אל הלא נודע במוזיאון תל אביב: מסע ישראלי טעון ומציע נחמה

חגית: הי עמית, מה שלומך בימים לא קלים אלה?

עמית: הי חגית, אני בסדר, תודה. איך אצלך?

חגית: מתרכזת במה שטוב 🌻

עמית: כן, להתרכז בטוב זה בהחלט המתכון. חמישה חודשים עברו ועדיין בעיקר תחושות של עצב גדול וחוסר אונים. התקווה והאופטימיות שכל הזמן נאחזתי בהן, בשלבים שונים של חיי, נשמטו, אוינו, כמעט ונעלמו. הנחמה מגיעה בימים אלה בעיקר משבועות האופנה באירופה

חגית: שבועות האופנה באירופה?! מקור נחמה בלתי צפוי. אני חייבת לנסות. חזרתי מהמוזיאון לא מזמן 🙂 ראיתי עוד חלקים מהתערוכה שאצרת, ״אל הלא נודע״. זו תערוכה שנולדה בתקופה האחרונה או התבשלה הרבה זמן?

עמית: התערוכה נולדה בתקופה האחרונה. בעקבות האירועים שזעזעו את הארץ בשבעה באוקטובר, המוזיאון נעל את שעריו עם תחושות קשות של חוסר אונים, עצב וכעס. כעבור כמעט חודשיים חזרנו למוזיאון, פתחנו את הדלתות ומאז אנחנו בניסיון מתמיד לתפוס את הרגע, להבין את שקרה, להוות מרחב מוגן ולעיתים אף מנוגד למתחולל בכיכר המוזיאון, שהפכה לא מכבר לכיכר החטופים

חגית: רגע לפני שניכנס לתכנים, זה מקום טוב להציג אותך ואת תפקידך במערך של מוזיאון תל אביב

עמית: אני במוזיאון תל אביב מזה ארבע וחצי שנים, ובתפקידי הנוכחי אני העוזר של האוצרת הראשית, מירה לפידות. ״אל הלא נודע״ היא תערוכתי השנייה, לאחר שאצרתי ב־2020 את התערוכה ״אוֹמְרִים אַהֲבָה יֵשׁ בָּעוֹלָם: מתנות מאמנים ואמניות לילדיהם״, שחשפה מקרים ייחודיים, שבהם הקדישו אמנים ואמניות יצירות אמנות במיוחד עבור ילדיהם

חגית: ומה הרקע שלך? איך הגעת לעסוק באמנות, באוצרות?

עמית: גדלתי בראשון לציון וכבר מגיל צעיר התעסקתי באמנות ובעיצוב. בתיכון למדתי תולדות האמנות מה שהתווה את הדרך גם לתואר הראשון באוניברסיטת תל אביב בתולדות האמנות ובקולנוע. משם המשכתי לתואר שני בבצלאל בלימודי אוצרות שאיפשרו לי לנסוע לחילופי סטודנטים בקאסל בזמן הדוקומנטה של שנת 2017. גרמניה השאירה את חותמה והתקבלתי להתמחות במוזיאון ZKM שבקרלסרוהה על גבול היער השחור, ומשם למוזיאון תל אביב J

חגית: יפה לך. בתחושתי אנחנו מכירים הרבה יותר מארבע שנים J

נחזור לענייננו, איך התהוותה התערוכה אל הלא נודע – שמוצגת על מסך לד ענק בכינון פרונטלי לעבר חלונות המוזיאון הפונים לכיכר, כך שהיא חשופה גם למתבוננים מבחוץ

עמית: כשהמוזיאון נפתח מחדש, תחילה ביקשנו מאוצרות המוזיאון להגיב לאירועי השעה באמצעות טקסט קצר, המאיר את התערוכות שנפתחו לפני השבעה באוקטובר, דרך הפריזמה של הרגע הנוכחי. בהמשך נפתחה התערוכה ״שמיני עצרת״ שאצרה דלית מתתיהו, מתוך הרצון לגעת לראשונה בשולי האסון שפרע את קיומנו הפיזי והמנטלי דרך החזרה הנשנית לאוסף האמנות הישראלית

