״יש תפיסה מוטעית במדינה, לפיה תרבות היא מותרות״

גם במציאות שצלם האדם נשחק בה, שאליה התעוררנו ב־7 באוקטובר, התרבות הוכיחה עצמה כחיונית מתמיד. יוצרים נרתמו לסיוע לחברה האזרחית ולהפצת תקווה, עוד בטרם התאוששו מרבית המערכות הציבוריות.

אך כפי שידוע היטב לכלל העוסקים בתחום, מרבית הניסיונות להתפרנס מיצירה מובילים עד מהרה למחשבות נוגות על הסבה מקצועית – ולתמיהה איפה הכסף. נואית זכאי וכנרת בוטון מעניקות לשאלה הזו תשובה מפתיעה, בנייר מדיניות שכתבו במסגרת לימודי התואר השני בתרבות במכללת ספיר. הן מתארות בו כיצד תקציב התרבות הציבורי הגבוה בישראל מתנהל ללא יד מכוונת – על חשבון כולנו.

בצל איום חדש לקיצוץ נרחב בתקציב משרד התרבות, ועל רקע הבחירות לרשויות המקומיות שיתקיימו ביום שלישי, זכאי מסבירה שתקציבי התרבות ברשויות המקומיות גבוהים ממנו פי שלושה וחצי. נכון ל־2019, הם עמדו במצטבר על כ־3.5 מיליארד ש״ח, בעוד למשרד התרבות הוקצו רק 997 מיליון ש״ח. ״התרבות מתנהלת בפועל ברשויות״, אומרת זכאי, בריאיון שנערך לפני 7.10. ״יש להן הרבה מאוד משקל בהחלטה מה עושים עם הכסף הזה, לאן הוא מנותב – ובסופו של דבר, על השאלה איזו תרבות מתקיימת ונצרכת פה״.

תקציבי התרבות ברשויות מורכבים ממקורות מימון מגוונים, בהם משרד התרבות עצמו, מפעל הפיס, מיסים עירוניים והכנסות ממכירת כרטיסים לאירועים מקומיים. ״האמנים צריכים להבין שהם מכירים בעיקר תמיכות שהם מקבלים ממשרד התרבות וממפעל הפיס, אך עיקר הכסף נמצא בכלל ברשויות המקומיות״.

אבל הסכומים הללו אינם נגישים בפועל למרבית היוצרים, כפי שגילתה זכאי בדרך הקשה. חרף הצלחתו הניכרת של תיאטרון בניהולה, שקיים פעולות רבות בקהילה, המועצה המקומית שבמסגרתה פעל מיעטה לתמוך בו כספית. ״פעולות התרבות שהמועצה הכווינה ופעולות התיאטרון התקיימו במקביל, בלי שום נגיעה. וכמו התיאטרון – יש גופי מוזיקה, אמנות וקולנוע; אין הסתכלות על איגום משאבים, שיתופי פעולה, ומחשבה קדימה. לכל קבוצה יוצרת קשה לפעול״.

מביאים מבחוץ אמנים בעשרות אלפי שקלים למופעי יום העצמאות, בעוד שבמוסדות המקומיים לא רואים אפילו עשירית מהסכומים האלו – למרות שהם עובדים במשך כל השנה. ואז נשאלת השאלה: ׳סליחה, לאן הולך הכסף הזה, עד שהמועצה כבר משקיעה בתרבות?׳

מנגד, דווקא אירועים חד־פעמיים זוכים למימון נדיב. ״מביאים מבחוץ אמנים בעשרות אלפי שקלים למופעי יום העצמאות, בעוד שבמוסדות המקומיים לא רואים אפילו עשירית מהסכומים האלו – למרות שהם עובדים במשך כל השנה. ואז נשאלת השאלה: ׳סליחה, לאן הולך הכסף הזה, עד שהמועצה כבר משקיעה בתרבות?׳. זו שאלה שאני שואלת גם בתור מנהלת מוסדות תרבות וגם כתושבת היישוב״.

