ביקורת דרכונים // אנאי סאלם

״ידעתי שאני אוהבת ליצור מקומות או סביבות״ מספרת אנאי סאלם, בוגרת המחלקה לאמנות בבצלאל לשנת 2022.״אני זוכרת איך בשיעור הראשון בשנה א׳ ביקשו מאיתנו לשפוך את כל תכולת התיק שלנו וליצור מהדברים האלה פסל. אלה שציפו ללמוד לפסל בחימר ובגבס התאכזבו מהמטלה הזו, אבל בשבילי היא הייתה מאוד משמחת. הבנתי שמה שאני עושה ומה שאני כל כך אוהבת – זה פיסול״.

זו נקודת התחלה חשובה במסלול של מי שזכתה בהוקרה רבה על יצירתה, שבו כל צעד מהווה מצע גידול ותנאים לצמיחה של הבא. וזו לא סתם סמנטיקה: עבודות הפיסול שסאלם יוצרת, שהוצגו בארץ – וכעת גם באירופה – מתחקות אחר מרחבי גידול שנעקרה מהם ממשותם: ברובן שתולים, תרתי משמע, עשבים וצמחים של ממש בתוך בתי גידול מלאכותיים הכוללים מכולות, רדיאטורים, קופסאות מסטיק, גדרות תיל ושאר שיירי תיעוש מאוסים. בטבע שמציגה סאלם נשלל פוטנציאל צמיחה ממשי, אך הוא מצליח לשחזר, באופן מעורר התפעלות, את היופי השמור רק למה שנברא באדמה.

 

על הנייר, מסלולה של סאלם הוא מסלול שרבים מעוניינים ללכת בו. תחילתו בלימודי אמנות במוסד נחשב בארץ והמשכו בלימודים מתקדמים במוסד בחו״ל, גם הוא בעל שם. זהו סיפור נפוץ, שמי שידו משגת פועל להגשימו, בטח תחת אקלים פוליטי־כלכלי שבו החום עולה אך התקצוב לתרבות ואמנות רק יורד. עם זאת, לא מדובר בהליך קל שנפתר אך ורק על ידי אמצעים, ומלחמות בטח שלא תורמות לכך – ההפך הוא הנכון.

דרכה המשובשת של סאלם במסלול זה מפרטת את הפיתולים הרבים שיש לעבור בו, בוחנת מחדש את מעמדו ואף מטילה אור על אפשרויות נוספות ללכת בהן, ולמצוא קצת חמלה. ״בשנה ג׳ יצאתי לחילופי סטודנטים בלונדון בבית הספר UCL Slade School of Fine Art. עוד לפני שהתחלתי ללמוד בבצלאל ידעתי שארצה להמשיך ללמוד בארץ אחרת, והחילופים היו דרך לבחון את האפשרות הזו. כששואלים למה ללמוד בחו״ל, אני עונה שהסיבה המהותית מבחינתי היא שעדיין לא סיימתי לגדול.

אני רוצה להמשיך להתפתח וללמוד, לשנות צורה ולגלות דברים חדשים. אני מרגישה שהדרך לעשות את זה היא לצאת מהמוכר והבטוח ולהיפגש פנים מול פנים עם הזר והלא ידוע – בין אם זה הנוף, האנשים, התרבות או האקלים

״אני רוצה להמשיך להתפתח וללמוד, לשנות צורה ולגלות דברים חדשים. אני מרגישה שהדרך לעשות את זה היא לצאת מהמוכר והבטוח ולהיפגש פנים מול פנים עם הזר והלא ידוע – בין אם זה הנוף, האנשים, התרבות או האקלים. ככל שהזמן עובר אני רק משתכנעת, יותר ויותר, שזה משהו שאין לי אופציה אחרת חוץ מלעשות אותו״.

למה דווקא לונדון?

״התחלתי לבדוק איפה בעולם יש את התערוכות שהכי מסקרנות אותי. די מהר הבנתי שזה בלונדון, ולכן רציתי לנסוע לשם. כשבחנתי את האפשרויות לחילופים, עשיתי מחקר אחר המרצים השונים בבתי ספר. בסלייד מלמדים אמנים כמו אמה הארט, סיימון פיית׳פול, הולי הנדרי, שרה פיקרינג וג׳ייק סטריינג׳, ורק ההזדמנות לפגוש אותם ריגשה אותי. הגעתי לחילופים שם בתקופה משונה – ינואר 2021 – שיא הקורונה, בדיוק כשגילו חיידק בריטי חדש. לאכזבתי לא יכולתי להנות מהגלריות והמוזיאונים, אבל כן זכיתי לפגוש את האמנים הנפלאים האלה ועוד רבים״.

