״מזונות״ בתיאטרון קליפה: אוכל כסמל למערכות היחסים שלנו

המצב מורכב בכור ההיתוך של החיים שלנו פה, לכן אני בוחרת לעסוק בבחירה בחיים, בלב הפועם ובמזון הנפשי והגופני. מבחינתי אין לנו ברירה אלא לחיות את המתח הדק הזה. לברך על החיים זו זכות ואני זוכרת את זה.

מפגש עם ודרך קולינריה מאפשר חיבור לטבע הדברים, למקור ולתהליכים של דבר שמזין את הגוף הפיזי – ובעיקר את הנפשי שלנו. חוש הראייה וחוש הריח הם הראשונים לתווך את החוויה, והם שיכריעו או לבטח ישפיעו על מערכת היחסים. לאלו יתווספו גם חוש הטעם, השמע והמגע.

מחקרים בתחום הפסיכולוגיה מראים שזיכרונות אוכל נוצרים ללא כל עריכה מודעת: הם מקבלים על עצמם את כל התכונות של המצבים שבהם הם נרכשו. כך לדוגמה ההיזכרות בארוחות משפחתיות, מקבלת משמעות רגשית נוספת שקשורה לריחות וטעמים. שולחן אוכל ערוך עם מיני מזונות הפך לסמל שדרכו אפשר לדון בהקשרים וזיכרונות כאלו.

באולם העגול והייחודי של תיאטרון קליפה, בין שוק הכרמל לנווה צדק, עם וילון קטיפה בירוק בקבוק עמוק – נחשפת תמונת שולחן איקונית של ארוחת ערב עשירה וסוריאליסטית. כך נפתח המופע החדש ״מזונות״ של אילנה שרה קלייר בלסן, חלק מפרויקט ״אנחנו לא לבד״ של התיאטרון.

הווילון נפער ומולנו ניצב שולחן עצום עם שפע אכיל מתוצרת האדמה. על השולחן בגאווה סקס אפילית של דיווה, דמות נשית ברגע נהנתני במיוחד עם זר שמיר או פטרוזיליה ירוקים טריים, חיים, אותנטיים וקראנצ׳ים שכמו נקטפו הרגע מהאדמה.

על הקהל להשתמש בכל החושים (ראייה, מגע, ריח וטעם). הגוף הופך למעורב, ובאופן כזה הוא הופך גם לאתר תפיסתי של תחושות. כך נוצרת קרקע לפרשנות והתבוננות פנימה, התבוננות סוביקטיבית שמבוססת על ניסיון עבר

כולנו מכירים את הסיפור על הרגע שבו נגסה חווה מפרי עץ הדעת, שהוליד את החטא. גם כאן דמותה של בלסן מרפררת לאותו רגע של ״חווה״: כאן היא אישה חדשה ומשוחררת, נהנתנית מבטן האדמה, דמותה היא כמו הגאיה היוצרת של העולם.

הסצנה הזו בתחילת המופע זרקה אותי גם לסיום הסוריאליסטי, השנון והמהול באימה של הסרט ״הטבח, הגנב, אשתו והמאהב״ של פיטר גרינוואי. ביצירה ״מזונות״ האישה בחרה לשים את עצמה על שולחן הארוחה כאחת מיני המזונות, מנצחת על הסיטואציה עם סלרי, סלק, עגבניות, גזר, קפה, כורכום והררי כלים יפים. בסרט, בסצנת הסעודה האחרונה, בחרה האישה להשתמש בשולחן כנקמה סוריאליסטית, כשבאופן המעוות והפתייני שלה מגישה הלן מירן לבעלה הנתעב את המאהב שרצח לארוחת הערב, ובאיומי אקדח מפצירה בו לאכול, לנגוס בתפוח המטאפורי – הרי הוא איבר המין הצלוי של המאהב.

תגובה חושית מוגברת

אוכל הוא הרבה מעבר לצורך; הוא סמל למערכות היחסים שלנו בחיים – עם עצמנו, עם הסביבה, עם המשפחה. הוא סמל לזהות, למגדר ולמוסר. על הקשר המשולש בין אוכל למוות ולסקס נכתב רבות בספרות, והמופע ״מזונות״ באופן פואטי ומהפנט מביא את השיח הזה, כשהוא נע בין ההקשר האישי של בלסן כאישה יוצרת, כאמא וכבת המאה ה־21, לבין הקשר למסורת, למשפחה ולהיסטוריה.

