לשה את הבצק של זהותה האישית: אלישבע רווח בוונציה

בצומת הרוויה של אמנות, אוכל וזהות, אני מוצאת את עצמי שבויה לאופן שבו האלמנטים והפרקטיקות הקולינריות משקפות ומעצבות את הנרטיבים התרבותיים שלנו. אוכל, כמו אמנות, הוא אירוע טקסי וחברתי. כאישה יהודיה, ישראלית וחילונית שעוסקת בעיצוב חוויית אכילה, התבוננות בטקסי אוכל היא מעבר לתחום המזון בלבד. היא מציעה חקירה מעמיקה של הדרכים שבהן מסורות אלו מתקשרות את המהות של החיים.

תהליכים של הכנת האוכל, בייחוד עבור נשים ביהדות, חדורים סמליות טקסית ונחשבים כמעשה קדושה. לאורך ההיסטוריה נשים מצאו את עצמן מודרות ממנהיגות פורמלית, וכך הפך מרחב המטבח לממלכה שלהן. הזנה יומיומית באמצעות הכנת אוכל הפכה כמשל לקדושה, העברה של מסורת, זהות תרבותית, מורשת דתית, או כעוגן ליצירת חיבורים בין אנשים וגישור על פערים.

בעולם עם הספק כמדד הצלחה המקדש תוצאות, כשפוטוגניות של מאכל או כמות לייקים שקיבלה תמונה הפכו למדד – הפניית המבט לתהליך כתוצר מנצח של דימוי היא לא עניין של מה בכך. טקסיות היא עניין שכרוך בתהליך וזמן ואיתם סבלנות, תשומת לב והתבוננות, בדומה לתרגול רוחני. אכילה ואוכל הפכו למשהו שמצד אחד נעשה על הדרך ומצד שני – הצורך האנושי שלנו לעצירה ונשימה רק עולה. כך יציאה למסעדה הפכה לחוויה קולינרית, טקסי מזון כמו הקקאו הפכו לחוויה ניו אייג׳ית מבוקשת ועלתה הפופולריות של תנועות סלואו פוד למיניהן שמאמינה באכילה מודעת.

תהליכים של הכנת אוכל, אכילתו ודרכי הגשתו הם תופעה חברתית ותרבותית עם מערכת סמלים, שדרכם אנשים בכל העולם מתקשרים באופן הנגיש ביותר. הכנת לחם השבת – החלה – הוא מנהג רוחני כזה. כיוצרת שחוקרת את מערכת היחסים של בני אדם ואוכל, אני רואה באלמנטים של מזון כלי שדרכו אפשר לייצר שיח על חיים, זהות ותשוקות עמוקות.

הדיאלוג בין מסורת, זהות וייצוג

המפגש ביני לבין אלישבע רווח, אמנית שגדלה בהרי יהודה, עורר ריחות וטעמים של חיבור נשי מנקודות מבט שונות ודרך הממד הטקסי. רווח חיה ויוצרת על קו תל אביב־פריז, ועושה זאת דרך עיסוק בחומרי גלם ובתהליכי הכנה. לפני כחודשיים עבודתה ״חלה״, שמוצגת במוזיאון היהודי בוונציה (עד 24.10), לכדה את עיני ושבתה את ליבי.

״חלה״ הוא מיצב מעורר חושים שמכיל את הדיאלוג בין מסורת, זהות וייצוג. הוא מורכב מווידאו ועבודת פרפורמנס שבמרכזה הטקס היהודי והנשי של הכנת לחם השבת. רווח מציעה באמצעות החלה תהליך ריפוי אישי וקולקטיבי, וכפעולה לחיזוק מעמדן של נשים בחשיבותן ויכולתן להוביל, לשמר, ללמד, לאחד ולהזין.

היצירה מושפעת מיהדות ומאמנות עתיקה, תוך שימוש בסמלים ומיתוסים מתרבויות שונות, שדרכם היא חוקרת תהליכים ותפיסות של נשיות. הטקס ביצירתה הוא חוויה אסתטית וחושית שמושכת באמצעות מאפיינים נשיים כמו שירה וריח ובאמצעות הפעולה הפיזית של לישת הבצק או קליעת הצמה.

