר עם מולי לנדסמן וחשף בפניה את העובדה שלסביה היו ציורים יקרי ערך, בווילה שבה חיו בפזאננשטראסה בברלין. הוא מסביר שכעת מחפשים את היצירות הללו, מתוך תקווה להשיב אותן ליורשים. לנדסמן חשה נסערת ומחליטה לנסוע לברלין. בהמשך יוליך אותה התחקיר על הציורים גם ללונדון, לבודפשט ובחזרה לתל אביב והיא תגלה שחלק מהמסע האמנותי הזה הוא גם מסע לגילוי הזהות שלה ולנסות לענות על השאלה מה היה סבא שלה יותר – גרמני או יהודי. זו שאלה מעניינת, כי היא הובילה לסדרת בחירות גורליות, שניתבו גם את גורל האמנות שהייתה תלויה בביתו.

אותו עורך דין פנה גם לרוברטו גרץ מארגנטינה, יורשו של אלפרד קר, שהיה בעליו של אוסף אמנות, וגם הוא החליט, במקביל ללנדסמן, להגיע לברלין. השניים נפגשים וחוברים למסע משותף, כשהם מגלים שמשפחותיהם השתייכו לאותם חוגים חברתיים. המסע הזה הוא בו זמנית תחקיר היסטורי ואמנותי. כמו שאומר גרץ, אי אפשר להחזיר את ההיסטוריה, אבל צדק בעקבות ההיסטוריה אפשר לעשות.

או לפחות לחשוף את העוולות. התחקיר האמנותי לוקח אותם למסע בין מוזיאונים, ארכיונים, מוסדות ובתים פרטיים ברחבי אירופה, שבהם נמצאות כיום יצירות אמנות שנגזלו מקורבנות השואה, וככל הנראה מעולם לא היה להן דורש עד כה.

מקס ליברמן והשורשים הדמיוניים

הסרט נפתח בציור של מקס ליברמן, שהיה תלוי בבית הסבא והסבתא רבא של לנדסמן, וכמו מכניס אותנו לעולם אחר, שנשאר מאחור. לנדסמן מתבוננת בציור ותוהה מה הם ראו, מנסה לחבר שורשים דמיוניים אל המשפחה שלא הכירה. בהמשך מעביר הסרט את הצופים דרך רשימת פריטי אמנות של אמנים ידועים שהיו תלויים בבית הסבים, כמו רובנס, ואן ליידן, בלומן ואחרים, ואז הוא מוליך אותנו בנפתולי החוק הגרמני, שמהווה חסם בהחזרת היצירות הגזולות. זאת, בין היתר, בשל חוק ההתיישנות; עסקאות ״חוקיות״ לכאורה, שנעשו בכפייה – כשיהודים אולצו למסור את רכושם; וחוק חיסיון הלקוח, שמגן על זהות הרוכשים עד היום.

״החלום האירופי״ בנוי מראיונות מרתקים עם חוקרי אמנות, מבקרי אמנות, עדים, קרובי משפחה, משפטנים, מנהלי מוזיאונים ועוד. כל אחד מהם חושף פרט מידע שאמור לשפוך אור על התמונה הגדולה ועל החלום של מולי ורוברטו להשיב למשפחתם את מה שניתן. אך לאט לאט נסדק החלום, וכשהוא נסדק, נחשפת רשת מתוחכמת של טיוח.

הסרט מרתק במובנים רבים, מפני שהוא ערוך כמו מותחן דוקומנטרי. התנועה שלו מכתיבה את הקצב; המצלמה לא מסתירה את נוכחותה, כדי שנבין שאנחנו בתוך תיעוד וחשיפת האמת. התעוזה של לנדסמן, להתפרץ לדלתות פתוחות ולהגיע לכל מי שאפשר, בניסיון לענות על השאלות ולשפוך אור על התעלומה, מטעינה אותו בכוח.

את הפרטים החסרים בתיעוד משלימים שחזורים ואנימציה נפלאה של להב יהוד ומוזיקה מקורית של אלדד גואטה, שמוסיפה המון למהלך ולתנועה העלילתית. אמנות היא קשר חיוני לעבר. באמצעות יצירות אמנות אנחנו מספרים את הסיפור שלנו – בין אם הוא מדבר על משפחה אחת או על דור שלם.

את הפרטים החסרים בתיעוד משלימים שחזורים ואנימציה נפלאה של להב יהוד ומוזיקה מקורית של אלדד גואטה, שמוסיפה המון למהלך ולתנועה העלילתית. אמנות היא קשר חיוני לעבר. באמצעות יצירות אמנות אנחנו מספרים את הסיפור שלנו – בין אם הוא מדבר על משפחה אחת או על דור שלם

בהמשך מתגלה שכמיליון ציורים הוחרמו על ידי הנאצים, ורבים מאוד מהם לא ידוע מה עלה בגורלם. סטיוארט אייזנשטאט, ראש צוות מו״מ להשבת רכוש יהודי ארה״ב, מכנה זאת ״הגניבה הגדולה בהיסטוריה״ – גם הרגו את כל האנשים וגם לקחו את האמנות שלהם, בבחינת ״רצחת וגם ירשת״.

המומחים סבורים שאי אפשר להשיב את היצירות לבעליהן, בלי להשקיע הון תועפות ושנים מהחיים ולהיתקל בבירוקרטיה מתסכלת. מסתבר שגם בגרמניה של היום יש מי שנהנים מרכוש היהודים, ויש בתי מכירות פומביות שעדיין, במקרים מסוימים, מוכרים יצירות שנבזזו, והרוכש מקבל שטר בעלות נקי. אייזנשטאט מכנה זאת הלבנת אמנות. לטענתו, הצדק נשלל והיצירות לא חזרו למשפחות, ולכן גם רוחות הרפאים של העבר לא מרפות מגרמניה.

״החלום האירופי״ הוא במהותו סרט תיעודי קטן, היסטורי, משפחתי ואמנותי, שניכר שאינו מתהדר בתקציבי עתק והגימורים בו לעיתים חשופים. אך הוא גם סרט מסע, שבסופו תובנות חשובות. החלומות לא בהכרח מתגשמים, אבל הוא מצליח לדבר בשם האמנות ולהעביר לצופה רגש אמיתי, ולהזכיר לנו את הקשר החי בין אמנות לבני אדם.

---

פסטיבל הסרטים ה־39 בחיפה | החלום האירופי
בימוי: מולי לנדסמן
ישראל, 75 דקות
4 כוכבים