ביקורת דרכונים // אלי חרומוב

זה אמנם נראה כמו עידן אחר, אבל אביב 2023 היה גם הוא מתוח ואינטנסיבי: המחאה נגד ההפיכה המשטרית גאתה, החום הגיע לשיא כל הזמנים ובבית של המעצב אלי חרומוב ובן זוגו תומר עסקו בקדחתנות בהכנות למעבר. תומר אמנם קיבל אישור לרילוקיישן מטעם העבודה, אבל המתיחות והבהלה בארץ גרמו לרבים להגיש בקשות גם כן. הבקשות כולן נדחו, והזוג חשש שגם הבקשה שלהם, שהוגשה קודם לכן, תבוטל. זו הייתה צרה אחת מיני רבות: הם היו עסוקים בטיסות הכנה לפגישות עם המתווך ומציאת דירה, להסדרת מעמדם מול הרשויות ופירוק הבית הנוכחי בנווה צדק. נדמה שתחת כל הרעש וההמולה שאפפו את חייהם באותם ימים, אלי ותומר נשענו על החלטה עמוקה ומבוססת – לעזוב את ישראל לאירופה.

הייתה לך פוזיציה די נוחה של מעצב בארץ. עבדת עם מעצבים בכירים וגופי תרבות גדולים. עיצוב לגופי תרבות הוא שדה קטן, ולהצליח בו זה לא מובן מאילו. מה היה כל כך בוער שגרם לך להתרחק מכל זה?

״באמת הייתי במקום יציב. אחרי שסיימתי את התואר השני בתקשורת חזותית בבצלאל ב־2020, התחלתי כעצמאי. עבדתי שלוש שנים בעיקר בשיתוף פעולה עם גיא שגיא על ספרים, תערוכות ואירועי תרבות; אורי סוכרי הזמין אותי לקחת חלק כמעצב מוצר בחברה שהוא עבד בה; הייתי אסיסטנט של רותו מודן בסטודיו ספרים מאויירים שלה בבצלאל; הצגתי במוזיאון תל אביב סרט שעבדתי עליו עם האדריכלית מונא חאג׳ יחיא ויובל רוזין לתערוכה על חוק התכנון והבנייה וההשפעות שלו על החברה הערבית; אצרתי עם שי בן ארי את תערוכת הבוגרים.ות של המחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל ב־2022 ועוד כמה דברים כיפיים פה ושם. בשיא ההכנות למעבר עבדתי בעיקר עם סטס טוצ׳ינסקי על מיתוג מחדש לסטודיו למשחק ניסן נתיב, ועל התערוכה ״מעצבים בערבית״ במוזיאון ישראל.

״במקביל, במהלך הקורונה, החלטנו בן זוגי ואני שאנחנו רוצים להיות הורים. הבנו שלא נרגיש בנוח לגדל ילד בארץ באקלים הפוליטי הנוכחי. הרגשנו שזה יהיה מאבק בלתי נפסק על שוויון זכויות מול החוק וגם על הלגיטימציה שלנו כאנשים שחיים אחרת מהקונצנזוס ההטרו־נורמטיבי בארץ. שנינו הרגשנו שעייפנו מהמאבקים. וזה עוד לפני ההפיכה המשפטית. כשצצה הזדמנות מצידו של בן זוגי לקבל חוזה עבודה בהולנד החלטנו שהולכים על זה. טסנו לקופנהגן להתחתן ובאביב הגענו לאמסטרדם לחפש בית. ההחלטה לעזוב לא באה בלי מאבק – במשך שלוש שנים התנדבתי עם נוער להט״בי במצוקה ועם נוער בזנות, ולקראת הסוף הפגנו עם כולם במשך חודשים בקפלן״.

מה עושה מעצב שמגיע לאמסטרדם? יש בעיר וייב של עיצוב? יש בה הזדמנויות תעסוקה?

״כמעצב הגעתי לעיר בלי שום ציפיות – לא מקצועיות ולא חברתיות. על אחת כמה וכמה לגבי העתיד, גם היום אין לי מושג איך ייראו החיים שלי פה. מאז שהגעתי באפריל ועד עכשיו אני עובד על פרויקטים לישראל. ברגע שהגענו הדאגות העיקריות שלי היו למזער עד כמה שאפשר את כמות הזמן שאני לא משקיע בעבודה. מכיוון שלא לקחנו איתנו לפה כלום, היינו צריכים להשקיע לא מעט זמן כדי לבסס את החיים, שהתחילו בבית ריק לחלוטין.

