האהבות והחרדות כולן: משמעות הבית במוזיאון חיפה

״בדרך כלל נמצאים בסביבת המגורים שלנו האנשים והדברים האהובים עלינו ביותר, ותיאור פּנים הבית מציג את כל מה שאהוב עלינו ושאנחנו חרדים לשלומו״, אומר האוצר הראשי של מוזיאון חיפה לאמנות, קובי בן־מאיר. התערוכה ״בבית: משכן האהבות והחרדות״, שמוצגת בימים אלו במוזיאון, ״התהוותה לאור תחושות שהתחדדו ב־7 באוקטובר, הקשורות לאימה האורבת בחוץ ומאיימת לפרוץ אל תוך החלל הביתי המוגן. בעת שעבדנו במוזיאון על התערוכה, שבו והדהדו בראשינו הסיפורים על אודות א.נשים שהחזיקו את דלת הממ״ד כדי להגן על כל היקר להם שנמצא בפנים״.

לתיאור פנים הבית מקום של כבוד בתולדות הציור, מספר בן־מאיר, וז׳אנרים כמו תפנים וטבע דומם שימשו אמנים לבחינת סוגיות של מעמד כלכלי וחברתי, השתייכות משפחתית וזיקה למקום. ״הנושא הסתמי לכאורה היה לא פעם מצע אידיאלי להתנסות באופני הבעה ציוריים חדשים, מאחר שאינו דורש יותר מאינטימיות בין האמן, סביבתו והחפצים שבה.

קובי בן־מאיר: יופי, והתפקיד שהוא לוקח בתהליך של ריפוי והחלמה, היה עקרון מרכזי שהנחה אותנו באוצרות התערוכה, כהתנגדות לכיעור ולמוות שמקיפים אותנו סביב

״לאור הזיקות שבין הנושא ותולדות הציור, מצאנו לנכון להקדיש גלריה בתערוכה לעשרה ציורים של אדואר ווּייאר, מגדולי האמנים הצרפתים של ראשית המאה ה־20, שהושאלו מאוספים שונים מישראל. ווייאר ניסח בתפנימיו האוונגרדיים שפת ציור חדשה, והוא אב רוחני לחמשת האמנים הישראלים שמציגים בתערוכה.

״יופי, והתפקיד שהוא לוקח בתהליך של ריפוי והחלמה, היה עקרון מרכזי שהנחה אותנו באוצרות התערוכה, כהתנגדות לכיעור ולמוות שמקיפים אותנו סביב. אירה אדוארדובנה, ארם גרשוני, ציון אברהם חזן, אוריאל מירון והילה שפיצר שמשתתפים בתערוכה, מתבוננים בחפצים סתמיים כמו קערות מרק, שטיחים וכיסאות, ומוצאים בהם יופי, משמעות וזיכרונות. אותם חפצים וסביבות ביתיות בנאליים אוצרים בתוכם סיפורים והתרחשויות מהעבר, מגלמים את האהבות והחרדות שלהם״.

לצד התערוכה מוצגת גם תערוכת היחיד של נטליה זורבובה, ״חיה בציור״. זורבובה מציירת בעיקר את פנים הבית שבו היא גרה, במוסקבה, בברלין, בבאר שבע או ביפו. המבט בסביבת המגורים הוא אמצעי להסתגל אליה, וזורבובה מגלה את המקום דרך הציור; וליתר דיוק, מבעד לתיאור של פְּניםפניםהבית, הציירת מגלה את הציור.

---

הילה שפיצר

בית בשבילי זאת אהבה. כל פעם שאני עוברת לדירה חדשה אני קודם כל מציירת את כולה. זאת הדרך שלי למקם את עצמי במקום שגרו בו כבר הרבה לפני. הפרוייקט ״ציור בוקר טוב״ נולד משילוב של חרדה ואהבה יחד. התחלתי אותו לראשונה לפני שנים, כשהייתי מתעוררת בבוקר בבהלה, מחרדות בוקר לא ברורות. חשבתי שאולי אם אעשה את הדבר האהוב עליי מכל דבר ראשון שאני מתעוררת – זה יפיג את החרדה. אז התחלתי לצייר ציור בוקר טוב. אלו היו בקרים מלאי חרדה ובציור היתה טמונה תקווה שהבוקר יהפוך להיות בוקר טוב יותר.