תמיהה זו – שחלקה עמה בוטון, שהגיעה למחקר מתוך ניסיונה כעובדת ברשות מקומית – הניעה את השתיים לערוך מיפוי רחב וראשון מסוגו. הן הפיצו שאלון שנענה על ידי 90% מכלל 255 הרשויות המקומיות בישראל. במסגרתו, ביררו האם פועל ברשות המקומית המשיבה נושא תפקיד האחראי על חלוקת תקציבי התרבות – מנַהל תרבות – ומה הגדרת סמכויותיו. עוד שאלו האם המחזיק במשרה עובד בעירייה עצמה, או מועסק במתנ״ס המקומי, והאם ביכולתו לחלק את התקציבים כראות עיניו – או שמא הוא כורע תחת כפיפות פוליטית לראש העיר.

מסקנותיהן עגומות. בהעדר מדיניות ציבורית סדורה בנושא, תקציבי עתק מתנהלים באופן כאוטי. ״אין הגדרת תפקיד כזו, ׳מנַהל תרבות׳. אין חובה למנות אדם כזה, ולכן כל אחד יכול לעשות מה שהוא רוצה״, מתרעמת זכאי. ״אני לא הולכת לכיוון הפלילי. אבל יכולה להיות רשות שראש העיר בה אוהב מוזיקה קלאסית, ולכן הוא יקצה עבורה את כל התקציב. או רשות שאין בה מנהל תרבות, אבל יש בה מישהו שאחראי על התרבות והוא אוהב דווקא תיאטרון, במיוחד את הבימה. הוא יזמין רק הצגות של הבימה. יש מקומות שבאותו האופן יביאו רק תוכן לילדים ולא למבוגרים״.

גם אם ברשות בחרו למנות מנהל תרבות, לא קיימת כל הנחייה מחייבת באשר לתפקידיו, למעט המלצה כללית של משרד הפנים. ״אין שום הגדרה מה הוא צריך לעשות ומה מערכת היחסים שלו, מצד אחד עם הרשות ומהצד השני עם משרד התרבות, מפעל הפיס וכל הגופים שמעבירים את הכספים״.

מי שמנהלים את התרבות הם הקב״טים

כתוצאה מכך, הרשויות פועלות בהתאם לשיקול דעתן בנושא. ״בכל רשות עובדים בצורה אחרת – ממצב קיצוני שבו אין בכלל מישהו שאחראי לניהול התרבות, ועד למקומות שיש בהם מנַהל תרבות במשרה מלאה. כל האפשרויות קיימות, כולל מנהלי תרבות שהם בכלל לא עובדי הרשות; לפחות חצי מהם הם עובדי מתנ״סים״.

בסקר שערכו זכאי ובוטון, הצהירו 70% מהרשויות המשיבות שהן מעסיקות מנהל תרבות, בתנאים משתנים, בעוד 30% מהרשויות ציינו שלא קיים נושא משרה בתחום. נכון ל־2019, הועברו כ־328 מיליון ש״ח ממשרד התרבות ועשרות מליוני ש״ח נוספים ממפעל הפיס לרשויות שאמרו שאינן מעסיקות מנהל תרבות.

בפועל, מעידה זכאי, קשה לברר לאן נותב התקציב הציבורי. ״אין הגדרה של משרד הפנים מה נכנס לפעילות תרבות. יש מקומות שהפעילות של יום העצמאות נחשבת בהם לתרבות, ובחלק מהמקומות היא נחשבת לחלק מתקציב הטקסים. ואז פשוט אין לך מושג״.

המציאות אינה מזהירה גם ברשויות שהצהירו כי מנהל תרבות פועל בתחומן. זכאי ובוטון מצאו כי רק ב־42% מהן מוגדר התפקיד באופן פורמלי, כמשרה העומדת בזכות עצמה – כך שבפועל, מעטות הרשויות המקומיות בישראל שמונה בהן מנהל תרבות שזהו עיסוקו הבלעדי. וכך, ״בשתי רשויות בארץ, מי שמנהלים את התרבות הם הקב״טים. מי שאחראי על האבטחה של היישוב הוא גם מי שייקבע את התרבות בישוב שלך. יכול להיות שהוא אדם נורא נחמד, אבל מה היכולות שלו בכלל לפתח תכנית תרבותית ביישוב?״.