בארץ הרגשתי שההתפתחות המקצועית שלי כיוצר עצמאי תמיד קשורה בפרנסה. פה זה מעט שונה. עיצוב נחשב פה למלאכת אמנות לפני שהוא שירות ללקוח. גם אם מעצבים עובדים פה עבור לקוחות – הרבה מהם מחפשים מימון ליצירה ולמחקר חופשי שלה

״לקראת ספטמבר הבנתי שאני תקוע כבר חודשים בבית כי אין לי שום סיבה לצאת בבוקר. העבודה מחזיקה אותי קרוב לארץ, אבל בו זמנית מרחיקה אותי מהשתלבות בחיים פה. כדי להשתלב צריך לעשות מאמץ. אתה לא יכול לבוא למדינה זרה ולצפות שמיד תבין את המקומיים והם יבינו אותך. בין ישראל לאירופה יש פער תפיסתי עצום. פער שמתחיל בדרך שבה אנחנו מתנהלים ביומיום והוא מקרין גם על האופן שבו אני מתייחס לעבודה שלי.

״בארץ הרגשתי שההתפתחות המקצועית שלי כיוצר עצמאי תמיד קשורה בפרנסה. פה זה מעט שונה. עיצוב נחשב פה למלאכת אמנות לפני שהוא שירות ללקוח. גם אם מעצבים עובדים פה עבור לקוחות – הרבה מהם מחפשים מימון ליצירה והמחקר החופשי שלהם. יש הרבה קרנות תמיכה מהממשלה ומהעירייה וגם סבסוד של חללי עבודה ומגורים״.

יש חיי חברה? קשרים עם ישראלים שחיים בעיר?

״במישור החברתי הרבה אנרגיה הלכה בחודשים הראשונים על המאמץ לפתוח את הלב לאנשים חדשים. לשמחתי הכרנו די מהר אנשים טובים, רובם דרך העבודה של בן זוגי, וגם ישראלים שגרים פה וקשורים פחות ויותר לקהילת העיצוב בארץ. כל אדם שאתה מכיר פה ממלא אותך בביטחון ובשלווה כלשהי, אפילו אם רק לרגע.

״בארץ אף פעם לא חשבתי על השם שלי כמשהו שהולך לפניי. אבל עכשיו אני שם לב לזה שמדובר בדבר חשוב במקצוע הזה. זה אחלה שאני יודע לעצב, אבל אם אין מסביבי אנשים שחיים את אותה מציאות שמתוכה יצרתי עד כה, ואם אף אחד לא יכול להבין את הסיבה שאני מגיב למציאות כמו שאני מגיב ביצירה – מבחינתם אני רק עוד אחד ממיליון מעצבים אחרים.

״הבנתי שאני חייב להתאזר באומץ ובסבלנות. באוקטובר הצטרפתי לסטודיו של קבוצות יוצרות ויוצרים עצמאיים ממדינות שונות שחיים באמסטרדם – The Researchers office, שחולקים חלל עבודה בתמיכת העירייה. רובם למדו אמנות וידאו וקולנוע דוקומנטרי בהולנד, אבל הם עצמם מגיעים מפולין, ליטא וגיאורגיה. יש רק הולנדי אסלי וגם הוא עוסק בזהות שלו כקולומביאני מאומץ. יש גם מעצב גרפי שהגיע להולנד כפליט מאוקראינה שעוסק בתכנון העתיד של העיר מריופול אחרי המלחמה.

״את הקבלה שלי לקבוצה הם התנו בראיון אישי. יש לי תחושה שרק ההתנדבות שלי בישראל הרשימה אותם. את העיצוב שלי הם לא הבינו, כי הוא בעברית. כשהתחלתי להתאקלם בסטודיו פרצה המלחמה בישראל. השותפים יזמו ערב פתוח שבו כל אחד מחברי הקבוצה מציג את עבודתו לקהל הרחב. היות והייתי גם הכי חדש בחבורה וגם מישראל – הרגשתי מבוהל פעמיים מההזמנה הזאת. מצד אחד חששתי ממה שקורה בארץ ומצד שני ראיתי איך רוב מוסדות התרבות שסביבי וגם הרבה יוצרות ויוצרים התבטאו נגד צה״ל ונגד ישראל.