בתערוכה אני מציגה כ־250 ציורים קטנים שאת רובם ציירתי בבית הנוכחי שבו אני גרה, שהחלון כמעט היחיד בו צופה אל הבניין של השכנים. דווקא בתקופה הזו, של החודשים האחרונים, יש במבט החוזר אל אותו המקום ובפעולה החזרתית מול הכלים על השיש והמזגן של השכנים – משהו שנוסך בי הרבה תקווה.

אני מוצאת נחמה בזה שהמזגן של השכנים עדיין שם כל יום וגם העציץ, ושלמרות רעידות האדמה שאנחנו חווים כל יום בלב – הכל מחוץ לחלון עדיין שם. השמש זורחת והעננים יוצאים. ולמרות כל האסונות שבני אדם ממוטטים זה על זה, כשמערבבים צהוב וכחול עדיין נוצר צבע ירוק, ולהעביר את העיפרון על הנייר עדיין מרגיש לי כמו בית.

---

אוריאל מירון

בתקופה שבה יצרתי את העבודות שמוצגות בתערוכה הייתי עסוק במרחבים ביתיים ספציפיים – מרחבי הבתים הרבים והשונים שבהם התגוררתי בילדותי ובנעוריי, שהתאפיינו במעברים רבים. העיסוק התמקד בקושי שיש לנו להיזכר בחללים ובפרטים בבתים אלה, ובהזדקרות בזיכרון של פרטים מסוימים כמו רגליים של שולחן קפה, בד שבתחתית כורסה שהפכו אותה בדרך למשאית ההובלה, או צללית של פסנתר כנף. לכך הצטרפה גם ההוויה של אריזה והמעברים עצמם.

החרדה והאהבה כרוכים זה בזה בתחושת האובדן של תמונה ברורה ויציבה של בית על מרחביו, בגעגועים לחפצי בית מסוימים ובחרדה שהם אולי לא כפי שאני זוכר אותם. ״בית״ עבורי היה אז כמו החבר או שניים (בדרך כלל אחד) שמצאתי לי כל שנה כשעברתי בית ספר – חברים לשנה, גג שנתיים, שאחר כך לא פגשתי יותר. גם רוב פריטי המרחבים הביתיים בילדותי ליוו אותי רק תקופה מסויימת עד שנעלמו. בפסלים מתקופה זו המצאתי לי יצורים – אולי חברים דמיוניים – המורכבים מהכלאה של חלקי זיכרונות של רהיטים (לא מחלקי רהיטים ממש – כי את הכל בניתי בעצמי מחומרי הגלם). הפסל ״מרבץ״ הרובץ במרכז החלל בתערוכה הוא דוגמה למשפחה זו של פסלים – ספק רהיט קורס, ספק יצור זוחל על גחון.

גם הוויית האריזה על חומריה השונים היתה חלק מוכר מחוויית הבית של ילדותי. החפצים הנארזים בזהירות נדמו לי כמומיות, יצורים דוממים שיש להגן עליהם בזמן שמעלימים אותם לתקופה לא ברורה – לעיתים לנצח. פסל הקיר ״דריסת רגל״ נובע מהמקום הזה. זהו מעין ארגז סיבית, ספק סרקופג, שהסירו ממנו את המכסה ובו מתגלה אובייקט שנראה קצת כמו זוג גרביים או ערדליים, והוא עשוי שעווה (חומר שימור) עם מרקם של ניילון בועות (חומר ריפוד לאריזה).

הגפיים המגוחכות במקצת מבצבצות מקצה אחד של המארז כמו רגלי הדמות מספרו של ד״ר סוס המתלוננת על מיטה קצרה מדי. בין הגפיים לדפנות הארגז חוצצת מעטפת עשויה יריעה מקופלת של לבד גס המשמש בארצות הברית לריפוד מתחת לשטיחים מקיר לקיר. מצד אחד תכולת הארגז מעורסלת ומוגנת. מצד שני היא שואפת להשתחרר מהערסול המחניק והמעקצץ של הלבד הגס, לשוב ולחיות.