״אל הלא נודע: מסע מקומי דרך עבודות וידיאו״ היא ניסיון נוסף להדהד את הכאן ועכשיו, באמצעות עבודות וידיאו

חגית: חשבתי שהיא נעשתה במיוחד עכשיו, בדחיפות ובתגובה לאירועים. ובאותו זמן הרגשתי שיש בה מעין הרחקת עדות. שקט מסוים, שעובד יפה

עמית: אני מסכים, שקט מסוים אך בה בעת גם איזושהי תחושת דריכות שעולה מחלק מהעבודות

חגית: לגמרי. אפילו הרצף – במקרה זה של וידאו ארט – מהדהד את הרצף והשטף האינסופי של שידורי חירום. זה לא רק התוכן של העבודות, גם הבחירה להציג ״תערוכה על מסך אחד״ שיוצרת דריכות וציפייה, מה הדבר הבא

עמית: בהחלט, וזאת הסיבה שבחרתי לפתוח את הרצועה עם עבודתו האיקונית של דורון סולומונס, ״הערב בחדשות״ משנת 2006. דורון צילם את מגישי החדשות יונית לוי וגדי סוקניק, כשהם מציגים מחוות גוף והבעות פנים האופייניות לקטעי מעבר בין כתבה לכתבה. פניהם, לעיתים חמורות סבר, ולעיתים משתתפות בצער או מחייכות קלות, מבטאות מנעד רחב של הבעות חדשותיות.

העבודה נפתחת וננעלת בפתיח הקולי המוכר של חברת החדשות המייצר דריכות והתכווננות. אבל משנדם קולם של המגישים, נדמה שלא נותר עוד דבר לומר לנוכח אירועי השעה

העבודה נפתחת וננעלת בפתיח הקולי המוכר של חברת החדשות המייצר דריכות והתכווננות. אבל משנדם קולם של המגישים, נדמה שלא נותר עוד דבר לומר לנוכח אירועי השעה

חגית: בחירה מעולה. העבודה ״מתחפשת״ למהדורת חדשות, ויוצרת הזרה ובלבול בין המקום שאנחנו נמצאים (מוזיאון) לאנטנות שכל הזמן מכוונות למה שקורה בחדשות

עמית: סולומונס עבד שנים כעורך בחדשות ערוץ 2, והיא ממשיכה את עיסוקו התדיר בחומרים חדשותיים

חגית: עבודה חזקה

עמית: ויחד עם זאת, היא גם מאד חריגה ברצף העבודות המוקרנות

חגית: תסביר – במה היא חריגה? אם אני לא טועה זו העבודה היחידה שמוקרנת עם סאונד. צליל הפתיח של מהדורת חדשות, שהוא באמת, איך לומר – מבשר רע, או לפחות מכניס אותנו לכוננות ספיגה, באיזו התניה פבלובית

עמית: היא לא העבודה היחידה שמוקרנת עם סאונד, אבל הסאונד שלה הוא בהחלט הנוכח ביותר. היא שונה כי היא מצולמת באולפן, בחלל סגור. רוב העבודות מתארות נופים, טבע, דרכים – תיאור מופשט יותר או פחות

לאט לאט נאספו הדימויים, תחילה השקדייה של סיגלית לנדאו, שורת הברושים של דניאל קיצ׳לס, גרמי השמיים המופשטים של אדם רבינוביץ, ועלי התה הנושרים של טליה קינן. ויחד הם החלו לשרטט טופוגרפיה חזותית של הארץ, סוג של מסע פיזי העובר דרך מקומות שונים ונופים מגוונים, הניתנים לקריאה מחודשת בעקבות הרגע הנוכחי בזמן. המראות מהפנטים, מדיטטיביים בחלקם, אבסורדיים וסוריאליסטיים

חגית: אני תעכבת עוד רגע על העבודה הזו, כי יש בה תמצית של מצב המתח המיידי והדריכות לשמוע מה בחדשות – שהם חלק משגרת חיינו וביתר שאת בזמן כל כך קשה של מלחמה ואסון. והניגוד המושלם בין אות הפתיחה לבין השתיקה. הדמויות השותקות של מגישי החדשות. זה בעצמו סוריאליסטי (כמה לפעמים הייתי רוצה שישתקו כבר!)

