זיוה בן ערב רבינוביץ וזינב גריביע בבית בנימיני

זיוה בן ערב רבינוביץ / אורזבצל

אוצרת: טלי תמיר

העבודות של זיוה בן ערב רבינוביץ נוצרות כולם מחומרים שנמצאים מתחת ליד, על משטח העבודה, וליתר דיוק – במטבח. היא עובדת עם גרגרי אורז, קליפות בצל, קליפות שום, קליפות ביצים, גרגרי קינואה, גרגירי מלח, שקיות תה, כלי אוכל, שיפודי עץ, ברזילית לכלים וחוטי תפירה. אלה עבודות דומסטיות, חסרות משקל, שאת חומרי הגלם שלהן קונים בשוק או בסופר.

בן ערב רבינוביץ לא משליכה דבר לאשפה והופכת את פסולת הבישול לזהב לעיניים: היא שוזרת את חומרי הבישול, הקליפות והגרגרים, לשרשראות ולעיגולים ומייצרת סדר חדש. בניגוד למצופה קשה לומר שלפנינו עבודה של אמנית פמיניסטית המשתמשת בעמלנות הנשית, כמחאה על דיכוי מגדרי; היא מעלה על נס את מסורת העמלנות הנשית ככלי ליצירת עולם קסום ומואר הלוקח אותה הרחק מהכיור והכיריים.

בסדרה ״סרוויס״, ששמה מרמז על סדרי הבית הנאים, עובדת בן ערב רבינוביץ עם שברים של כלי חרסינה מצוירים. חלקם מחרסינה הולנדית – ארץ מוצאה של אמה, וחלקם מקומיים ופשוטים יותר. היא שוברת את הכלים ובונה מהם פסלים, שהולכים ונגדשים בהדרגה עד שהם הופכים לעמוסי פריטים, שלוחי זרועות ומרובי איברים.

צלחות, ספלים, ידיות וכדים, נשברים ומתחברים שלא כדרך הטבע. מכאן אפשר להבין שעבודתה נעה על שני צירים: ציר הסדר הגיאומטרי, המארגן קליפות לצורות סדורות; וציר שני, מתפרע ובלתי נשלט, שבו שולטים השברים, החלקים והקרעים.

---

זינב גריביע / רקמת זהות

אוצרות: רעות רבוח ושלי שביט

התערוכה ״רקמת זהות״ היא הצצה לסטודיו־גלריה של זינב גריביע הנמצא בשגב שלום. חלל הסטודיו עמוס בעבודות מקיר לקיר: מיכלים מסורתיים, קנקני תה, ספלים, צלחות, דרבוקה מסורתית ועוד. גריביע מזמינה את הצופה להיכרות עם השבט הבדואי אל־עזאזמה שאליו היא שייכת, דרך עבודותיה הנושאות את הרוח, הצורות והרקמות המסורתיות הבדואיות.

‏גוף העבודות המוצג בתערוכה מתחלק לשני מאפיינים עיקריים: אוביקטים משולבים עם טקסטיל רקום ואוביקטים שהרקמה מאוירת על גביהם. גריביע אימצה אל מסורת הרקמה הבדואית את החומר הקרמי. לחיבור ביניהם הגיעה במסגרת לימודיה, אז חיפשה דרך שבה תוכל לשלב בין הזיכרון והאהבה לאמא שלה שהקפידה ללבוש שמלות מעוטרות רקמה בדואית, לבין החומר הקרמי.

בתערוכה מספרת גריביע דרך עבודותיה על זהותה, מקורה, רוחה ושאיפותיה. הצלחות שיצרה משלבות חלקים רקומים מתוך השמלה הבדואית וכהתייחסות לסביבה בה האמנית חיה: שטח הררי ופתוח מופיע ברקמה כמשולשים חומים, בעוד עץ הדקל ופרי התמר הנפוץ בתרבות הבדואית מופיעים כמשולשים בצבע ירוק ואדום. האדום, לדבריה, הוא צבע משמעותי בחברה הבדואית, שמסמל נשיות ושמחה – את דם החיים; בנוסף, הוא מעיד על מעמד חברתי גבוה וכוח.

עבודותיה של גריביע עשויות חומר חשוף שעליו היא מציירת דוגמאות רקמה שמתכתבות עם המסורת הבדואית. היא מספרת כי צורת הבסיס של הרקמה הפלסטינית והבדואית היא האיקס, ואיתה בדיוק רב וקפדנות היא יוצרת ציור של רקמה על גבי כלי קרמיקה. כשם שהציור עם האנדרגלייז (צבע קרמי) מחליף את החוט, כך כלי הקרמיקה שגרביע מייצרת, לעיתים ״מחקים״ קומקום לתה או קפה עשוי מתכת מהתרבות הבדואית.

העבודות שהיא מייצרת על האבניים ובעיבוד ידני מתכתבות עם אובייקטים מהעולם הבדואי. את צורת קנקן התה הקדום הנקרא ״בראד שי״ מעטרת גריביע באיקסים קטנים היוצרים קווים בצבע שחור וכוכבים בירוק. הכוכבים מציינים מועדים חשובים למוסלמים, על פיהם יתחיל ויסתיים חג הרמדאן המוסלמי. הם מתווים את הדרך. קוטר קנקן התה רחב בתחתית ומצטמצם ככל שעולים לגובה על מנת שישמר התה בתוכו חם.

הידית והזרבובית בקנקן התה המסורתי קטנים לעומת אלו בקנקן הקפה המסורתי ה״בקראג׳ קהווא״, המעוצב ככלי בעל צוואר ארוך ובחלקו העליון צורת חרוט מחודד, מעין התייחסות למינרט – צריח של מסגד מוסלמי. גם את קנקני הקפה מקפידה האמנית לעטר בכוכבים, דקלים ואיקסים. קנקנים אלה מצטרפים לאוסף כלים מכילים, המשמשים באירוח הבדואי, שאותם מייצרת האמנית כחותם לתרבות, מסורת ומקום.

---

בית בנימיני
העמל 17, תל אביב
פתיחה: 6.6; נעילה: 20.7