RCA 2024 // יובל גולן

מי אני

יובל גולן, בת 26, בעלת תואר ראשון בתולדות האמנות מאוניברסיטת תל אביב, מסיימת כעת תואר שני באוצרות (CCA – Curating Contemporary Art). התכנית מתמקדת בפרקטיקה אוצרותית ופחות בתיאוריה, ובהתאם לכך בסוף השנה יש תערוכת גמר שאנחנו אוצרים בקבוצות, ועבודת מחקר עצמאית שעליה אנחנו עובדים במקביל לאורך השנה.

הקורס מחולק לשלושה חלקים: בסמסטר הראשון יש דגש על קריאת מאמרים ושיח ביקורתי בקבוצות קטנות; הסמסטר השני מתמקד ביציאה לשטח, ביקור בחללים ובגלריות אלטרנטיביות, וביצוע משימות המסייעות לפיתוח המחקר האוצרותי האישי שלנו; בחלק השלישי מחלקים אותנו לקבוצות של 6-7 תלמידים וביחד, עלינו לפתח רעיון לתערוכת הסיום. תחילה ערכנו מחקר והגענו להבנה משותפת לגבי הנושאים שמעניינים אותנו והרעיונות שסביבם נרצה לגבש את התערוכה שלנו. לאחר מכן, עברנו לשלב המעשי שכלל ביקורי סטודיו, בחירת האמנים, חלוקת התקציב, ואוצרות התערוכה עצמה.

הלימודים אחרי ה־7 באוקטובר

זאת הייתה שנה לא פשוטה בלשון המעטה. כבר מה־8 באוקטובר קיבלתי הודעות פוגעניות ממישהי בכיתה שלי ולקחתי את זה מאוד קשה. לא הגעתי ללימודים במשך שלושה שבועות ועברה בי המחשבה גם לקפל הכל ולחזור לארץ, מה שלא קרה בסוף.

בנובמבר התקיימה תערוכה שאצרתי עם עוד מספר תלמידים מהכיתה שלי ובה הצגתי גם צילומים שלי. הצילומים היו פורטרטים של פועלי בניין פלסטיניים שבכדי להגיע לעבודה כל בוקר, צריכים לחצות את הגבול מעזה או מהגדה. במסגרת הפרויקט יצרתי קשר עימם, והם מאוד שמחו להשתתף ולהצטלם.

הרגשתי יותר בנוח להתמקד רק בעשייה ובקבוצה המצומצמת שבה עבדנו על תערוכת הסיום. מה שכן, בית הספר סיפק לי ולשאר הישראלים תמיכה באמצעות יועצת. חיברו אליי מישהי מדהימה שעזרה לי לאורך כל השנה, הייתה קשובה ומכילה, ואני ממש מודה על כך

אגודת הסטודנטים פנתה אליי ואמרה שבעקבות המצב הרגיש ובגלל שהעבודה שלי שנויה במחלוקת, הם דורשים להוסיף לטקסט הראשי של התערוכה דיסקליימר שבו יהיה כתוב ״לא כל המשתתפים בתערוכה, בית הספר ואגודת הסטודנטים עומדים מאחורי כל העבודות״. כתבתי לנשיא של הבית ספר ולבסוף הוא אמר שאלו החוקים לכל תערוכה לא־אקדמית שמתקיימת באוניברסיטה. המשפט הזה היה מכוון אך ורק לעבודה שלי. למעשה, הם סימנו את העבודה שלי כפרו־ישראלית, למרות שהטקסט שלי התייחס למתן כבוד הדדי וליצירת קשרים במקום שבו אנחנו חיים.

באותה תערוכה הייתה אמנית שהציגה פרפורמנס כשהיא עצמה תופרת את דגל פלסטין, ועל זה לא נאמר מילה. בנוסף, בתערוכה שהתקיימה שבוע לפני כן, הוצגה עבודה שהורכבה מכאפיה שנתלתה על הקיר לצד הכיתוב decolonialization is not a metaphor וגם מזה לאף אחד זה לא היה אכפת.