בחודשיים הראשונים שביליתה בלונדון העיר הייתה סגורה לחלוטין, וכך גם בית הספר, שפעל במתכונת של לימודים מרחוק. ״את רוב הזמן ביליתי בשיטוט בעיר, בין הגנים של מערב לונדון. משהו ברגע הזה החזיר אותי לילדות שלי, בין הגנים של גינת דובנוב. אני זוכרת שאנשים הצטערו בשבילי שאני עושה את החילופים בתקופה כזו, אבל האמת היא שזכיתי לרגע מיוחד ואינטימי עם הטבע של לונדון. זה דבר שהוא לא מובן מאליו בעיר שקורה בה כל כך הרבה, והתאהבתי בה לחלוטין.

״תרבות הגננות היפנטה וריתקה אותי. פיתחתי אובססיה לגנים הנעולים של נוטינג היל, השכונה שבה גרתי. זו שכונה עשירה בלונדון המאופיינת בגנים פרטיים יפהפיים. מדובר ב־16 גנים מרהיבים ביופיים, גדולים מספיק כדי שאפשר יהיה לטעות לחשוב שהגן הוא פארק ציבורי, חוץ מהעובדה שהוא מגודר. הכניסה אליהם מתאפשרת רק עבור אלו שגרים בבניינים המפוארים על ידם, ומשלמים עבור מפתח לגן.

״בחודשים הראשונים שלי שם הייתי הולכת מדי יום סביב הגנים האלה ורושמת אותם מבחוץ, שמחה על כל פיסת יופי שהצלחתי לתפוס דרך הגדר. בתור ילדה שרצה בין גינה לגינה ברחוב דובנוב, לא הצלחתי להבין איך יכול להיות דבר כזה גן סגור, שהכניסה אליו מותרת לאנשים מסוימים ולאחרים לא״.

היררכיה חברתית

כשהעלתה את הנושא מול המרצים שלה בסלייד, סאלם מספרת שיכלה לראות שהוא נגע והסעיר כל אחד מהם, כי הגנים היפים האלה מסמלים את אחת הבעיות הכי קשות בלונדון – הבדלי המעמדות וההירככיה החברתית ששולטת בעיר ובממלכה. זה היה רגע מעניין שבו מצאה את עצמה נמשכת לבעיה חברתית של עיר שהייתה זרה לה.

״בסופו של דבר החלטתי לנסות ולהיכנס אליהם. שלחתי מכתבים לוועדות של שמונה גנים, שבהם ביקשתי להיכנס יחד עם פסל הדחלילית שלי ולתעד אותו שם. בהתכתבות עם אותן ועדות הזנחתי לציין שמדובר בפסל עשוי מחומרי בניין זולים. לשמחתי, קיבלתי שלוש תשובות חיוביות והלכתי עם הדחלילית לשלושה גנים. זו הייתה הדרך שלי להכניס את הפשוט והשברירי (גם הפסל וגם אני בעצמי) לתוך הפאר הבלתי מושג הזה. אני חושבת שהנשים שהכניסו אותי לגנים היו די בהלם מהמראה של הפסל״.

ומה השגת, מעבר לצילומים, מהמהלך הזה? מה הבנת לאחר שהצלחת לעבור את הגדרות?

״הבנתי שהזרות איפשרה לי להרגיש בבהירות דברים שבארץ אני נאלצת להתעלם מהם הרבה פעמים, כדי להמשיך את היומיום: הפרדה וחלוקה בין אנשים במדינה, חוסר שוויון. המרחק והזרות איפשרו לי להתמודד עם הרגשות האלה גם ביחס לארץ, ולכן לא יכולתי לעזוב את הנושא הזה, על אף שכביכול אין קשר בין הדברים. אחרי שבועות ארוכים שבהם חלמתי לפרוץ את הגדר לתוך הגנים, ולבסוף הצלחתי – חזרתי לארץ עם תחושה שהצעד הבא הוא הדבר ההפוך. הפעם רציתי שהגן יפרוץ החוצה מתוך הגדר של עצמו. זה היה דבר לא פשוט לעשות״.