---

אירה אדוארדובנה

הווידאו ״אמא״ נוצר בשנת 2014, כשעוד גרתי בניו יורק ובאתי לביקור בישראל. להבדיל מעבודות אחרות שלי, העבודה הזו נעשתה במין אימפולסיביות, ללא הרבה תכנון. דמיינתי את הדימוי של השולחן הרועד והרגשתי שזה משהו שאני חייבת לצלם. ערכתי את השולחן בבית של ההורים שלי וצילמתי קצת סקיצות, וכמה ימים אחרי כבר צילמנו את העבודה. עבדתי עם אבנר שחף הצלם המוכשר שאיתו אני עובדת כבר מספר שנים, ללא אנשי צוות נוספים.

בווידאו רואים את אמא שלי עורכת שולחן חגיגי לארבעה אנשים. היא מסדרת בקפידה כלי פורצלן וקריסטל שמזוהים עם תרבות פוסט־סובייטית. השולחן הערוך מזכיר ציורי טבע דומם. לפתע השולחן מתחיל לרעוד והכלים נופלים ומתנפצים לצלילי שירו של ולדימיר ויסוצקי ״בית מרחץ בלבן״. אחרי שהשולחן מפסיק לרעוד, אמי מרימה את השברים בעדינות ומתחילה בסידור הכלים מחדש, בלופ אינסופי.

העבודה עוסקת במשבר. הוא מפתיע ואלים. אבל בעיני זו גם עבודה אופטימית שמדברת על אהבה, רוך ואימהות, על היכולת האימהית להכיל משברים. הידיים שמסדרות את הכלים היפים באהבה אוספות גם את השברים שלהם באהבה, אולי בידיעה שהמשבר יגיע שוב ושוב – והן יהיו שם על מנת להכיל אותו.

---

---

נטליה זורבובה

התערוכה ״חיה בציור״ התגבשה סביב נושא שמעניין אותי הרבה שנים – פנים הבית שלי. פנים הבית הוא המרחב שאני מכירה בצורה הכי טובה ועמוקה. דרך הציור אני לומדת את החפצים בבית, כך שמספיק לי כתם או קו אחד כדי לתאר כיסא, פסל, שרפרף, מסך מחשב או עץ לשנה חדשה.

לא תמיד חשוב לי לתאר את החפצים האלו בפירוט, לפעמים החשיבות היא רק בנוכחות והמקום שלהם. התוצאה היא שכל ציור מספק איזושהי גישה למרחב הפרטי שלי. כמעט כל העבודות בתערוכה חדשות (מהשנה וחצי אחרונות). חלק מהעבודות נוצרו מהתבוננות בדירה עצמה וחלקן מסקיצות שציירתי בדירה והגדלתי בסטודיו.

---

ציון אברהם חזן

בשנת 2018, כשהגעתי לגלריה בקיבוץ בארי כדי לצלם את הסרט ״סלוקי״ (13 דקות, 2019) כבר היה לי רעיון מגובש עבורו. גדלתי במשפחה שקרה בה אסון דומה לזה שהסרט מתאר, אבל זיוה ילין, אוצרת הגלריה, הסבירה שעל כל העבודות המופקות עבור הגלריה להתייחס, באופן זה או אחר – לקיבוץ בארי עצמו. אחרת אין סיבה להציג אותן דווקא שם.

קיבלתי רשימת טלפונים של חברי קיבוץ שאפשר להזמין להשתתף בסרט, ותוך כדי שאני מצלצל, אני מבין שהסרט לא הולך לספר את הסיפור שבאתי לספר. במקום זה, הוא הולך להיות יצור כלאיים, מורכב מפיסות חיים שונות, רגעים אמיתיים או בדויים, מדורות שונים, שנבחן בכל רגע בראי השאלה – האם הצלחתי לעשות עם הסרט את מה שרציתי שהוא יעשה? כך שבסוף, את המטרה שלשמה ביקשתי לספר את הסיפור שלי, אשיג על ידי כך שאספר את סיפורם של אנשים אחרים לגמרי.

---

בבית: משכן האהבות והחרדות
נטליה זורבובה חיה בציור
אוצר: קובי בן מאיר
מוזיאון חיפה לאמנות, שבתאי לוי 26
נעילה: 29.6