מתן גולן במוזיאון פתח תקווה: ״יש משהו נדיב בפתיינות״

ענבל: בוקר טוב מתן, מה שלומך בימים האלה?

מתן: בוקר טוב ענבל, תקופה מאתגרת. יש מחנק תמידי בגרון. כשהזמנתי אנשים לתערוכה ממש הרגשתי שזה זמן שקשה לשמוח ולשתף אנשים במשהו שמרגש אותך. אבל אני גם מנסה לזכור שאמנות היא בחירה בחיים. זו בחירה שכל כך חשוב לעשות בימים אלו, גם אם היא קשה

ענבל: כן, אין הרבה אוויר עכשיו. אבל דווקא האמנות מאוד חשובה, ואני רואה שאנשים שמחים על האפשרות לעשות משהו מלבד לראות חדשות. זה מאפשר להרחיב את הריאות. אתה מציג כעת במוזיאון פתח תקווה, מה קורה שם?

מתן: אני מציג את התערוכה ״שיר אהבה ומגירות אחרות״, באוצרותה של אירנה גורדון. התערוכה היא מיצב פיסולי שבו משולב גם וידאו, רישום והדפס. יש שלושה אוביקטים שהובילו ליצירת התערוכה: מגירות, פנינים וקאזו.

בעשיה שלי אני תמיד סובב סביב הגוף, הרכות שלו, פוטנציאל התנועה שלו, המידה שלו. וגם סביב הקשר שבין גוף ואוביקט – כיצד חפצים, בין אם שימושיים או אמנותיים, מנהלים דיאלוג עם הגוף. יש משהו היררכי במערכת היחסים הזו, אחד משרת את השני. אני חושב שכפסל, שעסוק בחומר וייצור של חפצים, מעניין אותי לקרוא תיגר על מערך הכוחות הזה. איפה לחפץ יש מקום למרוד בדרישות ממנו? איפה יש לו מקום להתעצל? להתחצף? לנשום?

ענבל: איך מכאן מגיעים לפנינים דווקא?

מתן: פנינים הן אוביקט מעניין, בין פועם לדומם. הן נוצרות בצדפה בתהליך רחמי שכזה, אבל הוולד הוא לא חפץ, אוביקט דומם. הסטטוס הלימינלי הזה סקרן אותי. יש משהו בפנינים שהוא גם מאוד מיני, חושני. זו גם צורה שנפוצה באביזרי מין. הכל התחבר לי ושלח אותי למחקר על התהליך וגם על ההיסטוריה של התעשייה הזו. מסתבר שבחריין הייתה מוקד עולמי של שליית פנינים, וגם זה נכנס לתערוכה

ענבל: איפה בחריין מופיעה בתערוכה?

מתן: בעבודה המרכזית, בעקבות שיר האהבה של דה קיריקו – הגדלה של מגירה ארכיונית. בתוכה נמצא רישום גדול ובו המון חפצים זה לצד זה, קצת כמו במגירה של מוזיאון טבע. החפצים לקוחים מההיסטוריה של דולי הפנינים בבחריין: חפצים ששימשו אותם, תצלום של קרטייה התכשיטן הצרפתי בפגישה עם סוחרי פנינים מבחריין, המפה של האי. בנוסף יש שם ממצאים ארכיאולוגיים ממקדש ברבר בבחריין, ששימש כנקודת עליה לרגל בדרכם של דולי הפנינים בתקופה של 200 לפני הספירה.

