אלדד רפאלי: לאמנות יש אחריות גדולה על החיים. היא לא ועדת קישוט

חגית: הי אלדד, מה נשמע בפורטוגל? ברכות על התערוכה שנפתחה בסוף השבוע שעבר בפורטו

אלדד: תודה רבה אכן מרגש ולא מובן מאליו. ימים קשים, מזל שיש את האומנות

חגית: ספר איך זה קרה?

אלדד: לפני בערך שלוש שנים, כשהקורונה באוויר, פניתי לאוצרת אנג׳לה פריירה – אוצרת צילום חשובה, שאני מכיר מתערוכות שאצה בעבר – והתחלנו לגלגל את הרעיון. במשך הזמן הזה, לאחר אישורים מליסבון, ממרכז התרבות של פורטוגל וצוות מוזיאון הצילום בפורטו יצאנו לדרך. הליך מורכב וארוך.

מי חשב שבמקביל לפתיחה תיפתח עליינו הרעה, מלחמה קשה וכואבת

חגית: הנסיבות מאוד לא מפנקות, אז באמת, כדי לנטרל את הפצצה, נתחיל מהסוף – ספר על הפתיחה ועל החששות שליוו אתכם (ואחר כך נדבר על התוכן ועל התהליך)

אלדד: היו חששות גדולים. בפורטו יש הרבה גרפיטי נגד ישראל והכיבוש, להפסקת הטבח בעזה. היו מספר הפגנות ובתקשורת אין אהדה לישראל. גם עולם האמנות מאד מתנגד, כידוע.

בתערוכה יש תכנים שחלקם צולמו בשטחים ובעזה, לצד עבודות פיוטיות ואמנותיות יותר, ככה שהיו כאלה שחשבו לצנזר חלק מהעבודות. בגדול הגישה שלי היא שלאמנות יש שפה, עומק ותדר משלה. אין מה לחשוש, גם אם היו או יהיו הפגנות פיזיות, לטעמי, עדיף להכניסן לשטח המוזיאון

חגית: מבחינת המוזיאון זו גישה נפיצה ומאתגרת

אלדד: האמנות שלי אינה מנותקת מהחיים. הכאב, היופי, הפחד והאהבה הולכים יחד

אין כל קשר לנופים. אלו נופי נפש, לא מקומות על הגלובוס. הדרך הזו מורכבת, עמוקה, מלאה אהבה מצד אחד ועמוסה בכאב, קודרת עד אובדן נשימה. הגישה שלי היא לא עבודה על פרויקט, שגבולות הזמן והמרחב שלו ברורים, אלא מהלך אישי, נפשי

חגית: ובפועל, איך התגובות?

אלדד: תגובות מאוד טובות, אוהדות וחזקות. הפתיחה הייתה מוצלחת, המון אנשים. יום קודם זה היה בחדשות הארציות, כנראה עורר סקרנות רבה. כולנו – מנהל המוזיאון, צוות האוצרים ואני – היינו מופתעים, נהנו מאוד

חגית: משמח לשמוע. התערוכה נקראת THE WAY TO THE HIGH MOUNTAIN ובתרגום לעברית: ״הדרך אל ההר הגבוה״. אני מיד חשבתי על סיני, אבל בפועל אני מבינה שהצילומים ממקומות שונים בארץ, בשטחים, בעולם, ודיאלוג עם יצירות אמנות קלאסיות

אלדד: אין כל קשר לנופים. אלו נופי נפש, לא מקומות על הגלובוס. הדרך הזו מורכבת, עמוקה, מלאה אהבה מצד אחד ועמוסה בכאב, קודרת עד אובדן נשימה. הגישה שלי היא לא עבודה על פרויקט, שגבולות הזמן והמרחב שלו ברורים, אלא מהלך אישי, נפשי, פסיכולוגי, אל מרחבי נפש אלו. זה מצריך פתיחות רבה והקשבה מסוג אחר

חגית: מדובר בכמה סדרות של עבודות, כולן מהשנים האחרונות. תן קצת רקע

אלדד: כל העבודות שתלויות בחלל המוזיאון צולמו בשלוש השנים האחרונות חציים בשנה האחרונה. אפשר לתמצת ולומר שזו עבודה על אינטימיות בארבעה פרקים: 1. מול אישה אהובה – טל; 2. מול נוף, נופי נפש פנימיים קודרים וכבדים; 3. מול ריבוי – האם תחושות אלו מתקיימות מול אנשים רבים; 4. אל מול המוות.

