אדמה - על שום מה (ולמה)? פריד אבו שקרה בבית בנימיני

״רציתי להביא את האדמה למקום שבו היא שאלה, לא רק חומר״, אומר האמן פריד אבו שקרה, שמציג בימים אלה את תערוכת היחיד ״אדםמה?״ בבית בנימיני (אוצרת: שלומית באומן). בתערוכה מוצג גוף עבודות רחב, שאת רובו יצר אבו שקרה בשנה האחרונה, ונע על ספקטרום רחב של חומרים וטכניקות – מנייר ורקמה, דרך עבודה בעור וכלה באדמה ועץ.

אבו שקרה (61) הוא אמן רב־תחומי במלוא מובן המילה. קרוב לארבעה עשורים שהוא עובד ופעיל בסצנה המקומית וגם בזו הבינלאומית, כשהוא פועל מעיר הולדתו – אום אל פחם. יחד עם אחיו סעיד אבו שקרה הקים בשנת 1996 את הגלריה לאמנות באום אל פחם ושימש כאוצר שלה במשך כמה שנים. בהמשך הקים וניהל גלריה לאמנות בנצרת, ומזה שנים שהוא משמש כמרצה במכללת אורנים וחבר סגל בתכנית לתואר שני בהוראה ואמנות. במקביל הוא גם אוצר תערוכות, חוקר, כותב (פרסם כ־25 ספרי שירה) ופעיל בקידום אמנים פלסטינים צעירים, שאת עבודותיהם הציג בין השאר ביריד ״צבע טרי״ האחרון (ויציג גם בזה הבא שיתקיים ביוני הקרוב).

״אפשר לשאול מה עושה אמן רב־תחומי כמוני במקום כמו בית בנימיני, מקום שעוסק בחומר? התשובה היא שאני אמן של חומר. אני מתייחס לנייר כחומר, לחוט כחומר, לשמן כחומר וגם לשטח של חומר. בתקופה שבה למדתי אמנות, בשנות ה־80, כשתלמיד היה יוצר עבודת קראפט היו אומרים לו לזרוק אותה לזבל. העבודות שלי הן כמעט כולן עבודות קראפט, והשאיפה שלי היא להביא את החומר למקום לא קונבנציונלי״.

את עבודות הרקמה על נייר, בין הטכניקות המוכרות שלו בשנים האחרונות, החל ליצור לפני כעשר שנים. ״כשהתחלתי כמעט ולא היו אמנים שיוצרים ברקמה. היום אפשר לראות את זה הרבה ובכל מקום. אבל לרקום על נייר זה תהליך שצריך להיות מודעים אליו, כדי להגיע לדיוק צריך סוג של פלס פנימי שמדויק כל הזמן. לרקום על נייר מבחינתי זה תהליך שפוצע, שמחבל בעבודה״.

התערוכה כולה היא תערוכה ביקורתית ומתריסה, אבל היא גם תערוכה אסתטית שפועלת מתוך הכלים הרלוונטיים לאמנות. בסופו של דבר אנחנו עוסקים באמנות, ואי אפשר באמנות לייצג את האמירה בלבד – מאוד חשוב גם איך הכל נראה

גם בתערוכה הנוכחית מוצגות עבודות שעשויות בטכניקה כזו – שמתחיל במלאכת חירור הנייר, שהופך למצע של הרקמה. החירור עצמו יוצר מקצב אורנמנטלי חדש ובתוכו נפגשים עולמות שונים: יונים, ברווזים ותרנגולות בצירוף עם צורות מסורתיות בדגם איקסים, שאותם רוקם אבו שקרה בשילוב עם רקמות שנגזרו משמלות פלסטיניות מסורתיות. מתוך הרקמה העדינה והנייר המחורר מבצבצים מטוסי קרב, בעוד שהמחט החרוצה והעמלנית של הרוקם הופכת לקוץ מכאיב בשוליה של רקמה משמלה פלסטינית משנות ה־50.

מטוס הקרב מופיע גם באחת העבודות המרכזיות שבתערוכה – דגם של מטוס קרב קטן שמצופה באדמה, מוצב על פדסטל במרכז הגלריה. מדובר במטוס צעצוע, רדי מייד, שאותו צבע אבו שקרה בצבע יסוד ועליו, באמצעות שלושה סוגים של דבק, הדביק את האדמה הטבעית.

העבודה ״אדמות: אום אל פחם, חדרה וקיבוץ כברי״ היא האחרונה שיצר אבו שקרה לטובת התערוכה, ואולי גם זו שמגלמת באופן הכי ברור את הרעיון שלה. היא מורכבת משלושה אובייקטים דמויי דובי צעצוע, שכל אחד מהם עשוי מאדמה שאותה אסף בלוקיישן אחר – אום אל פחם, חדרה וקיבוץ כברי. במקרה הזה לא מדובר ברדי מייד, אלא באובייקטים שעשויים אדמה במלואם, שהוא יוצר באמצעות תבניות אקריליק בדמות דובים.

