אורי רובינשטיין: להשאיר בפריים רק את מה שמספר את הסיפור שאתה רוצה לספר

יובל: הי אורי, מה שלומך בימים לא פשוטים אלו?

אורי: אני נמצא בעבודה שלי בסטודיו ניסן נתיב ביפו. אנחנו, וגם תיאטרון הבית, חזרנו לפעילות מלאה אז אני מאוד עסוק. אבל החדשות כל יום מביאות כמובן ענן אפור על הכל. יש הרבה סטודנטים שחזרו ממילואים, הימים לא פשוטים

יובל: אכן ימים לא פשוטים, אבל אני מאוד מאמין בכוח של יצירה, דווקא בימים כמו אלו. מה תפקידך בסטודיו/תיאטרון?

אורי: אני גם מאמין שאי אפשר לסגור את המשק, זה ניצחון לאויבים שלנו, והקהל מוכן ורעב לתרבות. כמובן צריכים לעשות בחירות בחומר בהתאם לתקופה ולמציאות שלנו.

התפקיד שלי בסטודיו וגם בתיאטרון הבית זה מנהל טכני, אבל אני לובש הרבה כובעים. אני מעצב תאורה לאחוז לא קטן של ההפקות, ואני מצלם סטילס את כל ההפקות. כמנהל טכני אני אחראי על תאורה, סאונד, וידאו, מיחשוב. תפקיד מורכב ומעניין. והקשר עם הסטודנטים, שזה החלק הכי אהוב עלי בתפקיד שלי

יובל: למדת צילום או משהו דומה? איך התגלגלת לזה?

אורי: זה התחיל מהעבודה שלי כמעצב תאורה בהפקות תיאטרון ומחול, עוד בשנות ה־90. לא תמיד הייתי מרוצה מהצילומים שהייתי מקבל מהתיאטראות, אז התחלתי לצלם בעצמי. זה היה עוד בתקופת הפילם כמובן, אבל לא התעסקתי בזה בצורה מקצועית. לא למדתי, לא פיתחתי בעצמי. זה היה כלי

יובל: מתי הבנת שזה לא עוד תחביב? היה איזה רגע כזה?

אורי: לא היה רגע אחד של Eureka! התחלתי ליהנות מהצילום, האקט של הצילום בזמן ההצגה וגם האפשריות בעיבוד התמונות במחשב להגיע לאימג׳ מושלם. אני אומר שהאהבה שלי בתאורה ובצילום זה אותו הדבר – משחק של אור וצל, קומפוזיציה של צבע וקומפוזיציה של פריים (מסגרת) ובסוף – לספר סיפור. גם כשאני מעצב תאורה אני מקווה שהתאורה שלי גם מספרת סיפור, ביחד עם הטקסט והבימוי והשחקנים

יובל: נייס אז מה קרה עכשיו שהחלטת להציג תערוכה?

אורי: כמעט כל אחד שמצלם רוצה שיהיה לו קהל. אני שולח את התמונות שלי, אחרי סינון ועיבוד כמובן, לבמאי, לכל היוצרים ולכל השחקנים, ומקווה שהם יפרסמו. גם אני שמח כשצילומים שלי משמשים לפרסם הצגה, אם זה בפוסטר או בביקורות בעיתון או באינטרנט.

היו לי כמה תערוכות בעבר במסגרות שונות, הצגתי בתערוכות קבוצתיות במזא״ה 9 ובבית האמנים, אבל זו התערוכה הראשונה שממש מוקדשת רק לי כצלם. זו מחווה של הנהלת הסטודיו אלי.

התערוכה הייתה אמורה להיות חלק מחגיגות 60 שנה לסטודיו ניסן נתיב בתל אביב, אבל בגלל האסון של 7.10 והמלחמה, החגיגות האלו כמובן אף פעם לא קרו. החלטנו לפתוח את התערוכה ביחד עם ההפקות הראשונות של הסטודנטים השנה

אני מנסה למצוא פריימים מעניינים ולפעמים זוויות לא צפויות. תמיד עדיף לצלם בחזרות בלי קהל אם אפשר, אז אני יכול גם ממש לעלות על הבמה לחפש את הזווית הנכונה לרגע הנכון

יובל: תן כמה דוגמאות לצילומים מהתערוכה שאתה אוהב במיוחד, ותגיד למה אתה אוהב אותם

אורי: בתערוכה יש כמה סוגים של צילום. לדוגמה יש צילום מתוך הצגות, שאני מנסה למצוא פריימים מעניינים ולפעמים זוויות לא צפויות. תמיד עדיף לצלם בחזרות בלי קהל אם אפשר, אז אני יכול גם ממש לעלות על הבמה לחפש את הזווית הנכונה לרגע הנכון.

יש תמונות יח״צ, שמגיעות מרעיון לאימג׳ים מדליקים לפרסם את ההפקה. כאן יש קצת יותר יצירתיות. אני גם אוהב שאנחנו יוצאים מקירות הסטודיו לחפש לוקיישנים. שניים מהצילומים צילמנו בחוף הים, לשתי הפקות שונות, ויצאו אימג׳ים ממש מדליקים.