החיבורים בין הדימויים נשענים על חיבורים נפשיים ופואטיים, חיבור בין שפות וטכנולוגיות צילומיות שונות מאד – בפורמט, תוכן וגישה. גוף עבודה זה נאסף לספר עב כרס והולחן לסרט, כל קבוצת עבודות הולחנה, נערכה ונוגנה (על ידי שני מתופפים, רמי גבאי ואנוכי). בנינו 30 מערכות תופים שונות, שהותאמו לכל קבוצת צילומים. כל החומר עבר עיבוד של רמי גבאי ומיקס סאונד, לצד עבודה עם עורך הווידאו מוריס בן מיור, שהכניס גם רעיונות משלו.

אגב, בסרט יש צילומים מהשטחים, חיי הלילה של תל אביב וחיי יום־יום בישראל, כולל חומרים חברתיים, פוליטיים

חגית: נשמע כמו אורגניזם שצמח והתפתח נדבך על נדבך. וזה נבנה והתנסח תוך כדי העבודה על התערוכה (עם האוצרת מפורטוגל)? תסביר לדוגמה איך נכנס הפסקול, התיפוף לתמונה

אלדד: הסרט הולחן כצורך פנימי שלי , הרבה שנים הייתי מתופף והחיבור בין הצילום שלי לתיפוף עבד לי חזק והיה סוג של חלום שלי לבצע.

זה אכן אורגניזם שלם. עבדתי עליו זמן רב לבד, אנג׳לה נכנסה לתמונה בשני שלבים: בשלב ראשון בכתיבת טקסט לספר, בשלב השני, כשהתחלנו לדבר על התערוכה, בנינו את החומרים בהתאם לחלל

חגית: המדיומים מעצימים אחד את השני. מצילומי החלל נראה שהתערוכה בונה איזה ריתמוס של צפייה – שיטוט בין עבודות שהוגדלו לקירות ענק, שהם IN YOUR FACE לבין עבודות קטנות יותר, שדורשות התקרבות

אלדד: החלל עצמו קשה מאוד. זה מבנה של בית סוהר לשעבר. גדול, אגרסיבי, מאוד נוקשה וקשוח. גם החומרים ממנו הוא בנוי וגם הגודל – החלל ענק, בגובה 11 מטר.

כדי לא להעלם בתוך החלל יצרנו בשטח מבנה פנימי שמצריך תנועה, זוויות התבוננות שונות, שינויי גדלים וסאונד. כל קיר שהצבנו בנוי כמשולש צר זווית, שיוצר זויות שונות של מבט. מבנה המשולש גם מכוון את הצופה לאן ללכת. הקירות יוצרים ארבעה חללים אינטימיים יותר בתוך החלל הגדול, ומאפשרים התייחסות שונה לעבודות ברמת מרחק, גודל וצבע

הסרט מוקרן על הקיר הפנימי ביותר, והסאונד משפיע על כל החלל. כמובן שהתאורה המוקפדת חידדה את האווירה

בלי אמנות אין חיים

חגית: שימוש במבנה בית סוהר, זה רדיקלי. עד כה שמעתי על כלא אלקטרז המפורסם שמארח תערוכות לעתים, ועל איזה כלא בברלין שהפך למלון. מתי המקום הפך לחלל אמנות?