כלכלת בחריין נשענה על דליית פנינים, שהיא תהליך של צלילה חופשית לקרקעית הים, במשך אלפי שנים. כשהתחילו להפוך את התהליך הזה למתורבת ביפן בשנות ה־30של המאה הקודמת, הכלכלה שם קרסה. היה עשור קשה, ואז הם גילו את הנפט

יש משהו נדיב בפתיינות. האינפורמציה שסביב היא מעשירה, אבל היא מתמקדת בעיקר בתהליך שלי. עבור הצופים בתערוכה זה פחות עקרוני בעיני כדי לחוות את העבודה. חוסר הידיעה מאפשר להם פתח לייצר את החיבורים בעצמם, לאו דווקא מתוך מה שאני חשבתי ולעסתי

ענבל: ספר לי על שירי אהבה

מתן: השם אכן נשמע רומנטי 🙂 מה שהוביל אליו הוא העבודה של דה קיריקו (שיר אהבה 1914), שבה מתואר קיר צף ועליו ראש פסל קלאסי, כפפת גומי עצומה וכדור ירוק. זו עבודה שאני מאוד אוהב. כשהתחלתי עם הרישומים לעבודה, הקומפוזיציה של חפצים תלושים מזמנים שונים ועולמות שונים התחברה לי לציור שלו

ענבל: סוראליזם באמת מתחבר לעבודות שלך, וגם למגירות. איך הגעת אליהן?

מתן: למגירות הגעתי כי יש בהן משהו מסתורי, התוכן שלהן לא תמיד גלוי. הן אוביקט כבד וסטטי, אבל מזמינות מגע חם שיפתח אותן. בתערוכה המגירות משנות את צורתן המקורית: מגירה אחת היא הגדלה של מגירה ארכיונית, שהופכת למעין במה; מגירה נוספת קמורה ונשענת על הקיר, ואחת נוספת משמשת כתא הצצה

ענבל: תא הצצה ובו כפית קשורה. לא חשבתי על זה ככה כשראיתי אותה, אבל עכשיו זה מתקשר לי למיניות שמצאת בפנינים

מתן: הכפית נמצאת במעין ריקוד פרטי שם. גם השיר שמתנגן, You make me feel mighty real, מתחבר לנושא של הגוף והאוביקט, והאוביקט שהוא קצת גוף. הכפית הזו מרגישה לרגע mighty real

להפעיל את החלל

ענבל: יש לך עוד אוביקט מיוחד בתערוכה, קאזו. מה זה?

מתן: הקאזו הוא משרוקית כזו של ילדים שמהמהמים דרכה, והיא יוצרת קול צפצפני. אני נמשך אליו כבר כמה שנים והוא טרם מצא את מקומו בעבודות. זה אוביקט מצחיק. בתערוכה יש שתי יציקות ברונזה שלו – אחת מוטבעת בתוך משקולות מאבן בזלת והשנייה מוצבת בקצה עמוד. השינוי החומרי סקרן אותי. האוויר כבר לא עובר דרכו. יש בו סתימות, קיבעון – אל מול ההזמנה המקורית שלו לנשיפה

ענבל: סתימות, אבל אולי בעיקר כובד. האמת שחשבתי שהמשקולות עשויה בטון. מה מעניין אותך במשקולות? ובבזלת?

מתן: הצורה של המשקולות האלה לקוחה מדולי הפנינים. הם לבשו אותן כדי להגיע מהר יותר לקרקעית בצלילה החופשית, וכשהגיעו ליעדם – זה שהיה על הספינה משך מהם את המשקולת. החומר דומה לחומר המקורי, והחיבור בין המשקולת לקאזו הופך את ההיבריד הזה למעין מאובן

ענבל: מעניין, יש כאן מחקר שלם שעשית שקשה לפענח אותו מהתבוננות, והוא גם לא ממש מוזכר בטקסט הקיר. כצופה אני חווה בעיקר את הפתיינות של היופי והניקיון של העבודות. זה מעורר סקרנות, אבל גם נותר סתום בחלקו

מתן: יש משהו נדיב בפתיינות. האינפורמציה שסביב היא מעשירה, אבל היא מתמקדת בעיקר בתהליך שלי. עבור הצופים בתערוכה זה פחות עקרוני בעיני כדי לחוות את העבודה. חוסר הידיעה מאפשר להם פתח לייצר את החיבורים בעצמם, לאו דווקא מתוך מה שאני חשבתי ולעסתי

ענבל: מהו האוביקט הגבוה שעומד במרכז?

