תמונות מחיי אישה: דבי אשרת בטרמינל עיצוב בת ים

תערוכת היחיד של האמנית דבי אשרת, תיפתח ביום חמישי (22.2) בטרמינל עיצוב בת ים. התערוכה המתקיימת לא באקראי בחודש האישה הבינלאומי, עוסקת בהיבטים שונים של חייה כאישה. היצירות משקפות את כברת הדרך שעברה האמנית בחייה, תוך עיסוק בנשיות, ובאופן ספציפי במורכבות שבין אינטימיות ובדידות. המעברים והחיבורים בין המחט הפוצעת את הבד, ובין ה״נקיות״ שלו יוצרים מערכת מורכבת, שבבסיסה תלות אינהרנטית בחומרים השונים, השואפים לעצמאות אך מתמזגים לכדי קולאז׳ שלם. שיח גלריה יתקיים ביום שישי, 8.3, בשעה 11:00.

מתוך התערוכה אשרת מושכת חוטים המסתעפים ומסתבכים ממנה החוצה: מסעות של התפתחות, מסעות של ילדות ובגרות, מסעות נשיים, מסעות רגשיים, מסעות של כאב. התערוכה משולה לזרקור המאיר אירועים של שמחה ושל עצב, אירועים של ילדות ואבלות, אירועים של בגרות והתבגרות, אירועים של נוכחות וטקסיות.

באמצעות צבעוניות זהירה היא מייצרת משחק עדין בין עולם האופנה לעולם כלל לא זוהר של קושי והתמודדות. יש שהרקמה מופיעה כמשטח של צבע, ויש שהיא נוכחת כרישום צבעוני מרומז ורווי תנועה. סופרפוזיציה של רקעים בצבעים טבעיים המתאחדת על ידי חוט שלפעמים מספר סיפור ומעורר זיכרון. העבודות מעלות שאלות של מלאות מול ריקון, של חיוניות מול כמילה, נגיעות מוחבאות של אבל, מודע או לא מודע בחלקו.

היא עוסקת בחקירת חומרים והבאתם לתוצרים סימבולים. מאז ומתמיד בחרה אשרת בהתהוות נשיותה ומשמעותה. נשיות מופנמת ומוחצנת (בניגוד להווייתה שלה), המשתקפת בהיבטים תרבותיים וטקסיים שונים, בכוחה של אישה ובאסתטיקה שלה לאורך כל מסע חייה.

היא רוקמת סיפורים בתה: מציירת, רושמת, צובעת ורוקמת על שקיות תה משומשות (רדי מייד, מחזור וקיימות). ״כך אני מצליחה להחיות חומר ישן ולחבר את הפרטים הקטנים לשלם הגדול מסך חלקיו״, היא מסבירה. ״אני רוקמת את רקמת חיי, מתכתבת עם עולם הקראפט, עם מלאכות נשיות קדומות המהדהדות את שפתה של ׳האם הגדולה׳. כך אני יולדת ויוצרת את החדש העכשווי האקטואלי שלי״.

יצירותיה מעבירות סוג של געגוע, תום והזמנה להתבוננות פנימית, זרקור על מסתורין, סוד שצריך לפענח, משהו שמצריך חיפוש עצמי. תהליך היווצרות החיים והלידה מקבל גם הוא מקום בתערוכה. ״זה מרכיב חשוב בחיי כאישה. פיזית בלידת ילדים ורוחנית כשאני מגלה את עצמי, יולדת את עצמי, ומתמודדת עם המציאות הפנימית והחיצונית בכל פעם מחדש״.

מספר יצירות המוצגות בתערוכה נוצרו בעקבות סיפור אישי כואב שחוותה המשפחה. אשרת חשפה באומץ את סיפור חייה של בתה הסובלת מפוסט טראומה עקב התעללות נפשית שחוותה על ידי מפקדה במהלך שירותה הצבאי. היצירות נוצרו בעקבות שירים, מכתבים ומשפטים מיומנה האישי של הבת שעובדו על ידיה ליצירות אמנות. יצירה ייחודית שתוצג היא מעין שמיכה שמטרתה לעטוף ולחבק את הבת באנרגיות של אהבה וחום מכל אחת ואחד שהנושא נוגע לליבו, ושיתף.ה מלל, סימבול או ציור המשמשים חלקים של פסיפס טלאים ענק שחוברו ליצירה אחת גדולה באורך של למעלה משלושה מטר.

סימבולים של שמלה שיוצגו בתערוכה משמשים ככיסוי לימים יפים וטובים, ומהווים עזר ליציאה מהשתבללות פנימה, אל העולם החוצה. ״אני רואה את החיים כשילוב של גם וגם. גם כאב וגם שמחה, גם מר וגם מתוק. השמלה מסמלת בעיני משהו נשי, רך, חיובי, יפה ומשחרר״.

במסגרת הנושא ״מצמיחה כנפיים ועפה לחופשי״ מבטאת אשרת את כמיהתה להתרומם מעל קשיי היומיום ומורכבות החיים, להשתחרר ולעוף לחופשי. כמאסטרית ברייקי משלבת אשרת את הידע שלה ומחברת אותו לאמנות. ״כנשים אנחנו נוגעות באנשים רבים. אנחנו יודעות שכף ידנו היא מעין חיישן. אנחנו קוראות את האדם שבו אנו נוגעות, בין אם בחיבוק או בליטוף, או רק על ידי מגע בכתף. אם אנו מחוברות ל־La Que Sabe אנחנו יודעות מה אדם אחר מרגיש כשאנו חשות אותו בכפות ידנו. יש הקולטות את המידע בצורת תמונות או מילים, המלמדות אותן על מצב הרגש של הזולת. אפשר לומר שבידיים יש רדאר כלשהו. הידיים אינן רק קולטות, אלא גם משדרות. הידיעה הזו הייתה והיא עדיין נחלתן של נשים זה מאות בשנים, והועברה מאם לבת״ (מתוך ״רצות עם זאבים״ – ארכיטיפ ״האישה הפראית״ – מיתוסים וסיפורים, מאת קלאריסה פינקולה אסטס).

---

דבי אשרת | תמונות מחיי אישה
אוצרת: אילנה כרמלי לנר
טרמינל עיצוב, אהוד קינמון 32 בת ים
פתיחה: 22.2; נעילה: 19.3