מאיה ברנס פינצ׳וק // let HATE be LOVE

אני אמנית ומעצבת רב־תחומית, אמא ובעלת המותג FLOWERS BY MAYA. אני מעצבת אירועים, יוצרת ארט והפקות אדיטוריאליות בפרחים. בנוסף, עם ניסיון מצטבר של 20 שנה, מעבירה הרצאות בנושא טרנדים, פרחים וקומפוזיציה וסדנאות שזירת פרחים בקונספט משתנה עם דגש על טכניקה, עיצוב ואסתטיקה.

כבר כילדה ייחסתי חשיבות גדולה לאסתטיקה, לוויז׳ואל ולטוטאל לוק, גם בהשפעת הוריי והבית שבו גדלתי. בתיכון למדתי עיצוב פנים ואדריכלות וכשבגרתי הבנתי שעיצוב אופנה בוער בי ופניתי ללימודי עיצוב אופנה בשנקר. התחלתי את דרכי כמעצבת בעבודה לצד רזיאלה גרשון ובבית האופנה קום איל פו. הקמתי יחד עם אהוד זיו אב את ״צווארון לבן״, שהיה בית לעיצוב קולקציות מחוייטות ובגדי ערב ולאחר שסגרנו את המותג עברתי לעיצוב מסחרי בחברות גדולות, ביניהן רנואר.

לקראת גיל 40 הגיע המהפך. הייתי כבר שבע שנים מעצבת בכירה בחברה גדולה, מנהלת אינספור קולקציות בעונה, משלב איסוף החומרים ועד לקשר מול ספקים בסין. שם החלה תחושה כללית בה הרגשתי מנותקת מעצמי. הבנתי שכל המרדף אחרי טרנדים, קולקציות בהילוך גבוה מאוד, כמויות של בגדים בלתי נגמרות, הם לא מה שייעדתי לעצמי כבן אדם, ובנוסף הם תורמים להרס הגלובלי ולתנאי עבודה לא הוגנים במדינות נחשלות.

אל הפרחים הגעתי בעקבות חלום ישן. הם כנראה תמיד היו שם, כשעיצבתי דפוסים לקולקציות. אבל המגע בפרחים ריפא והשקיט את הנפש ועזר לי למצוא את האני הפנימי שלי מחדש. מהמקום הזה התחלתי לעבוד וליצור בכל מיני דרכים: בצורה אינטואיטיבית לחלוטין, בחיפוש אחר חומרים, טקסטורות וצבעים, ומתוך ויז׳ן שיצרתי בראשי. רוב הזמן שוזרת מתוך רגש וכמיהה לאסתטיקה.

סידורי הפרחים מעצם טבעם הם זמניים, כיאה לפרחים וצמחים טריים. היה לי קושי גדול להיפרד מסידורי הפרחים שיצרתי, ובעקבות זאת נולד פרויקט הצילום. התחלתי להנציח אותם, ומשם זה התפתח, מצילום ספונטני לצילום מוקפד ולאובייקט שלם יותר, צילום העומד בזכות עצמו. בצילום אני מושפעת מאמנות הרנסנס, ציורי ואניטס ותורת האיקבנה (שזירת הפרחים) היפנית, שגם בה יש הרבה סימבוליות.

אל הפרחים הגעתי בעקבות חלום ישן. הם כנראה תמיד היו שם, כשעיצבתי דפוסים לקולקציות. אבל המגע בפרחים ריפא והשקיט את הנפש ועזר לי למצוא את האני הפנימי שלי מחדש

סדרת העבודות let HATE be LOVE – ״תהא השנאה אהבה״ – מבטאת קצוות של רגשות, ניגודיות ודואליות: חושך – אור; שנאה – אהבה; פחד – תשוקה; כאוס – אסתטיקה; רשע – טוהר; כאב – תקווה; הרס – צמיחה; מוות – תחייה; חרדה – אמון. כל אלו מתחוללים בתוכנו בשבועות האחרונים, מאז המתקפה ב־7.10.

הסדרה נוצרה בלהט הרגשות, כשכל התחושות התערבבו אצלי בנפש. החיפוש במה להיאחז, הכעס והשנאה והצורך באהבה ותקווה. אני נוטה להאמין שדווקא מתוך המצבים הקיצוניים הללו נוכל להשלים עם המורכבות שלנו כעם, כחברת בני אדם. אין שחור או לבן – אלא רק ניגודים משלימים ולא דבר מוחלט.

לצד הזוועות, הכעס וחוסר האהדה בעולם, גילינו בשבועות האחרונים את הערבות ההדדית, אחדות ואהבה, שבישרו תקווה. הכלי האדום מדם, העשבים היבשים־שרופים שדימו הרס וחורבן מתוכם בוקע פרח האנטוריום האדום, המסמל אהבה (לב הפוך) ועולם חדש וטוב יותר.

שמות העבודות סימבוליים: KURO הוא שחור ביפנית, העבודה מושפעת מהאיקבנה ומסמלת את מעגל החיים. האלמוג הלבן חסר החיים ,צמיחת האנטוריום השחור והדקל במעגל מבטאים הרס וצמיחה, מוות ותחיה.

BACIO היא נשיקה באיטלקית, העבודה מדברת על שכול, על טוהר ורוך ועל אור גדול מתוך החושך, הוקדשה בזמנו לסבתי ז״ל.

AGURI הם איחולים באיטלקית. עבודה על אופטימיות, חיבוק מניפת הדקל הדוקרת מעט מסמלת ערבות הדדית ואופטימיות,הירקות והפירות הם שפע וצמיחה מתוך הרס ומוות.

ALBA הוא שחר באיטלקית, הניצוץ האור מתוך האפילה, הוא שחר של יום חדש.