בעבודתה Duckweed יצרה סאלם עשרה פסלי גבס – ספק ברווזים בצורתם – הנושאים אדמה ועשב בבריכת עצי ברווז, מוקפים כולם ברצפת משטחי עץ, שבהמשך יתפרקו ויהפכו בתערוכת הבוגרים לשבעה פסלי עץ חדשים. ״גיליתי שסתרתי את עצמי: הפסלים אכן חרגו מעצמם החוצה, אבל כל המכלול נסגר בתוך בריכת עדשת מים ירוקה. לא הייתה ברירה אלא לפרק את תערוכת האמצע שלי ולהתחיל מחדש. מתוך השברים של התערוכה הראשונה נוצרה תערוכת הגמר – ׳ברווז עץ׳, גלגול מופשט שהקשר בינו לבין הגנים הנעולים של נוטינג היל לא בהכרח יעלה במחשבה של המתבונן, אבל היא ההתגשמות של שבירת הגדר״.

עם סיום הלימודים זכתה במלגת סטודיו לאמן צעיר בסדנאות האמנים טדי ובמקביל שימשה כעוזרת הוראה בבצלאל וכעוזרת מחקר במוזיאון על התפר. רבים מחבריה ללימודים החלו עושים את דרכם אל תל אביב, אך לה היו שאיפות לחזור לעיר גדולה עוד יותר.

ספרי על תהליך הבחינה לבתי ספר לאמנות בלונדון, על הבירורים, הליך ההגשה והקבלה. תמיד שומעות על אנשים שנוסעים ללמוד בחו״ל, אבל לא מדברים על התהליך הארוך והקשה שנדרש בכדי להגיע לכך.

״החלטתי לנסות את מזלי עם ארבעה בתי ספר בלונדון: סלייד שמאוד אהבתי, גולדסמית׳, הרויאל קולג׳ – שבצלאל פותחים כל שנה קול קורא עבור מלגה מלאה לתואר שני בו – והרויאל אקדמי, שמהרגע שביקרתי בו בחילופים חלמתי להצטרף לתוכנית שלהם.

״ברוב בתי ספר השלב הראשוני דומה: יש להגיש תיק עבודות, הצהרת אמן, קורות חיים, מכתב המלצה (רק אחד באנגליה) ולמלא פרטים נוספים כמו ניסיון אקדמי ותעסוקתי. ברויאל אקדמי מבקשים רק תיק עבודות והצהרה. בשלב השני בתי הספר יזמינו אותך לראיון אישי. בסלייד ובגולדסמית׳ נקבע לי ראיון מרחוק שבו שוחחתי עם שני מרצים במשך חצי שעה על תיק העבודות שלי ועל הסיבות שאני רוצה להמשיך את דרכי במוסדות שלהם.

כשהוזמנתי לראיון ברויאל אקדמי, היה לי ברור שאטוס ללונדון לפגוש אותם. לקחתי איתי טרולי ובו שלושה פסלי גחליליות חדשים שעבדתי עליהם לקראת תערוכת יחיד שבזמנו עוד לא היה לה יעד, וספר סקיצות. זה הכל

״ברויאל קולג׳ התהליך שונה, הם מבקשים מהמועמדים לצלם וידאו הכרות של שתי דקות ובו המועמד מציג את עצמו. ברוב המקרים זה מספיק עבורם כדי להחליט אם הם יציעו מקום או לא. במקרים מסוימים הם קוראים למועמדים גם לראיון. בוגרים של בצלאל ירצו להגיש בו־זמנית למלגת צ׳רלס קלור, תהליך נפרד שעוברים מול בצלאל במסגרתו יש להגיש תיק עבודות, קורות חיים, הצהרת אמן ושני מכתבי המלצה (בעברית ובאנגלית).

״בשלב השלישי ברוב האוניברסיטאות יציעו למועמדים שהתקבלו מקום על תנאי. המועמדים צריכים לעבור מבחן טופל או IELTS (בחינות אנגלית) בציון מספק, ולשלוח תעודת בוגר (בוגרים טריים שיגישו מיד לאחר הלימודים – יקבלו תעודת בוגר רק בסוף השנה). הרויאל אקדמי אינו אוניברסיטה ולכן התהליך שם שונה: מועמדים שעברו את השלב הראשון יתבקשו להגיע לראיון פיזי במקום עצמו (אלא אם אין ביכולתם), ובמידת האפשר להגיע עם עבודות. בשלב הזה הם גם יתבקשו לשלוח מכתב המלצה״.

