״הדונם של סבתא״: הטרלה כמעט אקטיביסטית

דמיינו שיום אחד נודע לכם על ירושה שלא ידעתם על קיומה. לא סתם ירושה, נדל״ן של ממש עם שטרי קניין ובעלות. דמיינו שהידיעה הזו מגיעה אליכם ברגע הזה שאתם הכי זקוקים לה, כשהנדל״ן הזה יכול לסדר אתכם ממש. לא בקטנה. אפשר יהיה להתפטר מהעבודה, להמשיך להיות אמנים, לגדל ילדים או נכדים, להקים מעשנה בחצר, אפילו להעלם לכולם אם תרצו. דמיינו שהנדל״ן הזה ממוקם במקום עם נוף ואוויר. תמכרו ותמנפו, או שתהפכו אותו לגן עדן משלכם עלי אדמות?

כשאבא של ירמי שיק בלום אומר לו יום אחד כבדרך אגב שאין לו שום רכוש או כסף, שהרי מה כבר יש לו, דונם אדמה שסבתא שרה קנתה בשנות ה־30 בשטחים, קורה בדיוק הדבר הזה. ירמי, שבדיוק עומד להפוך להיות אבא, מרגיש שבינתיים הוא מצליח להיות רק ״כמעט״, כמעט הדבר שהוא רוצה להיות או לעשות. הוא עוד לא ״עשה את זה״ ממש. ויש שכר הדירה של תל אביב, וההורות שתכף מגיעה, והפרנסה. בקיצור, שטח אדמה יכול לבוא לו בדיוק בזמן.

אבל ירמי ואבא שלו הם תל אביבים, ויש את העניין הלא ברור הזה עם השטחים. מה זה אומר לממש את הזכות על הקרקע ההיא? למי היא אמורה להיות שייכת? זה יפה לתבוע בעלות על אדמה בשטח שאתה אמור להאמין שהוא שייך לפלסטינים? וזה גם לא בדיוק ככה – הרי זה היה שלהם עוד לפני שכל זה נקרא ״שטחים״, ונקנה כדת וכדין. לוותר על זה? ואיפה זה בכלל המקום הזה שנקרא ״שטחים״? איך הוא נראה?

במשפחה יש מי שמזהיר אותו לא לתבוע את הקרקע הזו. לא בגלל החשש לגזול אותה לפלסטינים, כמעט להפך. הקרקע הזו היא באמת שלהם עוד מלפני 1948, אבל אם בתי המשפט יכירו בזכות שלהם לקבל אותה, כך מזהירה הדודה המשפטנית, תפתח תיבת פנדורה ענקית שבה גם פלסטינים יוכלו לתבוע את הבעלות על הקרקעות הפרטיות שהיו שלהם. את זה, אומרת הדודה, אל תעז לעשות, בטח לא בחיי.

איך עושים סרט על נושא כבד כזה, סרט על הכיבוש, אבל אחרת? לקהל אחר? ושגם יעשה חשק לראות אותו? איך עושים את זה עם סך הכישרונות או היתרונות המובהקים שיש לך, עם האוכל המעולה שאבא שלך יודע לבשל, היכולת המשחקית שלך, הסקרנות, ההומור, המקצב והדמיון האינסופי שיש לך?

״הדונם של סבתא״, שמגולל את הפרשייה המרתקת והמטרידה הזו הוא קודם כל סרט מבריק. הוא מספר סיפור שחורג בהרבה מעבר לסיפור המשפחתי. הוא מצחיק, חכם, מלא הפתעות והטרלות ומשאיר הרבה עבודה ומחשבה לצופה.

כדי לממש את הזכות על הקרקע, או לפחות לברר איך עושים את זה, צריך כמובן עורכי דין. האם עורך דין תל אביבי שמתמחה בנדל״ן יכול לעשות את זה, או שאולי דווקא עורך דין יהודי או פלסטיני שמתמחה בזכויות שאמורות להיות לפלסטינים בשטחים יכול לסייע בזה? ואולי הכיוון הוא בכלל להיעזר במתנחלים שיודעים איך עושים את זה בפועל, כלומר איך משתלטים על שטח בלי שהצבא או המדינה מפנים אותך?

ואיך עושים סרט על נושא כבד כזה, סרט על הכיבוש, אבל אחרת? לקהל אחר? ושגם יעשה חשק לראות אותו? איך עושים את זה עם סך הכישרונות או היתרונות המובהקים שיש לך, עם האוכל המעולה שאבא שלך יודע לבשל, היכולת המשחקית שלך, הסקרנות, ההומור, המקצב והדמיון האינסופי שיש לך? ואיך עושים את כל זה, כלומר מצלמים סרט תיעודי בלב השטחים שבו משחקים את עצמם ראשי ההתיישבות, מתנחלים פרטיים שהשתלטו על אדמות לא להם והקימו בהן בתי פאר עם ג׳קוזי ואומגה אל מול הנוף, ואפילו שר תמוה בממשלת ישראל שמגיע לביקור? איך עושים את כל זה מבלי לאבד את נקודת המבט שלך?