אלדד: החלל הפך למוזיאון לצילום לפני למעלה מ־15 שנה, ומשמש כארכיון הלאומי לצילום של פורטוגל, עם אוספים וארכיוני צילום מכל העולם. במוזיאון יש שישה חללי תצוגה, התערוכה שלי מוצגת בחלל המרכזי והגדול ביניהם. לפניי הציג שם, באוצרותה של אנג׳לה, הצלם הידוע רוג׳ר באלן מדרום אפריקה

חגית: מבחינה מקצועית, נשמע שהגעת לאיזו פסגה, למרות ששם התערוכה מדבר על הדרך 🙂

אלדד: מבחינה מקצועית זה בהחלט פיק. מבחינתי הראשון ברצף של עוד שניים מתוכננים באירופה. אמנם הצגתי מספר פעמים באירופה בעבר, אך זו תערוכה מאוד אישית, ויחסית מקיפה, מעזה ונוגעת. לא תמיד אמן יודע – או יותר נכון, לא תמיד אני יודע – אם רגשות עזים ותחושות בטן עוברים בצילום. האם השפה תדבר באותה עוצמה ודרך למנטליות אירופאית. השאלות הן רבות. כאן נוכחותה של אנג׳לה, לדייק את הדברים הייתה חשובה וקריטית.

היא אישה רגישה, מורכבת. בעלת עין חדה. יש לה תחושות בטן חזקות לצד ידע רב. היא בעלת דוקטורט בצילום והיא מרצה ואוצרת בינלאומית מבוקשת.

מרכז הצילום הוא מקום שריכז אליו מבחינתי אנרגיה רבה. בכל מוזיאון בעולם, אם היום אמרו לך ׳כן, אנחנו רוצים להציג חומרים שלך׳ יעברו בין שלוש לחמש שנים עד שתציגי. זהו זמן רב עבור קצב העבודה שלי והיה צורך בהתאמות רבות

לא תמיד אני יודע – אם רגשות עזים ותחושות בטן עוברים בצילום. האם השפה תדבר באותה עוצמה ודרך למנטליות אירופאית. השאלות הן רבות. כאן נוכחותה של אנג׳לה, לדייק את הדברים הייתה חשובה וקריטית

חגית: הייתה לך דילמה אם להציג בעיתוי הנוכחי? היה קשה לצאת מהארץ?

אלדד: המלחמה הפתיעה את כולנו. העוצמות שלה, הכאב. החיבור שלי כאקטיביסט (פוטואקטיב) לכל הנושא עמוק ומורכב מאד. לצד הכאב והקושי הגדול, החלטתי לא לוותר.

לאמנות, מסתבר יותר ויותר, יש אחריות גדולה על החיים. היא איננה ועדת קישוט מבחינתי. היא דרך לשיח, בשפה מורכבת ועמוקה, ליכולת לדבר עם כל אחד, לפתיחות לדבר על גבולות, על קושי, פחד, כאב. לדבר על אינטימיות, אהבה, תשוקה. על החיים

חגית: והחיים הציבו בהחלט מצב מורכב. אני מקווה שאתה מצליח גם ליהנות מהפירות

אלדד: מאז הקורונה, אנשים צורכים אמנות בצורה אחרת – כמו מים, כמו לחם. בלי אמנות אין חיים. מה עשו מיליוני בני אדם בסגרים ההזויים של הקורונה? צרכו אמנות.

גם היום אני מרגיש שהצילום, האמנות שלי, מצילה חיים עבורי, לא פחות. משאירה אותי שפוי. גם תלמידים רבים, צלמים מקצועיים שעובדים איתי בפוטואקטיב, מבינים שהדרך שאני מציע משנה חיים.

וכן, המצב מורכב. אסור לוותר. אין תקציבים והחללים מוגבלים. מבחינתי לצאת לחו״ל זה צורך – לומר את הדברים בצורה מיוחדת, ישירה, פואטית ולא לפחד מהכאב. הוא חלק מהאמנות, חלק מחיי

חגית: מסכימה. אז בנימה אופטימית (או לפחות החלטית) זו – יכול לגלות בכמה מילים מהן שתי התחנות הבאות?

