״יוני אפס״: משפט אייכמן מבעד לעיניו של במאי אמריקאי

״יוני אפס״ (קופרודוקציה ישראלית־אמריקאית), סרטו החדש והמפתיע של ג׳ייק פאלטרו (על בסיס תסריט שכתב יחד עם תום שובל), מספר את סיפור הוצאתו להורג של אדולף אייכמן כפי שלא סופר עד כה. הצוהר הייחודי לסיפור לא עובר בדרך הרגילה והמוכרת לנו מהספרות והקולנוע – דרך העדים או עורכי הדין, וגם לא דרך תמלולי המשפט המפורסם – אלא דרך סיפוריהם של הדמויות האנונימיות, שנטלו חלק בביצוע גזר הדין להוצאתו להורג, ונשמטו מספרי ההיסטוריה.

בניגוד לסרטים עתידניים שבהם מותר לטעות, בסרטים עם מחויבות לעבר האתגר גדול יותר. שחזור תקופתי הוא מורכב לכל במאי וכשמדובר במומנט היסטורי או כמו במקרה של ״יוני אפס״ (שנקרא במקור ״התנור״. ״יוני אפס״ – כיוון שביום ההוצאה להורג לא צוינה השנה בעיתונים), ברצועה משמעותית בביוגרפיה של מדינה – האתגר גדול אף יותר.

לכן, כשבמאי כמו ג׳ייק פאלטרו (אחיה של השחקנית גווינת׳ פאלטרו, בנם של ברוס פאלטרו ובליית׳ דאנר), חתום על יצירה שצולמה בישראל, בעברית, ומשחזרת את אחת מצמתיה המכוננים של מדינת ישראל – זה מעורר תחושת תהייה. האם המבט של הבמאי האמריקאי יהיה חיצוני? זר? ביקורתי? אבל מהר מאוד התחושה הזאת נזנחת ואנחנו נשאבים באופן אותנטי למדי למחוזות היסטוריים, לא רחוקים מאוד, אי שם בשנות ה־60 של המדינה, ושוכחים שהבמאי בכלל אמריקאי.

בתחילת הסרט אנחנו מתוודעים לרוח התקופה במשב נוסטלגי שלוכד את סקרנותנו. השנה היא 1961 ובבתי הספר הנרטיב הישראלי הציוני מסופר על ידי האשכנזים. דוד סעדה (נועם עובדיה) הוא ילד שהשפה והגינונים שלו מבית נתקלים בין כתלי הכיתה באופן נחרץ של תוכחה. לנרטיב שהוא מכיר אין מקום, והוא מסתבך בגנבות קטנות.

הרעיונות והחשיבה הגלומים בסרט באופן מילולי ואסתטי, לצד הצילום המרהיב של ירון שרף (שחלקו צולם באופן אותנטי בפילם 16 מ״מ, באמצעות ציוד ישן), חושפים איכויות רבות והופכים את סיפורו של אייכמן לקולנועי באופן שלא הכרנו

באותו יום, בעוד שאחיו הקטן ישראל נפצע באוזנו, הוא מנסה לקנות את חשיבותו באמצעות שעון פליז שנגנב כשהוא בוחן את שוויו מול הילד שקורא ״העולם אחד״ (קריצה ל״העולם הזה״) ובשער כותרת המכריזה גזר דינו של אייכמן, באותו היום. בתוך העיתון מהדהדת כותרת בשאלה ״האם לתלות אותו?״.

בתוך הכיתה הרדיו דלוק והמורה מאזין בדריכות עם התלמידים לדברי השופטים שיחרצו את גזר דינו של איש העפרונות והעטים, שגזר מעל שולחן הכתיבה שלו את מותם של מיליוני יהודים. בזמן שמכריזים השופטים את גזר דין המוות של אייכמן, בשל פשעיו כלפי העם היהודי, דוד מנותק מהסיטואציה הכיתתית, משתעמם ולא מוצא את מקומו. באותו יום אביו מחכה לו עם אחיו הפצוע ומודיע לו שהוא הולך להתחיל לעבוד.

האב מכין את בנו לפגישה עם המנהל של מפעל זבקו ובנו בע״מ (צחי גראד), שהיה לוחם מפורסם ומצווה עליו לכבד אותו. במפעל התנורים, בין פועלים ניצולי שואה, אנחנו מגלים כי משפחתו של דוד עלתה מלוב לפני שנה והאב, ששפתו היא ערבית והעברית בפיו דלה, הוא עגלון שמוביל עודפים של המפעל. הילד נלקח לנקות תנור והאבא נותר לעמוד בסבך הגיצים והרעשים. כאן בעצם מתחילה העלילה לקבל תפנית דרמטית, כשבהמשך באותו מפעל ייבנה התנור שישרוף את גופתו של אייכמן.