עמית: ממש ככה! הרצועה של עבודות – שאורכה כשעה – מוקרנת על מסך LED ענק (ארבעה מטרים גובה ושבעה מטרים רוחב) במבואת הכניסה של הבניין הראשי. עובדה שהופכת את הדימוי הספציפי של סולומונס, אך גם את יתר העבודות לסוריאליסטיות, או לבלתי אפשריות

חגית: הגודל הזה כאילו יותר מתאים לעבודות הבאות בתור, בעיקר אלה של הנופים, שלפעמים נראים בגודל טבעי כמעט

עמית: הטבע הופך למרחב אינסופי ומגוון, מצד אחד מכיל את הצופה, מכניס אותו פנימה, אך באותה נשימה גם מעמת אותו עם תחושות של חוסר אונים, ריחוק והקטנה, בשל מימדי המסך הענקיים. המראות נעים, כורכים התפעלות וחרדה, מבט של נשגב, אל עבר

חגית: זה קו המחשבה של הכותרת – אל הלא נודע?

עמית: כן, אפשר להגיד שכן. מהר מאד שירו של דני סנדרסון עלה לי לראש. הכותרת והשיר יחד מצליחים לאכלס אפשרויות מנוגדות: האם אל האבדון או אולי דווקא אל עבר עתיד אחר, טוב יותר, כאמור ״אין לדעת מה יהיה // אין לדעת מה נראה״

נוצרת התחושה שהעבודות המוקרנות על המסך מנקזות לתוכן את כל המראות והקולות המאכלסים את רחבת המוזיאון, אותה רחבה שחזן מצלם בה את עבודתו, שהפכה מאז השבעה באוקטובר לסוג של סיסמוגרף של תחושות פחד, יגון וכאב של החברה בישראל

חגית: יש בבחירת העבודות שלך קו חתרני עדין. מצד אחד, הזמנה לנוח. לבהות. ליהנות מיופייה של השקדיה של סיגלית לנדאו; אפשר לשקוע רגע בהרהור, כמו העלים השוקעים בכוס התה המדיטטיבית של טליה קינן.

אבל לעבודה של סיגלית קוראים ״קיוויתי ליותר טוב בשבילה״ – והיא מדברת על בתה, אמרי. דיבור על הדור הבא, שעבורו רצינו וייחלנו שיהיה פה טוב יותר.

וגם אצל ציון אברהם חזן, בעבודה ״סלית״ יש סאבטקסט של דיאלוג בין דורות ואכזבה או אבל הדדי. אצל חזן אני מתכוונת לדיאלוג בין־דורי סימבולי, בין האמן הצעיר לאמן הקנוני – קדישמן. דמות האב והבן הסימבוליים שנוכחים בעבודה של קדישמן – עקידת יצחק – וחזן שעושה פעולה על הפסל של האיל

עמית: בכל עבודה נוכל למצוא בדיוק את התנודה העדינה הזאת, בין הנינוח למהודק, בין הרצון לשקוע לבין תחושת הלפיתה. העבודה ״סלית״ של חזן הוקרנה לראשונה במוזיאון תל אביב בתערוכתו ״מרגנית״, בשנת 2014.

