שירי טרקו מנסה להפוך את הפסימי לאופטימי

יובל: הי שירי, בוקר טוב, מה שלומך בימים טרופים אלו?

שירי: בהחלט ימים טרופים שלא נראה להם הסוף, ואני מרגישה לפעמים שרק עשייה של אמנות מצילה אותי מהם

יובל: לפעמים? אני בכל יום מודה שיש לי את עולמות היצירה מסביב, גם בתפקיד של העיתונאי וגם כאוצר וגם כצרכן (למרות שאני לא חובב את המושג הזה, צרכן תרבות). זה הכי לא אסקפיזם, זה החיים

שירי: זה נכון. עם זאת העולם שבחוץ מסתנן לו לתוך העבודה בסטודיו ומשתלט עליה. זה גם מה שקרה לי בגיליון האחרון של Re-Feel שהתחלתי לפני המלחמה

יובל: אז בואי נדבר על יצירה, ועל יריד הספרים המשמח של ארטפורט שיתקיים בסוף השבוע, שאת מציגה בו שני פרויקטים, הראשון הוא הגיליון האחרון של Re-Feel. ספרי קודם מהו Re-Feel?

שירי: Re-Feel הוא מגזין אמנות ניסיוני שמתפרסם במהדורה מוגבלת. הפורמט, הגודל והקונספט משתנים — גיליון עשוי לצאת בצורת לוח שנה, מחברת, פנזין, או תקליטור הטמון בספר עב כרס. חלק מהגיליונות חולקים דרך יצירה ייחודית: אמנים ואמניות מוזמנים להגיב לנושא הגיליון, וזה לזה, בתגובת שרשרת. כך מדגיש המגזין את האפשרויות הטמונות בקהילת האמנות המקומית ואת יכולתה להשתנות ולייצר שיתופי פעולה יוצאי דופן

יובל: מאיפה הגיע בכלל הרעיון להוציא מגזין אמנות?

שירי: לפני שנים, ב־2009, כשסיימתי את התואר הראשון במחלקה לאמנות בבצלאל (ולאחר מכן את התואר השני באמנויות בבצלאל ב־2017), הרגשתי שמגזינים בתחום האמנות הם במקרים רבים ״על אמנות״ (וכמובן, כבודם במקומם והם נדרשים) אבל היו מאוד מעט מגזינים שהם אמנות בפני עצמה.

במקרים רבים, האמנות בהם נאלצה להיות צילום, או הדפס כיוון שהמדיה הסופית הוגשה כהדפס. כך שהגעתי למחשבה מה אם המגזין יהיה 100 אחוז אמנות, ללא תלות בהדפס

יובל: ואז כמו שכתבת כל גליון הוא פורמט אחר, ולכן הוא גם מתאים ברעיון ליריד שהמציג ספרי אמן, שגם הם אמנות ולא (רק) על אמנות?

שירי: המגזין עם השנים הפך להיות מאוד גמיש מבחינה מדיומלית, לפני כשנתיים יצא סרט אנימציה למשל. דוגמה נוספת היא יצירת מדיום ביניים בשם פנזיפורמנס, שבו המגזין מוצג באמצעות פרפורמנס (וזו הדרך להציג אותו) והעבודה שנותרת לצופה היא זיכרון שכולל בו גם את הפרפורמנס, ממש כפי שאמני פרפורמנס בעבר היו מוכרים כממנטו את הצילומים מעבודת המיצג. הצילום הוא האוביקט הכלכלי, אך העבודה היא הפרפומנס

יובל: מעניין. והגיליון האחרון? מה הפורמט שלו? מה את יכולה לספר עליו?

שירי: הגיליון האחרון, ששמו Wellness, עוסק במהות המילה, במסמן שלה. לכן, כשהתחלתי אותו, רציתי ליצור מוצר שנראה על פני השטח כמו מגזין (כמה ניירות מהודקים) אך שהחומרים המרכיבים אותו יהיו אליטיסטיים (למשל השתמשתי בניירות כותנה מפוארים). 