״למזלי, החבורה בסטודיו דאגה לשלומי. אבל לא יכולתי לדעת בוודאות אם אני עדיין בן אדם אינדיבידואלי בעיניהם או שאולי הם חושבים שבגלל שאני ישראלי אני תומך ב־IOF (״צבא הכיבוש הישראלי״, כך הם קוראים לצה״ל) ולכן אני כבר פסול בכל מקרה. מאותו רגע הבנתי שהישראליות והיהדות הן חלק מהזהות שלי, בין אם אני רוצה ובין אם לא. את היחס המורכב בין הזהות הזאת לבין התרבות והמקצוע שלי לא כולם יבינו. כל מה שרציתי אחרי ה־7 באוקטובר היה להתחבא בבית. כעסתי על כולם. במיוחד על כל האנשים השמחים ברחוב שפשוט חיים את החיים שלהם. הרגשתי שבזמן שהם חיים אני סוחב את כל המלחמה בלב שלי.

אני לוקח רגע כדי להבין איך להתמקם פרקטית ורגשית בין השאיפות שלי לבין האכזבה מהתרבות המקומית, שהיא בו זמנית גם מפותחת יותר מזו שבישראל אבל גם יכולה להיות רעילה, שטחית או אליטיסטית. גם בישראל כל זה קיים, אבל לפחות בארץ הבנתי איך דברים עובדים

״אחרי הרבה התלבטויות החלטתי בכל זאת להציג בערב הפתוח את הספרים שעיצבתי בארץ. כולם בעברית. כתבתי טקסט קצר על הקיר לצד הספרים שדיבר על מלאכת העיצוב לתרבות רבת פנים כמהלך מחקרי. באו הרבה אנשים לסטודיו ולמזלי הערב עבר ללא תקריות לא נעימות, אבל גם ללא שום התייחסות לספרים״.

עכשיו אתה מנסה להיטמע בזירה המקומית, לייצר לעצמך שם? לאן אתה נושא עיניים ברמה המקצועית?

״אחרי האירוע בסטודיו המבט שלי על החיים באירופה השתנה. עד המלחמה הרגשתי שכל יום פה הוא עוד שלב של הסתגלות לחיים מחוץ לישראל. עכשיו אני מתמודד עם התובנה שהאכזבה היא גם חלק מההסתגלות. אני לוקח רגע כדי להבין איך להתמקם פרקטית ורגשית בין השאיפות שלי לבין האכזבה מהתרבות המקומית, שהיא בו זמנית גם מפותחת יותר מזו שבישראל אבל גם יכולה להיות רעילה, שטחית או אליטיסטית. גם בישראל כל זה קיים, אבל לפחות בארץ הבנתי איך דברים עובדים. והבנתי את השפה.

״יש ימים שמתחשק לי לעצור עם כל העצמאות ולחפש משרה כמעצב באחת מהוצאות הספרים פה או לחבור לצוות עיצוב של מוזיאון הסטדליק (אם אי פעם אצליח להבין מי הם). יש ימים שבהם אני מקווה שיגיע עוד פרויקט מישראל וארגיש קצת יותר באזור הנוחות שלי. כרגע אני מחלק את הזמן בין פרויקטים מתמשכים, מתחיל כמה חדשים מישראל וגם לומד עיצוב אותיות. אבל יותר חשוב – אני לומד איך לעבוד ולחיות לאט יותר מבארץ״.

ללמוד איך להאט זה לא פשוט. זה לא בעצמות שלנו. על מה אתה עובד כעת? אילו פרויקטים?

״נכון. אנחנו לא רגילים לעבוד לאט. אני חושב שזה קשור מצד אחד לאווירת דחיפות תמידית שהיא חלק בלתי נפרד מהחיים בישראל, וגם לעובדה שכדי להרוויח מספיק צריך לקחת על עצמך המון בבת אחת. אני לא יכול כרגע לספר על הפרויקטים החדשים שאני מתחיל כי חלק מהם עדיין בחיתולים, אבל לגבי עיצוב אותיות אני יכול לומר שאני פחות מתעניין באותיות ׳טובות׳ כרגע. אני שמח שבשנים האחרונות הצטרפו לשפה העברית הרבה גופנים איכותיים ושימושיים, אבל עכשיו אני רוצה שיהיו לי גם אותיות שיתנגדו לפונקציה של הקריאות. מעניין אותי להסתכל על אותיות כמו על צורות בעלות מטען רגשי, חושני ותרבותי. אולי כמו על חיות בר, כאלה שהדגש בהן הוא על האופי העצמאי של הצורות״.