היא מדלגת בין המטבח הביתי לבין המרחב הציבורי. רחבת המוזיאון הייתה תמיד מרחב טעון, מוקף במבני ציבור מרכזיים – בית המשפט, הספריה והקריה. תוך כדי הכנת תמיסת מלח באמצעות ״סלית״, מותג המלח המוכר עם האיור בירוק של עקרת הבית על האריזה, דמותה של האישה באיור מתעוררת לחיים באנימציה וההנפשה מציגה את מגדל מרגנית שבלב בסיס הקריה ואת הפסל האיקוני עקידת יצחק של מנשה קדישמן, ברחבת המוזיאון.

באקט חתרני וסימבולי חזן מספיג את עיניי האיל המונומנטלי של קדישמן בתמיסת המלח וגורם לו לדמוע דמעות של חלודה, דמעות על מה שהיה ועל מה שיהיה...

חגית: הנוכחות של הסרט הזה ברצף מאוד משמעותית בעיניי. הוא מחבר וקושר בין דורות בעולם האמנות, בין הפנים והחוץ של המוזיאון, בין המטבח/הבית לעולם האמנות ולעולם בכלל.

המבט של חזן נע בין המוזיאון למגדל הקריה שמעבר לכביש, מה שמדגיש את הקשר האימתני שבין הקיום הרוחני־תרבותי שלנו לבין הצבאי־מלחמתי… שני העולמות האלה – וכיכר החטופים ביניהם. הדימוי של עקידת יצחק אינו מקרי

עמית: אינו מקרי בכלל. קדישמן פיסל את גירסתו לעקידה לאחר מלחמת לבנון ב־82, שבה לחם בנו, בן. יצחק של קדישמן, להבדיל מהסיפור מקראי, מוטל ארצה, בעוד שהאיל מתנוסס אל על. חזן בא ומרטיב את עיניו של האיל המבכה על מותו של יצחק.

נוצרת התחושה שהעבודות המוקרנות על המסך מנקזות לתוכן את כל המראות והקולות המאכלסים את רחבת המוזיאון, אותה רחבה שחזן מצלם בה את עבודתו, שהפכה מאז השבעה באוקטובר לסוג של סיסמוגרף של תחושות פחד, יגון וכאב של החברה בישראל

חגית: עוד עבודה שמניעה את המבט – של בני הזוג ננה ובועז זוננשיין, שנעה בין תל אביב לירושלים בפריים אחד רציף

עמית: זו העבודה המוקדמת ביותר ברצועה. עבודה מפתיעה שיצרו ננה ובועז זוננשיין ב־1996, לאחר רצח רבין. הם מחברים בין צילום וידיאו של הכותל המערבי לצילום וידיאו של חוף הים של תל אביב. הגלים המתנפצים על שורת המאמינים ולעבר הכותל יוצרים עיוות של המציאות, המעורר בצופה תחושות של אי־ודאות וחוסר אוריינטציה. הדתי והחילוני מולחמים יחד לסוג של לופ מדיטטיבי שיכול להיות אינסופי

חגית: הם יצרו חיבור בין הים לכותל שנראה כל כך יפה ומסתדר נהדר, ומצד שני זה אבסורד וסוריאליזם. ניגוד שלעולם לא יתאחה באמת. כל צופה, ובוודאי אנחנו הישראלים, עושה את החיבור בין שני הקצוות האלה. גיאוגרפיה, תרבות, מודרניות ועתיקות, חילוניות ודתיות, ואפילו ״פרום דה ריבר טו דה סי״ במידה מסויימת

עמית: לא חשבתי על הפרשנות הזאת, אבל מקבל אותה בהחלט. הדיסוננס הוא בה בעת פנימי וחיצוני

חגית: ירושלים מככבת גם בעבודתו של שבתאי פינצ׳בסקי ״תנועה נצחית״. ירושלים, עיר הנצח, מצולמת באופן הכי ״ארצי״, לא מחמיא, בוטה אפילו. אני רוצה לשאול על הבחירות שעשית: איך החלטת איזה עבודות, ובאיזה סדר?