״כשהייתי קטן לא היו לי צעצועים בבית, ובבגרות אני מרגיש שאני רוצה לפצות את עצמי ולהרשות לעצמי להתאים את השימוש בבובות ודובים למסרים אנושיים. בובה של דובי, איך ומה שלא נעשה איתה, היא רלוונטית לכולנו. באמצעותם אני מנסה לעסוק באלימות שקיימת בעולם, אלימות כנגד נשים, או גברים, או ילדים. זה ניסיון להעביר את המסר בשפה הכי פשוטה״.

מעבר למסר הפשוט והבלתי אמצעי, העבודה מתכתבת גם עם פרוייקט מצר־מסר מתחילת שנות ה־70, שבו יזמו אמנים (אביטל גבע, משה גרשוני, מיכה אולמן ואחרים) פעולה של חילופי אדמה בין קיבוץ מצר לכפר מסר הסמוך. ״זו עבודה שטעונה בקונספטים ובקודים, שלא חייבים לדעת לקרוא את כולם״.

גברי אל מול נשי

אחד הנושאים שהחל אבו שקרה לעסוק בהם בתקופה האחרונה הוא נושא המגדר, הגברי אל מול הנשי, לצד נושאים אקולוגיים וסביבתיים. בתערוכה מוצגת עבודה בדמות חגורת נפץ שתפר בעצמו מעור, שבתוכה – במקום כדורים – הכניס סדרה של שפתונים בצבעים שונים. ״אלו ליפסטיקים אמיתיים שרכשתי בחנות באום אל פחם. רק התהליך של ללכת לקנות אותם, כגבר, במקום הזה, הוא כזה שגורם לי וגם לאחרים לשאול שאלות.

״כל זה הולך איתי לתוך העבודה – איך אני מגדיר את עצמי, איפה אני נמצא במקום של גבר אל מול אישה, איך המבט הגברי משפיע לעומת המבט הנשי. אלה נושאים חדשים שהתחלתי לגעת בהם, ואני מבין שמדובר במקום שהוא ממולכד, סוג של שדה מוקשים. איך שלא הופכים אותו מגלים מוקש כזה או אחר״.

העבודה היחידה שמוצגת בתערוכה שהיא ותיקה יחסית היא שטיח תפילה שתלוי מהתקרה במאונך, מול החלון הגדול של הגלריה (כך שאפשר לראות אותו מבחוץ, וגם בשעות שבהן הגלריה אינה פועלת). בשטיח, שיצר אבו שקרה בשנת 2010, נעץ אלפי סיכות, שנראות רק מצידו האחורי, שמהדהדות בצורה שלהן את הדגם האורנמנטלי שלו. ״זהו שטיח תפילה שגם הוא קשור לאדמה. במקור מניחים אותו על האדמה, הוא מיועד לתפילה. אבל לא קיימת בו הפונקציה הזו, בגלל הסיכות אנחנו לא יכול להתפלל עליו.

״העבודה הזו מבחינתי היא גם ביקורת על התנהלות של אנשים ושל עמים. על הדרך שבה אנחנו מחוקקים חוקים. התערוכה כולה היא תערוכה ביקורתית ומתריסה, אבל היא גם תערוכה אסתטית שפועלת מתוך הכלים הרלוונטיים לאמנות. היא סוג של מלכוד. קודם כל אני מייצר קבלת פנים לצופים שנפגשים עם העבודות ואומרים ׳וואו, איזה יופי׳, ואז אני מציע להם להיות שותפים לעולם שהוא גם מתריס וביקורתי. בסופו של דבר אנחנו עוסקים באמנות, ואי אפשר באמנות לייצג את האמירה בלבד – מאוד חשוב גם איך הכל נראה״.

במציאות של היום, אומר אבו שקרה, יש לו כאמן תפקיד. ״יש לנו תפקיד ואנחנו צריכים למלא אותו, להביא את המקום הזה למצב קצת יותר שפוי. זה תמיד מתחיל מהאישי והפרטי. מצד אחד שכונה שלמה בחאן יונס שכללה גם אנשים מהמשפחה שלי נהרסה, מצד שני יש לי המון חברים ביישובי עוטף עזה. להיות היום פלסטיני במדינת ישראל זה לא פשוט, אבל גם להיות ישראלי ויהודי במדינת ישראל זה לא פשוט. כל השנים אני עובד מתוך המקום של גישור, של לנסות לחיות יחד במקום רב תרבותי. כשזה קורה זה משמח, אבל במקום שבו אנחנו נמצאים, שהמדינה כבר לא משרתת את האזרחים, זה תוקע את התהליך כולו״.

---

פריד אבו שקרה | אדםמה?
אוצרת: שלומית באומן
בית בנימיני, העמל 17 תל אביב
נעילה: 1.6