העבודות מורכבות ברובן דווקא מחומרי ארכיון פרטיים וצילומים משפחתיים, שהנציחו רגעים חולפים של אושר בחיים (המסתיימים במוות, על פי רוב). רציתי לקשר בין הריקנות הגדולה שיש במילה Wellness לבין המדיום הצילומי האנלוגי, לפני עידן ה־jpg. בשני המקומות הללו, היתה הבטחה, וההבטחה הזו, בהסתכלות אחורה, היתה הבטחת שווא

יובל: למה הכוונה הבטחת שווא?

רציתי לקשר בין הריקנות הגדולה שיש במילה Wellness לבין המדיום הצילומי האנלוגי, לפני עידן ה־jpg. בשני המקומות הללו, היתה הבטחה, וההבטחה הזו, בהסתכלות אחורה, היתה הבטחת שווא

שירי: מוצרי ה־wellness יש בהם להעניק לקונה את אורח החיים המודע והבריא של פולחן הגוף והנפש: החל בבגדי ספורט (active wear) וכלה בחנות ייעודית של השחקנית גווינת פלטרו בה העמידה למכירה נר בריח מבושיה. הזיקה המסחרית שבין המונח Wellness למותגים שהוא מתיימר לייצג רוקנה את משמעות המילה, שבאופן אירוני אמורה לתאר את התגלמות החיים הבריאים. 

באותה המידה, הצילום הביתי הבטיח לכולנו נצח בכף היד: זיכרונותינו וקיומנו הזמני יקבלו קיום משלהם ולא ישכחו. בפועל, האובייקט־תמונה נקלע להווה של טרנדים חולפים וטכנולוגיה קלה. בעלי הצילומים (והזכרונות) הלכו לעולמם, ויורשיהם נפטרים מהם (כך הם למעשה הגיעו לידי). 

שני הנושאים שנראים ״לא קשורים״ על פני השטח, מכילים בתוכם את הריקנות הגדולה שנותרת מהם בעולם הקפיטליזם. הרעיונות שלפיהם מכרו את המוצרים הללו, הותירה אותם ריקים מתוכן

יובל: לא מאוד אופטימי…

שירי: כמובן שהדבר מהדהד אל ההווה. ההווה הדיגיטלי מכיל בו הבטחות אפילו גדולות יותר. כשהצילום כבר אינו אובייקט, אלא ביטים בשרת של חברה זו או אחרת, סיכוייו לשרוד לנצח גדולים יותר, לכאורה. אבל אני חושבת שהאמת, שהצילומים האלו יאבדו עם הזמן, מובנת יותר כלכלית ואישית. המניפולציה הדיגיטלית גלויה, כולם מדברים על ה־AI, אבל אפילו טקסט שמוצמד לאימג׳ים של המלחמה משנים את המהות שלו. 

בעבודתי, אני לא כל כך מהרהרת בהיות התוצאה אופטימית, אני יותר מחפשת אחר התגלגלותם של האוביקטים בעולם האנושי והתרבותי שבו אנו חיים.

המלחמה התחילה בשבוע של אימג׳ים מזעזעים ששטפו את הרשת, וגם אותנו. אנשים סיפרו לי שהם נמנעים מלראות את האימג׳ים הקשים שכל כך קשה להכיל אותם. אבל אני במקביל נזכרתי בכל הפעמים שבהם ראיתי סרטים בערוץ 1 ביום השואה. הסרטים, פוטג׳ים שנוצרו כמעט לפני 100 שנה מוצגים שוב ושוב על מנת לשמור על זיכרון השואה. אם כך, איך עדיין ישנם מכחישי שואה?