עמית: אכן ירושלים ״מונצחת״ בשתי העבודות, שיש ביניהן מרחק של 25 שנה – העבודה של פינצ׳בסקי ״תנועה נצחית מהסוג הרביעי״ היא מ־2019. הוא משרטט בה סימון גאוגרפי לא שגרתי, סביב אזורי הספר של ירושלים, באופן הכי ״ארצי״ כפי שניסחת – באמצעות התגלגלות אינסופית של כדורגל על הטופוגרפיה של הנוף המקומי.

בתנועה של הכדור הוא מייצר סוג של מפה אלטרנטיבית, בעלת גבולות בלתי נראים. המצלמה נעה איתו ונחשפים נופיה המרובדים והמורכבים של ירושלים רבתי, המספרים סיפור של סכסוך ועקירה, של מורכבות תמידית באשר למקום. מצד אחד נופים הררים ומצד שני פחי זבל ירוקים, ספות זרוקות, הזנחה ועליבות של המרחב הציבורי – לא החלקים הייצוגיים של העיר.

המסך נראה מצויין מבעד לחלונות המוזיאון במיוחד בלילה – ההקרנה נמשכת 24/7 – כך שאנשים שפוקדים את הכיכר בשעות הערב והלילה, גם כשהמוזיאון סגור, יכולים לצפות בו מבחוץ. זה היה חלק מהרצון שלי לבחור עבודות שהממד האסתטי שלהן הוא ״באקסטרים״ מבחינת צבעוניות, דימוי מכונן שנצרב, ותנועה מובהקת

עמית: הבחירה של העבודות נעשתה בהדרגתיות, תוך ההבנה שנוצרת סוג של מפה, סוג של מסע מכונן בארץ. בחרתי עבודות שאפשר לזהות את המיקום שבו הן צולמו באופן מיידי (ירושלים, נווה אילן, קיבוץ מנרה) וכאלה שמשאירות את הקואורדינטות עלומות.

המסך נראה מצויין מבעד לחלונות המוזיאון במיוחד בלילה – ההקרנה נמשכת 24/7 – כך שאנשים שפוקדים את הכיכר בשעות הערב והלילה, גם כשהמוזיאון סגור, יכולים לצפות בו מבחוץ. זה היה חלק מהרצון שלי לבחור עבודות שהממד האסתטי שלהן הוא ״באקסטרים״ מבחינת צבעוניות, דימוי מכונן שנצרב, ותנועה מובהקת

חגית: למרות שההקרנה היא בלופ, יש הפסקה קצרה בין הסיום להתחלה מחדש. זה היה משמעותי בעיניך – הבחירה בנקודת פתיחה וסיום מובהקות?

עמית: הרצועה נחתמת עם מבט אופטימי, דרך העבודה של דנה לוי, ״פרידות״ מ־2009. היא מפריחה 50 יונים לבנות דרך חלון עם מרפסת קטנה במוזיאון הטבע בית שטורמן, בקיבוץ עין חרוד.

אם נחשוב על תיבת נוח ממיתוס המבול המקראי, אז נדמה שהתיבה עגנה ברציף, לאחר שהארץ הושחתה והחיים שעליה נמחו. ועכשיו, לאחר שיבשה האדמה והברית נכרתה מחדש, זה הזמן להתחלות חדשות ולתקוות גדולות

חגית: הלוואי. אנחנו נאחזים בכנף מרפרפת של תקווה

עמית: ענף של זית זה כל מה שאנחנו צריכים

---

אל הלא נודע – מסע מקומי דרך עבודות וידאו, 2022-1996
אוצר: עמית שמאע
משתתפים: רונן זן, ננה ובועז זונשיין, ציון אברהם חזן, דנה לוי, סיגלית לנדאו, דורון סולומונס, שבתאי פינצ’בסקי, תום פניני, טליה קינן, דניאל קיצ’לס, אדם רבינוביץ׳
מוזיאון תל אביב, נעילה: 30.4