אלדד: בגדול לונדון ופריז, הרבה שנים של עבודה בדרך לשם, יש כל כך הרבה קשיים בדרך. מצריך אנרגיה ואמונה שהדרך אל ההר הגבוה שווה את המאמץ

חגית: נתקלת בעוינות? דחייה על רקע המצב?

אלדד: תכלס לא. זה הצריך חשיבה חכמה של כל נושא השיווק והפרסום. התייעצתי עם הטובים ביותר, וזה כנראה עבד, נכון להיום🤞

חגית: אולי לפני שניפרד – כמה מילים על העבודות עצמן: הכל שחור לבן? יש פה משהו שמהדהד תחושה של חלוף הזמן? עול החיים? חרדת המוות?

אלדד: חלוף הזמן ממש לא. העבודות בשחור לבן וצבע, צבע כחול טורקיז עמוק, שמסמל את ה״פרימה מטריה״, החומר ממנו מורכב כדור הארץ, שזהו צבעו הפיזי הראשוני.

על החיים – ברור, צילומי עירום של טל, האישה שלי, חזקים ואישיים מאד. של נדב, בנה, שחי איתנו. חרדת המוות, כחלק מהמכלול המלא של המוות ומקומו בחיינו.

לדוגמה – הסברסים המתים שהודפסו בגודל 1:1 על הקירות הענקיים, נראים כמו חיות, כמו אורגניזמים, כמו טקסטורות של ורידים

חגית: אני חוזרת לסעיף ״אשת האמן״. הפרק בפרויקט שמוקדש לטל, וזה מתחבר לתולדות האמנות, אבל זה גם משהו שלא מרבים לעשות כיום (או לדבר עליו. יוצא מכלל זה בועז טל ז״ל וזהבה שלו)

אלדד: זה מתכתב באמת עם הרבה השפעות מתולדות האמנות. טל הייתה סוג של השראה מבחינתי, במשך כמה שנים צילמתי אותה על בסיס די קבוע. זו איזושהי התכתבות בתוך האינטימיות שעולה ויורדת בתוך זוגיות – וכמה השאלות האלה יכולות להיות מעניינות ולא פשוטות גם בתך זוגיות טובה.

זה נגע באסתטיקה של הגוף, של אישה בת 50, והיופי שלה בעיניי, המבט שלי עליה, ואיזשהו קושי להתבונן ומצד שני תשוקה מאוד גדולה. הנושא האינטימי של להיות במרחק צילום קרוב ולהתבונן באישה שאתה אוהב, לאורך זמן, לא במבט חטוף.

הפרק שלה בחיים שלי הוא סיבוב שני – היינו בני זוג בצבא כשהיינו הרבה יותר צעירים ואחרי זה כל אחד הלך לדרכו, והיום אנחנו זוג כבר כמעט 12 שנה.

טל הייתה מאוד שותפה בתוך העבודה וזה חשוב. החשיפה שלה לא קלה, ויש בזה שיתוף של הרבה רגעים – גם נעימים וגם דוקרים בחיים שלנו

חגית: אתה בדרך חזרה לארץ, מוכן נפשית ?

אלדד: מבוהל מהמצב. הגענו למקום קשה מאוד. ימין על מלא עם ביבי נתניהו, שהביאו חורבן על מדינה שלמה, פשוט אסון

חגית: ואתה מצליח לשמור על אופטימיות?

אלדד: הצילום, היצירה, עליהם לא מוותר. שם האופטימיות. זה תלוי בימים. יש כאלו אפלים מאוד ויש כאלו שיודע שיש הרבה כוחות טובים, שיעזרו לגרש ולהפיל את האיש הנורא הזה. אם אנחנו חפצי חיים צריך לחשוב בצורה רדיקלית. אנחנו על פי תהום ולפנינו אופק של עשייה או מוות. חייבים לבחור. אני בוחר בחיים, בצילום, בעשייה. יש הרבה יופי בחוץ, פיוט וקסם, אסור לוותר על זה