וחלק הם בזמן חזרות, או מאחורי הקלעים בחדר המראות, או בחוץ בניסו, בית הקפה הצמוד לסטודיו. תמונה אחת אהובה עלי היא של שני שחקנים/סטודנטים שפשוט יושבים על ספסל בשכונה מחוץ לסטודיו, לכמה רגעים של שקט ואוויר צח דקה לפני לעלות על הבמה

יובל: תן עוד דוגמאות ספציפיות? מהפקות ספציפיות?

אורי: יש צילום מ״דוגוויל״ בבימוי נעה וגנר, רגע מתוך ההצגה, סולם שולחן ושחקנים, וביחד עם התאורה שאני עיצבתי יצא אימג׳ שממש נראה כמו ציור של אדוארד הופר. יש צילום של ״נפש יהודי״ בבימוי אבי בראל גיבסון, שלושה שחקנים על כורסה, גם משהו מאוד ציורי בצילום.‭ ‬לפעמים קשה להגיד למה תמונה אחד תופסת אותך.

ויש צילומים של רגעים בימתיים שהם פשוט גדולות מהחיים, תמונה שכל אחד רואה ואומר וואוו, מה זו ההפקה הזאת?! יש צילום גדול כזה ממעגל הגיר הקווקזי בבימוי עמית אפשטיין ועוד אחד מאנטיגונה, גם בבימוי גיבסון.

יש תמונה מ״העלילה״ בבימוי מתן אמסלם, רגע לפני כניסת קהל. הבמה אפלה אבל אור נכנס דרך הדלת שבעוד שנייה יכנס הקהל. שחקן אחד יושב על הבמה, מתכונן, אבל גם אוכל תפוח עץ; משהו מאוד תיאטרלי שכל אחד שעובד במקצוע יכול להזדהות איתו. ניר ארז, מנהל הסטודיו, כבר ביקש את התמונה הזאת למשרד שלו בסוף התערוכה

יובל: מה האתגר מבחינתך? מה מייחד צילום במה מצילומים אחרים?

אורי: קודם כל צילום במה זה צילום דוקומנטרי: אני מתעד, לא מייצר. אבל איך שאני מצלם, לתפוס בדיוק את הרגע הנכון, מהזווית הנכונה, לחתוך את הפריים בצורה המדוייקת גם מבחינת הקומפוזיציה וגם מבחינת הסיפור שאני רוצה לספר, זאת היצירה שלי. אחד המשפטים שאני הכי זוכר מהלימודים שלי – להשאיר בתוך הפריים רק את מה שמספר את הסיפור שאתה רוצה לספר.

וכן, שאלת אותי על לימודים. לא למדתי בבית ספר ממש. לא בצלאל או מנשר או גברא. למדתי קורס אחד עם משה שי בפלאש 90, צלם עיתונות אחד הגדולים באמת, ואני עדיין נפגש איתו ומתייעץ איתו. ולמדתי קורס פוטו־אקטיב עם אלדד רפאלי ודן חיימוביץ.

האתגר זה לתפוס אימג׳ שמייצג את ההפקה. זאת אומרת, מספר את האמת ולא משקר על מה שקורה על הבמה, אבל בזווית או חיתוך או טיימינג שעושה את האימג׳ רק שלך, עם הבנה ורגש שנותן ערך מוסף ולא רק מתעד את ההפקה. זה דומה לצילום רחוב: גם קרטיה־ברסון צילם את מה שהוא הצליח ללכוד. הוא לא יצר את הרגע ולא ביים את הרגע, אבל תפס את הרגע ויצר תמונה שזה הרבה יותר מרק תמונה של משהו שקרה ברחוב

יובל: אכן. אז מה בסוף כוללת התערוכה?

אורי: יש 32 תמונות גדולות, ממוסגרות, בקומה השנייה של הסטודיו, במסדרון שמוביל לאולם התיאטרון הבלאק־בוקס, וגם במסדרון צדדי שהפכנו ממש לגלריה דרמטית ותיאטרלית, עם קירות שחורות וספוט על כל תמונה. כאן יש תמונות מהפקות שהספוט על התמונה עוזר להוציא את התאורה שעל הבמה.

בנוסף יש עוד הפתעה שהכנתי, בסוף המסדרון יש דלת לחדר המדרגות האחוריות שביום־יום אף אחד לא מגיע לשם. על קירות המדרגות יש בערך 180 צילומים קטנים, בפורמט פולארויד, מלא עם החיים היום־יום של הסטודיו – הפקות, חזרות, חדר המראות, פורטרטים של מורים עובדים סטודנטים. חגיגה

יובל: משהו חשוב נוסף להגיד שלא אמרנו לפני שנפרדים?

אורי: כן. גם למקצוע שלי בתיאטרון כמעצב הגעתי כאילו בטעות, לא מתוכנן. למדתי היסטוריה ופילוסופיה באוניברסיטה העברית. חיפשתי עבודה מעניינת, עד שמצאתי עבודה בסופי שבוע בצוותא ירושלים, שכבר לא קיים שנים. עם הפקה של צוותא גם הגעתי לפסטיבל עכו הראשון בשנת 1980!

התאהבתי בתיאטרון, מצאתי שיש לי כישרון לתאורה ושחברים מזמינים אותי לעצב תאורה לעבודות שלהם. בסוף השנה הראשונה עזבתי את הלימודים באוניברסיטה. מצאתי את הבית שלי