 

View this post on Instagram

 

A post shared by Elisheva Revah (@elish_______)

כאמנית, רווח היא גם היוצרת וגם המוזה וגם משתפת פעולה עם נשים נוספות. כך היא מעבירה הלאה את תחושת השייכות, ההשראה והממשות. זו תחושה מדבקת למבט המתמסר לעשייה, לשקט ולמסע החומר־גוף־נפש

מתי הרגשתם דפיקות לב של שמחה או חום פנימי שמציף את הגוף? לרוב זו התרגשות של התאהבות, התחלה של משהו חדש או תחושת הגשמה. תחושות כאלו מילאו אותי כשפתחתי את הלינק באינסטגרם של רווח. הדימויים מיצירתה ״חלה״ מציפים אותי בתחושות שקשה לבטא במילים, שרק משהו חושי ואסתטי יכולים לעורר.

״חלה״ מוצגת במוזיאון היהודי בוונציה, הממוקם בגטו של העיר מהמאה ה־16, במסגרת אירועי הלווין של הביאנלה לאמנות 2024. המיקום הוא משמעותי: שכונת הגטו – מקום שמסמל הפרדה, שבו אנשים מודרים הצליחו לקדם חיים ותרבות ולפתח דו קיום עם עצמם ועם העולם. יצירתה מוצגת לצד יצירותיהם של עשרה אמנים בינלאומיים כחלק מתערוכה על הגירה, זהות וזיכרון תרבותי. פעולה זו מתקיימת בתקופה שבה ישראל והיהדות מעוררות שאלות, וכשהביתן הישראלי בביאנלה עם עבודותיה של רות פתיר בג׳רדיני מוכן אך סגור לתצוגה, עד לשחרור החטופים.

אהבה, צדק, אמת

״חלה״ היא חוויה סוחפת שבמהלכה עוסקת רווח בהכנת בצק, לישה ושזירה כטקס סמלי שהופך לקנבס עבור נושאים רחבים יותר של זהות, קהילה ונשיות. הפרפורמנס שהוצג באירוע הפתיחה התקיים בגן בסגנון זן של המוזיאון. קולות שירה נשמעו מרחוק והקהל נמשך לשם באופן טבעי, כמו אל שירת הסירנות או המוזות המיתיות ששירתן ונגינתן פיתתה אנשים להתקרב. הקהל גילה ארבע נשים יחפות ולבושות שמלה לבנה ארוכה, שלוש מתוכן עם צמה ארוכה. יחד הן קלעו שיער זהוב וארוך לצמה באורך כחמישה מטרים.

הן שרו א־קפלה (שהלחין שלומי פרידג׳) של שירת נשים עתיקה המתרפקת על העבודה העמלנית בצורה האוניברסלית שלה. במקום אחר בגן, אלישבע – דמות מיתית שאי אפשר להסיר ממנה את העיניים, ישבה בצמה ארוכה ושמלה לבנה, מרוכזת בתהליך הכנת הבצק (כ־50 ק״ג) וקליעתו לצמה באורך של כ־1.20 מטרים.

המיצב מורכב משתי עבודות וידאו באורך שמונה דקות כל אחת. באחת, שלוש נשים עובדות עם בצק במשקל 100 ק״ג – לשות, מרדדות ויוצרות חלה. בשניה, שלוש נשים קולעות צמה ארוכה (של אישה בהריון). התוצאה היא כמחול שבטי איטי, מוקפד, עדין ורך, אבל גם כזה שחושף את העבודה (labour) והכח שהתהליכיות דורשת. הן הפכו קמח, מים ושמן למצב צבירה אחיד, חלק וגמיש לעיבוד וקליעה הרמוניים וטקסיים.