אחדות יהודית חדשה

חיים אמזלג, קצין השב״ס (בגילומו של יואב לוי) הוא זה שיבשר למנהל המפעל על המשימה שניתנה לו. כשהקצין עוזב את המפעל, המצלמה ממשיכה איתו ועוקבת אחרי מי ששמור על אייכמן בתא המאסר, בתנאי אבטחה גבוהים, ויהיה האדם האחרון והקרוב אליו ביותר. דרך הריטואלים של אסיר בהשגחה גבוהה, מבעד לעינו של הקצין, מתבקעות הברקות קולנועיות, אסתטיות ומהפנטות.

סיפור הסוהר הוא בגרעין הקשיח של הסיפור כולו והוא זה שמעניק את הדופק והניצוץ הדרמטי, במהלך מתוחכם של תעתועי נפש ודימיון ובעזרת עיתונאי ״העולם אחד״ שמתערבב לתעתועיו באופן סרקסטי. אחת מהדמויות מהדרג הבכיר, שאליה אנחנו מתוודעים בין כתלי הכלא, היא דמותו של מיכה, ניצול שואה שאחראי על ביצוע גזר הדין.

מיכה הוא הצלע השלישית בסיפור, ששם זרקור על האופן שבו החלו הסיורים המודרכים והשנויים במחלוקת במחנה אושוויץ. מיכה מספר את סיפורו המצמרר שקושר אותו לגורליות שחלק ממנה היא היותו בין המוציאים לפועל את גזר דינו של אייכמן. אחת מהמאזינים לו היא שליחה מטעם הסוכנות היהודית (ג׳וי ריגר הנהדרת תמיד) שמנסה להניע אותו מלשתף פעולה עם התכנית להפוך את אושוויץ למוזיאון.

כל הדמויות המשתתפות במהלך הדרמטי המורכב הזה שופכות מסתורין חדש על דמותו של אייכמן, שלא נראית לאורך הסרט, למעט ביטויי גוף קטנים וצלליות. הדם בוקע מעינו של אמזלג כשם שמוטיב האוזן פועל לאורכו של הסרט (נעשה את התנור ונשמע). כשם שהמוות של אייכמן מסמל את ניצחונם של היהודים, בניית התנור מסמלת את ההתכה של ההיסטוריה לישראל המתהווה, בתקומתה ובקיבוץ הגלויות על הפסיפס התרבותי שבה. ישראל שהייתה מלאך המוות של אייכמן היא מעתה אחדות יהודית חדשה – בעוד עפרו של אייכמן שוקע בים התיכון.

על אף שנדמה שהמהלך הדרמטי מזגזג בין שלושת הדמויות והסיפורים (ששניים מתוכם עוצמתיים ואחד חלש ותלוש יותר), ועל אף שהסוף לא מצליח להרים את הסרט לעוצמה הראויה לו – אי אפשר שלא להתפעל מעבודת העומק והשפה הקולנועית העשירה שמביא פאלטרו. הרעיונות והחשיבה הגלומים בסרט באופן מילולי ואסתטי, לצד הצילום המרהיב של ירון שרף (שחלקו צולם באופן אותנטי בפילם 16 מ״מ, באמצעות ציוד ישן), חושפים איכויות רבות והופכים את סיפורו של אייכמן לקולנועי באופן שלא הכרנו.

הצללים מהפריימים, הפיכת הפריימים הזוויתית, פרימתם והפיכתם לשפה, הבחירה בצבעים והשימוש בצבעים כחלק מהג׳סטות של השחקנים, עבודת השחקנים, הלבשתם ובכלל העיצוב האמנותי כולו – יוצקים מחשבה חדשה בפרספקטיבה בת ימינו על הסיפור המפורסם, שלפתע מגלה טפח ומסתיר טפחיים.

הסוף, שהוא מעין מעבר חד בזמן, מנסה לגשר מילולית על פרטים בסיפורו של דוד סעדה, הילד בונה התנור שהפך למבוגר, אבל הופך למסבירני מדי ופוגם בקוהרנטיות שעד לאותו הרגע הייתה טבולה בנוסטלגיה תקופתית מרתקת. זה מלמד שלפעמים עדיף סוף מעורפל, שיגרום לנו לרוץ לוויקיפדיה, לחפש ולהבין בעצמנו.

---

יוני אפס
בימוי: ג׳ייק פאלטרו
105 דקות; ארצות הברית, 2022
4 כוכבים