יש אותיות שאתה מסתכל עליהן באופן מיוחד? טיפוגרפית שמעסיקים אותך?

אני עוקב אחרי הרבה יוצרות ויוצרים אבל מי שמעניינים אותי כרגע הם דווקא לא מהאחרונים שיצא לי להכיר. מאז שהתחלתי להתעמק באותיות אני לומד הרבה מ־Benoît Bodhuin ומאותיות ניסיוניות שעולות במאגרים כמו Velvetyne. אני מנסה להסתכל קצת יותר רחב על יוצרים שצורות זה החומר שלהם כמו קבוצת Formes Vives. בסביבת העיצוב גיליתי לאחרונה את Team Thursday והן מאוד מעניינות״.

דיברת על ילדים. יש סביבכם חברים שמגדלים ילדים? רשת של ביטחון ושל עזרה שמראה איך זה עתיד להיראות?

״יש סביבנו לא מעט משפחות של ישראלים שגרות פה. הרוב כבר כמה שנים, ויש גם זוגות שהגיעו לפה כמונו בקיץ האחרון. אנחנו בקשר קרוב עם 3-4 משפחות ישראליות. לגבי גידול ילדים יש פה המון מידע ורשתות תמיכה. המדינה דואגת שכל ילדה וילד, ללא קשר למעמד, יקבלו גישה לשירותים חיוניים. ההולנדים משקיעים המון בחינוך ותמיכה למשפחות מהגרות וכל הזמן עסוקים בשיפור והנגשה. למיטב הבנתי רמת החינוך פה גבוהה מאוד, פלורליסטית ופרוגרסיבית. ״כמהגרים יש אפשרות לבחור בין מסגרות הולנדיות מקומיות לבין מסגרות בינלאומיות.

״גם השפה היא לא מחסום כאן. הרוב מתורגם לאנגלית, ואם יש לך מעט גישה להולנדית אז לגמרי קל להסתדר פה. אנחנו לקחנו קורס הולנדית בסיסי כי הרגשנו שזה יעזור לנו להבין יותר בקלות מה קורה סביבנו, וזה שיפר את תחושת הביטחון שלנו. כרגע אנחנו שוקלים אם להמשיך ללמוד קורס מתקדם או להשתפשף בדיבור קודם. עדיין קצת מתביישים לתרגל הולנדית עם המקומיים״.

מה אתה מאחל לעצמך באמסטרדם ברמה המקצועית? איך אתה רואה את עצמך שם בעוד שנה, שנתיים או חמש?

״שאלה מעולה :). אני מקווה להמשיך לעשות ספרים ואותיות. מקווה שארגיש חלק מקהילת המעצבים המקומית אבל גם אשאר חלק מהקהילה בארץ. בשלב מסויים בעתיד אני מקווה שאצטרך להישען פחות על פרויקטים עבור לקוחות ויותר על יוזמות שלי. בישראל העתיד הרחוק הטריד אותי וכל הזמן ניסיתי לאחוז במחשבות על מה יהיה הלאה כדי להבין מה לעשות עכשיו. פה די שיחררתי את המחשבות האלה. אני מנסה כרגע להתמקד במה שיש כרגע על הצלחת ולקחת את הדברים צעד צעד. אולי גם המלחמה מלמדת אותי שאין טעם להיות מוטרד מדי מהעתיד המקצועי שלי, כי מחר בבוקר יכול להיות יום נחמד ויכול להיות אסון נורא.

״אני מקווה לגדל פה ילדים, לפחות בשנים הראשונות לחייהם. אני מאמין שהרבה דברים בארץ ישתפרו אחרי המלחמה ואולי נרגיש שאפשר לחזור הביתה, אבל מי יודעת מתי זה יקרה. כרגע אני שמח שכשאני בא לארץ אני מרגיש הקלה. זאת תחושה שלא היתה לי אף פעם״.