בתהליך הפיזי והמנטלי של הכנת אוכל מגולמת רוחניות שהופכת לתרגול מדיטטיבי ומסור. הצילומים של הווידאו ארכו שעות ארוכות. התהליך, הזמן והמאמץ מקבילים למשך ולתשומת הלב שכל לחם שאיננו תעשייתי דורש. יום הצילומים החל עם פעולת תפירה משותפת של כחמישה מטרים של שיער.

כשרווח מספרת לי על התהליך, אי אפשר שלא להיתפס לקסם של המהלך העמלני והעדין, שבמהלכו נוצר גם חיבור נשי של שותפות גורל שמוחצן בסינרגיה ביניהן ביצירה. את הבצק הן נאלצו להכין פעמיים כיוון שבפעם הראשונה משהו במתכון של הבצק לא היה מדויק, משימה שדורשת הרבה אנרגיה והתמסרות. כמו ההבחנה של רווח, כך גם מהניסיון האמנותי שלי בשיתוף פעולה עם נשים – זוהי אנרגיית חיבור עם כוח שמאפשר להניע תהליכים, להגשים ולחולל. השיא הגיע כשהצילומים הסתיימו והיה צריך לנקות את החלל, משימה שהן צלחו יחד מתוך חיבור ועם חיוך.

גם The Moonrise, משנת 2021, עבודתה הראשונה והמענגת לא פחות של רווח שעסקה בטקס החלה באופן אינטראקטיבי, חוללה אפקט דומה: חבורת שנשים משולות לאלות הכינו יחד חלה, נשאו אותה על מזבח ופיתו אנשים ללכת אחריהן לחוויית אכילה ושתיית יין. בפרפורמנס הנוכחי, הקהל שוב נשבה בטקס ובקסמיהן של האלות המיתיות כשהן שרות מנטרה ויוצרות על ידי עיבוד הבצק, אלכימיה חומרית ואנושית.

הכנת הבצק וקליעת השיער לצמה כורכים יחד חבורת נשים שלא מכירות זו את זו, לכדי קבוצה מלוכדת, קשובה, סבלנית ומרוכזת בתהליך. שיתוף פעולה קוסמי שלא זקוק למילים

הסירנות היו שרות לספנים ועוברי אורח בקולותיהן. על פי הסיפור, מי שהאזין והתפתה לשירתן לא חזר. הן גם סמל לכוח ההרסני שטמון בפיתוי הנשי. עם זאת, באותה מיתולוגיה, כשהן התחרו במוזות על אותה המשבצת – המוזות שמסמלות יצירה והשראה ניצחו. הפרפורמנס מסתיים כשהחלה והצמה קלועות וארבעת הנשים יוצאות אל מחוץ למוזיאון. בפועל הקהל, שהתמסר למהלך, נמשך אחריהן והמשיך לחיות יחד איתן כשהם צועדים בין הסמטאות הצרות ומעל הנהר עם קול תפילה ועם הסמליות הקלועה של שלוש זרועות החלה: אהבה, צדק ואמת.

רווח החלה את הפרקטיקה המקצועית שלה בעולם המחול, מה שניכר בתהליכים האמנותיים שלה ששואפים לתעל את כוח הגוף ולעצב מחדש את תפיסתו כמסמך היסטורי שמכיל את סיפוריהן של אינספור נשים. בתולדות האמנות נשים שימשו בעיקר כמוזות לאמן גבר. כאמנית, רווח היא גם היוצרת וגם המוזה וגם משתפת פעולה עם נשים נוספות. כך היא מעבירה הלאה את תחושת השייכות, ההשראה והממשות. זו תחושה מדבקת למבט המתמסר לעשייה, לשקט ולמסע החומר־גוף־נפש.

העיסוק בגופניות הנשית והרצון לביטוי פנימי באמצעות עבודת הכפיים נוכח גם ביצירתה של האמנית שרון לשם מורד, שמושפעת מתרבויות עתיקות וטקסים סימבולים. גם עבורה הבצק והכנת החלה הפכו לחומר גלם. בעבודות הווידאו שלה היא משחקת עם הסמלים הנצחיים של פריון הגוף הנשי. הטקסיות מוטבעת במארג הידיים המתחברות בתוך הבצק דרך קריעה, תפירה, לישה וקליעה.