זכאי מאמינה שניהול תרבות הוא מקצוע העומד בפני עצמו. ״כדי שנוכל לקחת אחריות בשאלה לאיזו תרבות הקהל ביישוב נחשף, לאילו ערכים ותכנים – אי אפשר לשים מישהו שיש לו עוד שמונה כובעים בתוך המועצה, שעל הדרך ייעשה את התרבות. ככה זה נראה ומרגיש. ולכן, בסופו של דבר, משקיעים בתושב עשרות שקלים ולא אלפים. כי בשביל להשקיע, צריך להיות מישהו שפנוי לזה״.

ואכן, מהמחקר עולה שברשויות שבהן מועסק מנהל תרבות הפרמטרים התקציביים גבוהים מהרשויות שלא מונה בהן בעל תפקיד. נתונים אלו משתנים גם בהתאם להיקף העסקתו של מנהל התרבות, כעובד הרשות במשרה מלאה או חלקית – או כמועסק במתנ״ס המקומי. ״ברגע שראש העיר שם אדם מטעמו ברשות שאחראי על תחום התרבות, הוא בוודאות מעניק יותר תרבות לתושבים. כשיש מנהל תרבות יש יותר כסף, אחוז תקציב התרבות מתוך תקציב הרשות הרבה יותר גדול, וההשקעה פר תושב היא הרבה יותר גדולה. חד משמעית״.

הסקר חושף פערים תהומיים בין היישובים שנסקרו. ״אחד הנתונים המזעזעים שגילינו במסגרת המחקר היה כשבדקנו מה תקציב התרבות פר נפש בכל יישוב; הסכום הזה נע על סקאלה שבין 47 ש״ח לנפש לשנה לבין 5,300 ש״ח לנפש בשנה. כל אחד מקבל משהו אחר מבחינת עושר, מגוון ועומק. מה זה 47 ש״ח? זה מחיר לסרט ופופקורן. במקום אחד כל התרבות שלי יכולה להיות מוחלפת בסרט ופופקורן ובמקום אחר – 5,300 ש״ח״.

חוסר השוויון מעמיק בהשוואה דמוגרפית. ״באופן גורף, ברשויות הערביות המצב הרבה יותר גרוע. ב־22% מהרשויות היהודיות אין מנהלי תרבות, לפי הצהרת ראשי הרשויות. בערביות, ב־55%. כלומר, פי שניים יותר רשויות שאין בהן מנהלי תרבות. זה נתון קשוח. באופן שלא יפתיע אף אחד, ככל שהדירוג הסוציו־אקונומי יותר גבוה יש יותר מנהלי תרבות – ולהפך״.

ברשויות הערביות המצב הרבה יותר גרוע. ב־22% מהרשויות היהודיות אין מנהלי תרבות, לפי הצהרת ראשי הרשויות. בערביות, ב־55%. כלומר, פי שניים יותר רשויות שאין בהן מנהלי תרבות. זה נתון קשוח. ככל שהדירוג הסוציו־אקונומי יותר גבוה יש יותר מנהלי תרבות – ולהפך

במצב זה, מסבירה זכאי, מעוטה יכולתן של הרשויות הערביות לגייס הכנסות או תקציבי תרבות נוספים ממיסוי התושבים, משום שרבות מהן ממוקמות בדירוגים הסוציו־אקונומיים 4-1, הנמוכים ביותר. בפועל, היא קובעת, ״אם אין מנהל תרבות שידחוף תרבות, לא תהיה ברשויות האלו תרבות. האפשרות של אזרח ערבי במדינת ישראל לצרוך תרבות קרוב לבית – קטנה בחצי לעומת אזרח יהודי. ככל שהדירוג הסוציו־אקונומי נמוך יותר, האפשרות הזו הולכת וקטנה״.