מתן: לאוביקט הגבוה קוראים דולי הפנינים. הוא מתייחס לפעולת הצלילה החופשית, שזה בכללי דבר מטורף – לצלול ככה בלי חמצן. כשעבדתי על התערוכה עשיתי מודל קטן של החלל בסטודיו, והיה חסר לי משהו שיוצב לגובה. הבנתי שזה חשוב לחלל הזה שיהיה בו משהו שיתנשא. גם כדי להפעיל את החלל, וגם כדי להטעין אותו באווירה הרטובה של הצלילה. הדימוי על גלילי העץ מתקבץ לכדי הפשטה של שרשרת פנינים רירית

ענבל: השארת בתערוכה סימני דרך למחקר שלך. גם הסרט הכחול שעל הקיר קשור לשולי הפנינים?

מתן: לא באופן ישיר. לפסל קיר הזה קוראים ״עבודת צוות״. כבר כמה שנים שאני יוצר פסלים והדפסים בצורה של האות J. יש בצורה הזו משהו מעניין: היא יכולה ליפול, לקום, לתמוך, להיתלות – היא מבצעת מחוות גופניות בצורה פשוטה. הסרט הכחול עשוי סיליקון, והוא נתמך על ידי ארבעת הווים (בצורת J). הם יוצרים פעולה רישומית בחלל. לחומר יש גם איכויות גופניות – המתיחה שלו, הערימה שנוצרת על הרצפה בקצה שלו

ענבל: אתה מזכיר שוב את הגוף שהזכרת בהתחלה, ויש לו הדהוד בתערוכה, אבל נדמה שנמחקו כל העקבות הפיזיים שלו. יד האמן ומריחת הצבע לא נמצאים; הכל מאוד מדויק, נקי, כמעט סטרילי. כמו המגירה שהפנינים יוצאות מתוכה בווידאו – ללא מגע יד אדם, כמו בפס ייצור

מתן: נכון, הגוף שלי נעדר מהעבודות. השפה שלי נקייה ואני בהחלט מושפע גם מעיצוב, מחפצים שיש להם שימוש ומיוצרים באופן תעשייתי. אבל אני מושפע גם ממינימליזם שיש בו המון תיאטרליות או פרפורמטיביות. העבודות עובדות בעיקר עם הצופה, הגוף שלו, היחס אליו. זה מה שהופך אותן לשלמות, כי זה יוצר מערכת יחסים יותר שיוונית־הדדית בין חפצים לגופים

ענבל: ספר לנו גם משהו עליך?

מתן: אני חי ויוצר בתל אביב, בזוגיות עם גדעון. מלבד העבודה בסטודיו אני גם מורה במסגרות שונות לילדים, נוער ומבוגרים. כיף לחוות את כל המגוון הזה. יש משהו בהוראה ששומר עליי עירני ולומד, וזה כמובן חוזר גם לסטודיו

ענבל: יש עוד משהו שהיית רוצה להוסיף?

מתן: יש עוד דברים לספר על תערוכה, אבל נראה לי שהכי כדאי זה פשוט לבוא לראות 🙂 זה גם המקום לספר, למי שלא ידע, שהרכבת הקלה מגיעה ממש קרוב למוזיאון, שזה וואוו

ענבל: ומכאן, לאן הלאה? מה התכניות?

מתן: שאלה יפה 🙂 אני אחרי פרויקט גדול שאני עובד עליו כמעט שלוש שנים. כרגע אני בעיקר מסדיר נשימה, מתרגל חזרה לסטודיו ולמשחק בו. יש כבר כיוון לפרויקט עתידי אבל הוא עדיין בחיתולים אז עוד מוקדם לדון בו

ענבל: שיהיה הרבה אוויר. תודה שהכנסת אותנו קצת לעולם היצירה שלך, ובהצלחה

מתן: אמן! תודה לך ענבל

---

מתן גולן | שיר אהבה ומגירות אחרות
אוצרת: אירנה גורדון
מוזיאון פתח תקווה, ארלוזרוב 30
נעילה: 31.5