בקיץ מתוכננת ללשם מורד תערוכה שבה תציג צלמיות פרהיסטוריות נשיות עשויות לחם. בחלק מהפעמים שהציגה עבודות מסדרה זו היה אפשר גם לטעום אותן. הנשיות של שתיהן מוגשת באופן קולנועי, חזותי, חושי ועם ענווה, באופן שמאפשר ארוטיקה כמבע מיני לגיטימי ונשגב (כפי שטוען גם הרברט מרקוזה בספרו ״ארוס וציוויליזציה״), שלא זקוק להתנצלות, אלא להפך.

כוחו של האוכל לגשר על הבדלים

גילוי נאות: בעבודת הווידאו האחרונה שלי, החלה נוכחת במלוא הדרה, אך לעומת אלישבע ושרון, החלה שלי אפויה, בשלה להשביע ולהעניק. דרכה אני מגייסת את המאמץ הנשי להתענגות כהוויה פנימית ואישית, מזמינה את הצופה להרהר על עצמו ועל האהבות שלו.

ההתמקדות בחוויה והאסתטיקה הצורנית של הלחם מזמנת הערכה אוניברסלית לדרכים שבהן טקסי מזון יכולים לאחד ומציעה תחושה של מקום והמשכיות בעולם המשתנה ללא הרף. טקסיות היא פעולה של יחסים אנושיים. כיוון שאנחנו נמצאים בעידן שבו תקשורת בין בני אדם הפכה לסחורה, יש מקום לעיסוק ביחסים כאלו.

יש משהו נוגה וטהור בטקסיות שמציעה רווח, בין אם באוביקט עצמו – לחם שמורכב מקמח, מים ושמן, ובין אם בתהליך ההכנה המדיטטיבי. הכנת הבצק וקליעת השיער לצמה כורכים יחד חבורת נשים שלא מכירות זו את זו, לכדי קבוצה מלוכדת, קשובה, סבלנית ומרוכזת בתהליך. שיתוף פעולה קוסמי שלא זקוק למילים.

הנזיר הווייטנאמי ומורה הזן Thich Nhat Hanh הציע לתרגל דרך אכילה תשומת לב כדרך חיים – מיינדפולנס (אימון כושר למוח). הוא הציע להחזיק ביד תפוז ולהרהר אודות מקורו והתהליכים שנדרשו על מנת שנוכל כעת לאחוז בו ולטעום ממנו. לראות בתפוז גם את השמש, את הגשם ואת האדמה שהזינו אותו ועד החקלאי שגידל, ארז ושינע אותו. להיות במצב ער של התבוננות מאפשר לנו לבחור ולקחת אחריות על הדרך שבה אנחנו רוצים לחיות.

מחקרים רבים דנים בהשפעה ומעורבות קהל מול יצירה אמנותית. אחד המדדים הוא החיבור הבלתי אמצעי ובלתי ניתן לשליטה של גוף־נפש. יצירה זו היא עדות למרקם העשיר של פרקטיקות תרבותיות המגדירות אותנו ולכוחה המתמשך של האמנות להאיר את המורכבות של ייצוג וזהות.

״חלה״ היא דוגמה ליצירה שמזמינה להרהר על טקסי האוכל שלנו, על הסיפורים והדרכים שבהם טקסים מעצבים את ההבנה שלנו את עצמנו ואחד את השני. הטקס הופך לשפה אוניברסלית המדברת על החוויה האנושית המשותפת של יצירה, הזנה וחיבור, וכתזכורת לכוחו של האוכל לגשר על הבדלים.

דרך הפעולה האמנותית, הכנת מזון מתעלה מעל לתפקידה התועלתני והופכת למעשה בעל משמעות. בלישת הבצק של זהותה האישית, אלישבע רווח מזמינה את כולנו לקחת חלק בטקס נצחי של יצירה.