הדבר קורה גם במלחמה הזו. העינויים, הרצח, החטיפה מוכחשים על ידי אנשים הסבורים באמת ובתמים כי הפוטג׳ עבר מניפולציה והוא איננו מייצג את הצילום התיעודי הקלאסי. כל המחשבות האלו מהוות עבורי סימן שמזמן עברנו את תקופת הצילום התיעודי. אנחנו בעידן שבו לצילום כמעט אין ערך של ״אמיתות״

יובל: אז את אופטימית או לא? אני יודע שזו שאלה גדולה שכזו

שירי: אני תמיד אופטימית. בעיקר מתוך רצון להאמין שהדברים יסתדרו, וגם כדי שההווה יהיה אפשרי למחיה, ושהוא יהיה שווה לחיות אותו

יובל: אז נראה לי שזה הזמן לעבור לפרויקט השני שאת מציגה ביריד של ארטפורט, Glorius Failers: ספרי עליו כמה מילים (ואיך הוא מסתדר עם האופטימיות שלך…)

שירי: הספר Glorious Failures הוא פרויקט עצמאי שנולד מתוך אחד הגיליונות של Re-Fell ששמו היה רק Failures. הספר מציג ארבעה סיפורים של התאבדויות שמשהו השתבש במהלכן. הסיפורים האלו הציתו את דמיוני מכיוון שהמקרים הללו נוגעים ברגעים של ה״לא ידוע״, מקרים של חושך גדול שהואר פתאום. דווקא בספר הזה יש הרבה יותר אופטימיות, לא כי המתים נשארו בחיים, בעיקר בגלל הגורל שהפתיע

יובל: תני דוגמה לסיפור אחד?

שירי: הסיפור שהכי נוגע לליבי הוא הסיפור על באדי. הוא מוכיח מעבר לכל ספק, שאין הבדל מהותי בין חיות לבני אדם (דרך אגב, זה דבר שחשתי תמיד, אבל רק כשקראתי את דרידה הבנתי את ההיסטוריה של ההפרדה). כשצללתי אל הסיפור ליבי נכמר אל באדי ורציתי רק לחבק אותו. זהו סיפורו:

באד הוא תוכי מסוג african gray, שהיה עד לרצח וניסיון התאבדות. גלנה דוראם ירתה בבעלה מרטין בנוכחותו של חיית המחמד שלהם באדי, ולאחר מכן ירתה בעצמה אך נותרה בחיים. הרקע למשבר נעוץ בהרגליה הרעים של גלנה להמר. היא הפסידה את כל כספה ולבסוף גם את ביתה. 

ביום שבו הנושים מהבנק באו אל ביתה היא נואשה לסיים את העניין מבלי שבעלה יידע את האמת. אישתו לשעבר של מרטין אימצה את באד והבינה שהוא כל הזמן חוזר על השיחה שהיתה בין בני הזוג לפני שגלנה ירתה בבעלה (אפשר לצפות ביו־טיוב). גלנה נמצאה אשמה בבית המשפט תודות לעדותו של באדי

יובל: הו לא. ולזה את קוראת אופטימיות…

שירי: על פני השטח, זה נראה כאילו העיסוק במוות או בהתאבדויות הוא עיסוק אפל אבל יש לי כמה הערות על כך. באופן כללי תולדות האמנות עוסקות במוות באופן אובססיבי, החל מהממנטו מורי שמיוצג בכל ציור קלאסי כמעט.

יש סברה שמלכתחילה הצורך והרצון של אמנים לעסוק באמנות היא על מנת להשאיר מאחור את קיומם (באמצעות האובייקטים שהם משאירים). אז אם אני חושבת על הנושא באופן כזה, הייתי אומרת שהעיסוקים שלי יחסית בנאליים מבחינת מקצועית.

יובל: כן, יש בזה משהו. מה עוד? משהו חשוב להוסיף לפני שנפרדות?

שירי: אני אציג את הגיליון החדש Welnees ביריד ספרים של ארטפורט הקרוב. גם ביום חמישי בערב וגם ביום שישי בצהריים אהיה לספר על עבודתי, ואולי לנסות להפוך את הפסימי לאופטימי

---

יריד ספרי אמן בארטפורט
העמל 8, תל אביב
5-8.6