זכאי מאמינה שהסדרת התחום תוכל לתרום לצמצום הפערים – תוך הרחבת המגוון התרבותי והתאמת התכנים המסובסדים לצרכי האוכלוסייה. ״כשאני מדברת על תרבות, זה יכול להיות אמנויות הבמה, הקולנוע, ובהרחבה גם מסורת, תרבות קולינרית ואתרי מורשת. ״כל יישוב הוא משהו אחר ואנחנו רוצים שהתרבות תצמח ותהיה מתואמת מתוך היישוב שבו היא פועלת. לכן ביישוב אחד יהיו דברים שנחשבים יותר למסורת, ובאחר כאלו שנחשבים לאמנות פלסטית. אבל צריך גם וגם״.

בכל מקרה, היא מזכירה, זוהי חובתה של המדינה. ״הזכות לתרבות הוכרה ומוגנת על ידי אמנות בינלאומיות, שישראל חברה אליהן. ומתוקף ההכרה הזו, על המדינה לקחת חלק במימון״.

ההכרה בזכות לתרבות נותרת על הנייר, בעוד תחומים אחרים זוכים ליחס מועדף. כך, מצביעה זכאי על החובה החוקית למינוי מנהל מחלקת נוער בכל רשות מקומית: ״זה כבר לא נתון לשיקול דעתו של ראש הרשות. הוא חייב למנות מנהל מחלקת נוער, ואם לא – הוא לא יקבל כספים לפעילות״.

גם בספורט, משרד התרבות מסרב להעביר תקציבים לרשויות בהעדר ממונה לתחום המועסק במשרה מלאה. ברשויות מיהרו לפעול בהתאם להמלצתו. ״הם אמרו ׳אנחנו לא יכולים לסגור את הספורט, ספורט זה חשוב׳. לצערי תרבות לא נחשבת חשובה באותה המידה. גם במשרד אין את ההכרה הזו – שכמו שאי אפשר לשים אדם לא מיומן לנהל את תחום הספורט – אי אפשר לשים אותו כמנַהל תחום התרבות. למרות שזה אותו משרד, אותו שר, אותה מערכת משפטית, אותם התקציבים״. זכאי מזהה מקור לפערים אלו: ״יש תפיסה מוטעית במדינה – תרבות היא מותרות, ואפשר גם בלי. זו הטעות שמכתיבה צעדים רבים, מרמת הממשלה, ועד אחרון העוסקים בתרבות״.

כעת, היא ובוטון מציעות לתקן את המצב, בשורת צעדים. ״ההצעה המרכזית שלנו היא להרחיב את חוק הרשויות המקומיות ולכלול חובת מינוי מנַהל תרבות בכל רשות מקומית. ההצעה הזו מתבססת על דברים שכבר קיימים ופועלים במדינה, בהם הצעת חוק קיימת שהעלה ח״כ עופר שלח ב־2014. הוא פשוט עשה קופי־פייסט לחוק הנוער (המחייב מינוי מנַהל מחלקת נוער ברשויות), ושינה את המילה ׳נוער׳ ל׳תרבות׳. בשורה התחתונה לא המצאנו שום דבר חדש. הכל מוכן, בואו נראה איך אפשר ליישם את זה״.

עד לקידום החוק המחייב, מציעות זכאי ובוטון לתגמל בתמריצים כספיים את הרשויות המעסיקות מנהל תרבות. לצד זאת, הן קוראות ליצור מערך הכשרה מקצועית למנהלי התרבות; להגדיר תקציב לתרבות כחלק מ״סל שירותים לתושב״ – מסמך חוקתי המגדיר את חובת הרשויות כלפי תושביהן; וגם לגבש מדיניות ארצית ומקומית ארוכת־טווח לגבי מנהלי תרבות ברשויות.

המלצות אלו הוצגו בפני בכירים במשרד התרבות, בכנס שנערך ביוני האחרון, והתקבלו בהתעניינות שטרם תורגמה לפסים מעשיים – וממתינה לתורה, אי־שם בקצה סדר העדיפויות הציבורי בימים אלו. לעת עתה, לקראת הבחירות המתקרבות לרשויות המקומיות – זה הזמן שלנו לדרוש מהמועמדים שינוי הכרחי.

לקריאה בנייר המדיניות המלא >>>