״כשהוזמנתי לראיון ברויאל אקדמי, היה לי ברור שאטוס ללונדון לפגוש אותם. לקחתי איתי טרולי ובו שלושה פסלי גחליליות חדשים שעבדתי עליהם לקראת תערוכת יחיד שבזמנו עוד לא היה לה יעד, וספר סקיצות. זה הכל. הראיון התרחש באקדמיה, בחלל גדול שבו ישבו שבעה אמנים ומרצים, וסטודנטית אחת משנה ג׳.

״הפאנל התחיל להציג את עצמו ואני בראשי חיברתי את הפרצופים לשמות שחיפשתי קודם לכן באינטרנט. הפעלתי את פסלי הגחליליות שהיו מחוברים לנורות קטנות, הצבעתי עליהם ואמרתי לפאנל ׳אלו גחליליות׳. הם צחקו. הראיון נמשך כ־45 דקות לדעתי, זו הייתה שיחה ארוכה ומעמיקה: הם שאלו על האופן שבו אני עובדת, על הכוונות שלי להמשך, על היחס שלי לפסלים. יצאתי משם בתחושה טובה והרגשתי שהם הולכים להציע לי מקום.

״שבעה שבועות אחרי הגיעו התשובות – הציעו לי מקום בתכנית שחלמתי עליה, לצד 11 אמנים נוספים. ברגע הזה הודעתי לכל בתי ספר האחרים שלא אלמד בהם, היה לי ברור שאני הולכת לרויאל אקדמי״.

אך ריצות למרחקים ארוכים, כך מלמדת אותנו המציאות, עשויות להיקטע במפתיע. וכך, על אף התכנונים להצטרף לתוכנית לימודי ההמשך של הרויאל אקדמי עוד באוקטובר האחרון, סאלם נאלצה לדחות את השתתפותה בתוכנית בשנה. הסיבות לדחיית השהות בקמפוס של מוסד אקדמי זר רבות הן, וכך גם המהלכים הפרוצדורליים הכרוכים במעבר, דוגמת הסדרת סטטוס שהות, מעמד במדינה ושאר הפרטים שבאותיות הקטנות, שמהן בנויים החיים.

״מאז שהתחילה המלחמה מצאתי את עצמי נודדת בעולם ממקום למקום. הייתי זמן מה בפריז – שם אחי גר, ואז הגעתי ללונדון, רק כתיירת. תכננתי עבודת וידאו בוויקטוריה פארק, ולכן נשארתי כמה חודשים. הווידאו שצילמתי התייחס לתחושות שלי כישראלית שנודדת באירופה בתקופת המלחמה, לעוינות שהרגשתי סביבי ולחיבור לטבע בתקופות שבין בני אדם זה לא כל כך פשוט. שם גם התחלתי ליצור קבוצה חדשה של פסלים שנושאים את התחושות האלה, תחושות של חוסר יציבות ושבריריות, התגוננות וניסיון להמשיך, וגם צחוק הגורל. באפריל הצגתי שניים מהפסלים האלה בתערוכה קבוצתית שהוצגה בגלריה KOPPEL Collective, באוצרותם של בן קולמן וארצ׳י רוג׳רס מקבוצת Fresh Salad״.

״בתקופה האחרונה התמקמתי בלייפציג ואני פועלת כרגע בתכנית רזידנסי של PILOTENKUECHE. התכנית העניקה לי סטודיו גדול לשלושה חודשים, שבו אני יכולה ליצור פרויקט משלי, לצד אמנים מרתקים נוספים. אני שמחה לגלות את סצנת האמנות בעיר הקטנה והצבעונית, שלמרות הגודל שלה, מתרחש בה לא מעט. לייפציג קוסמת לי אבל אני מצפה לחזור ללונדון בסתיו ולהצטרף לרויאל אקדמי, כדי שאוכל להמשיך את הדרך שלי בעיר הקרה שלא נותנת ברירה אלא לשמור על עירנות ותנועה.

״אשמח לשתף בתמונות מהפרויקט, שגם בו הדשא נכנס כמסמן של שבריר תקווה שאולי האדמה עוד יכולה להתהפך. אני קוראת לו Don’t step on the Blueberries, והוא מערבב בתוכו תחושות של בהלה, התגוננות, הישרדות, וגם תקווה״.