משחקים את המשחק

ככל שהסרט מתקדם הוא הופך מופרך, מבריק, מצחיק (בקול רם), מטריד, ומתעתע בו זמנית. ירמי ואבא שלו יוצאים להפקה שהיא הטרלה כמעט אקטיביסטית. סיפור הכיסוי שלהם הוא סרט שהם הולכים לצלם על הסבתא גואלת האדמות. האבא יהיה המפיק, הבן הבמאי, והסרט יהיה, כך הם מבטיחים לכל מי שהעניין אמור להדליק אותו – הסרט העברי הראשון שיצטלם ביהודה ושומרון.

מה הם ישיגו מזה? כאן, מבלי להיכנס לספוילרים, אמור להתחיל הספור האמיתי. האם הם יישמו את מה שלמדו מהתחקיר, וקרוואן ההפקה יהפוך להיות אבן דרך ב״קביעת עובדות״, כלומר התנחלות שהם עצמם יקימו על הקרקע? האם הקיבוץ שממוקם שם באזור, שמזמן כבר השתלט על ״אדמות מדינה״ (בעצם שם מכובס לשם מכובס אחר, ״נכסי נפקדים״) יוותר על ״האדמה שלו״ לטובת בעלי קרקע יהודים מקוריים?

ובעיקר, איך מצלמים את הדבר עצמו בשיתוף פעולה של מי שחייו כרוכים בשאלות של השתלטות על קרקע בשטחים? האם כל מי שמקללים מול המצלמה את החוק הירדני שמגביל אותם מלהשתלט על עוד אדמות, או שמספרים בגלוי על התכנית להזיז מכאן את כל הפלסטינים במשאית ולהושיב בקבינה את אנשי השמאל, יסכימו לומר את כל זה למצלמה של תל אביבים בתוך נרטיב של ״במאי שמאלני עם רגשות אשם״ כמו שהם מכנים אותו?

וההפקה עצמה? האם כל מי שעוזרים להם בפועל להקים את אתר הצילומים, או מדברים איתם בשם הצבא על אישורים שיתנו או לא יתנו לקרוואן ההפקה, יודעים להפקה של איזה סרט הם עוזרים? סרט עברי ראשון ביהודה ושומרון, או סרט של במאי תל אביבי על שיטות העבודה של המדינה ושל מתנחלים בשטחים?

לאורך הצפייה השאלות האלה הולכות ומחריפות: האם כל אלה שמצטלמים לסרט יודעים על ״התכנית האמיתית״ ומשתפים פעולה במשחק, או שירמי ואבא שלו מצליחים לשמור על התכניות הסודיות שלהם לעצמם. ואולי בכלל ראשי ההתיישבות והמנהל האזרחי מצליחים (גם הפעם) להשתמש באותן שיטות, הפעם על ירמי ואבא שלו, לשחק את המשחק יחד איתם, ובו זמנית לשחק מעל הראש שלהם משחק אחר לגמרי.

לא בטוח שכל השאלות האלה נפתרות לגמרי במהלך הצפייה, ונדמה שזה בדיוק העניין. כדי לצלם את הסרט הזה, ״כמעט תהליך אוסלו״ לדבריהם, שמתנהל בין אבא ובן ובין תל אביבים ומתנחלים, כדי להצליח לחשוף את המנגנון כמעט מתוכו – כולם צריכים להרגיש שהם עושים ״את הדבר שלהם״ על הסט. כל זה מתאפשר גם בזכות הסקרנות האינסופית והתבונה של שיק בלום ואבא שלו, ובזכות יכולת המשחק ושיתוף הפעולה (והבישול) הנהדרים שלהם.

ובכל זאת, זה הסרט של שיק בלום, ובנקודת המבט שלו, ככל שהיא נפתחת, יש מקום יציב שממנו הוא מתבונן או מדמיין. וכך לאורך הסרט, דרך דימויים באנימציה, דרך הקול של אסיה (בת הזוג) ודרך אופן הנוכחות שלו, דרך ההתבוננות שלו עצמו כדמות בסרט – נשמר מרחק אירוני בינו לבין הסיפור שהולך ומתרקם, בינו לבין הדמויות, ואפילו בינו לבין עצמו.

דקות הסיום הן אפילוג נוקב. אל מול הכיף של הצילומים, אל מול ה״יהיה פה יופי״ שמבטיחים מי שמבטיחים על העתיד שצפוי לכולנו פה ושם, אל מול הצילומים של הפסטורליה של כבישים עוקפי פלסטינים ושל חיים בווילות ענקיות עם ג׳קוזי אל מול הנוף, אל מול מה שהם מכנים טוסקנה של ישראל, עולים צילומים אחרים לגמרי.

האלימות הגלויה, הברוטלית, שכרוכה בקיום הזה, מהדהדת את האלימות הסמויה, הנקיה, שנחשפת לאורך הסרט. אלימות שמנוהלת באמצעות משרדי ממשלה, מנהל צבאי, מועצות אזוריות, בתי משפט ישראלים ואנשים טובים לכאורה שבוחשים בכל זה. אלימות שתכליתה להעלים מהתמונה ובעיקר מהמציאות הפסטורלית חיים של פלסטינים, חיים שאינם נראים ואינם נחשבים במקום הזה.

---

הדונם של סבתא
בימוי: ירמי שיק בלום ואלעד אורנשטיין
YES דוקו | 72 דקות; ישראל, 2024
4 כוכבים