המופע נוגע גם בתפוח המטאפורי הזה כשהוא הופך בידיה של בלסן ללב הפועם, לאוביקט מעבר, לנדוניה – זו שהיא מביאה איתה מהילדות וזו שממשיכה את המסורת המשפחתית של ארוחת שישי, עד כדי חלוקת התפוח איתנו – הקהל. רגע קסום שבו הרגשתי שקיבלתי חתיכה של לב פועם ואני ניזונה ממנו.

מה קורה לנו כשהאמנות מעוררת תאבון? ״מזונות״ היא הארוחה המשפחתית הקלאסית שהיינו רוצים להיות חלק ממנה: בלי מתחים, משועשעת ומשתעשעת. בלסן מאלצת, דרך השעשוע והשימוש בפתיינות טבעית, להתמקד בערכים של קשב ותשומת לב. החיבור בין הנשיות שלה כמו גם גוף רוקד שיודע לנוע במרחב, לאוכל על הצבעוניות הרבגונית והטבעית שלו, אכילה נהנתנית ואינטראקציה עם הקהל – בוראים מופע מהפנט, חכם, עשיר ומהנה שהמרכיבים שלו הם אלמנטים בסיסיים ויומיומיים שהופכים בידיה של בלסן לאוצרות נחשקים, חד־פעמיים ומתכלים.

זיכרונות אוכל כוללים אזורים בסיסיים ולא מילוליים במוח, שיכולים לעקוף את המודע שלנו – ולכן מייצרים תגובה רגשית שלא תמיד היא ניתנת לתיאור במילים. הזיכרון חורג מהאוכל עצמו לאסוציאציות שיש לנו לאותו זיכרון עבר, בין אם למקום או לאדם.

באמצעות שימוש בחומרים אכילים, אמנים מפעילים חוויות רב־חושיות המאתגרות את ראשוניות התפיסה האופטית בצורות אמנות חזותית מודרנית, ובכך מכוונים את הקבלה של האמנות לגוף פעיל ורב־חושי. יצירה אמנותית זו, שמונעת על ידי מזון, מעוררת תגובה חושית מוגברת שיכולה להקל על התבוננות פנימית וגם לעודד חשיבה ביקורתית.

כדי להיות מעורב ביצירת האמנות, על הקהל להשתמש בכל החושים שלו (ראייה, מגע, ריח וטעם). הגוף הופך למעורב ובאופן כזה הוא הופך גם לאתר תפיסתי של תחושות. לכן נוצרת עבור הקהל קרקע לפרשנות והתבוננות פנימה, התבוננות סוביקטיבית שמבוססת על ניסיון עבר. בתיאוריה המחקרית שאני מתייחסת אליה זה מכונה ״הגוף הגסטרונומי״.

החשיבה ששולטת בחיים האנושיים שלנו, בדומה לרשת האינטרנט או לאופן ההתפשטות של תפטיר הפטריה, דוגלת בחופש וחוסר סדר ומחזקת את הריבוי כפרמטר נדרש ליצירת חווייה משמעותית. שילוב של קולינריה כחלק מחוויה שהיא לייב, מחייב קבלה של אלמנט הספונטניות ואי הידיעה, כשהמפגש בין המזונות כאוביקטים אמנותיים מתכלים לקהל – יכתיב אותה.

״מזונות״ היא יצירה פוסט־מודרנית וחווייתית שמטשטשת את הגבולות בין המדיומים, בין גבוה לנמוך, ועושה שימוש ביומיומי. החשיבה הריזומטית מתקפת יצירות כאלו כמבנים שתמיד נמצאים בתהליך, והתהליכיות בוראת את ממד המשך, ההפתעה, הסקרנות והחופש (של ההתרחשות כמו של המשתתפים). כך היא מכילה את הניצוץ שלוכד את תשומת לב הקהל למעורבות ועניין, שבזכותם גם נצרבים זיכרון ומשמעות.

---

אילנה שרה קלייר בלסן | מזונות
תיאטרון קליפה, הרב קוק 37, תל אביב
24.5 בשעה 21:30