איבדתי חברויות ולקחתי צעד אחורה מהפן החברתי בלימודים מאז. הרגשתי יותר בנוח להתמקד רק בעשייה ובקבוצה המצומצמת שבה עבדנו על תערוכת הסיום. מה שכן, בית הספר סיפק לי ולשאר הישראלים תמיכה באמצעות יועצת. חיברו אליי מישהי מדהימה שעזרה לי לאורך כל השנה, הייתה קשובה ומכילה, ואני ממש מודה על כך.

דבר חיובי שיצא מכל הסיפור הזה הוא שנוצרה קהילה של יהודים וישראלים מעולם האמנות בלונדון, שתמכו, חיבקו וניסו לעזור לי גם באופן פרקטי להכיר אנשים מהתחום כאן. אנחנו בקשר הדוק מאז.

פרויקט הגמר

התערוכה של קבוצתנו נקראה ״מפגשים סימביוטיים״ (Symbiotic Encounters) ומטרתה הייתה לבחון את תפקיד האמן כזרז ביצירת מרחב קהילתי שבו אמנות, קהל ואוצרים יכולים לחלוק חוויה משותפת עם האנשים הנמצאים בחלל. הרעיון הזה פותח על רקע המורכבויות של מפגשים בין־תרבותיים בחברה הטרנס־לאומית של ימינו, במיוחד בעיר רבגונית כמו לונדון.

דניאל ריי הוא אמן מוונצואלה המתגורר בלונדון. בעבודותיו, הוא עוסק לרוב בשבירת הסטיגמות של הגבר המאצ׳ו הלטיני ובהצגת נוכחותו של הגוף הקווירי הגברי. ריי הוזמן על ידינו ליצור ולביים מופע רב־חושי חדש בשם ״ארכיפלג״, בהתאם לבריף האוצרותי שלנו.

הארכיפלג משמש כמטאפורה לקשר בין בני האדם ולחיבור המתמיד שיש לנו עם האנשים סביבנו, וזו החוויה שניסינו ליצור. הן הפרטיטורה המוזיקלית והן התפאורה אפשרו מסע של התבוננות באינטראקציות אינטימיות. תוך טשטוש הקווים בין הפרטי לקהילתי, המופע בחן את טבעו של הקשר האנושי.

כשבועיים לפני התערוכה התקיים אירוע לייב של המופע ״ארכיפלג״, שברובו היה אלתור של חמשת הפרפורמרים בעזרת הוראות כלליות מריי. הוא הדגיש בעיקר את החשיבות של החיבור התמידי בין הרקדנים, בין אם במגע פיזי או בקשר עין, ובסופו קיים חלק שכלל השתתפות של הקהל באמצעות חלוקת מכתבים. המופע התקיים בחלל ששכרנו בצפון לונדון, בשני סבבים, כל אחד באורך של כחצי שעה. בסך הכל נכחו באירוע 200 איש.

מאילוצי מקום, לא התאפשר לנו לקיים את הפרפורמנס בחלל המיועד לנו בקמפוס, ולכן החלטנו לשים דגש על שחזור האינטימיות ולעודד שהייה ממושכת של הקהל בחלל. למעשה עשינו זאת באמצעות הצבה מחודשת של האלמנטים השונים שהיו נוכחים במופע, כמו בריכת מים ופלטות עץ שסימלו איים. כל אלו הוצגו לצד סרטון שצולם ונערך על ידי הצמד Dani&Ting.

התערוכה הייתה פתוחה לקהל במהלך ארבעה ימים באמצע חודש יוני, וזכתה לביקורות מעולות ומרגשות, הן על המופע החי שהתקיים במהלכה והן על התערוכה עצמה. אפילו אניש קאפור הגיע לבקר בה!

עתידות

אני עדיין לא יודעת. אני בוחנת אפשרויות גם בלונדון וגם בארץ, וגם פנויה להצעות. אין ספק שבלונדון יש יותר הזדמנויות, אבל יש בי גם רצון לחזור ולהיות קרובה לחברים ולמשפחה, במיוחד אחרי שנה שכזאת. אני מרגישה שבמידה ואחזור, יכול להיות שאוותר על הקריירה שלי, וזו התלבטות מאוד קשה.

כרגע אני מחפשת עבודה בעיקר בגלריות, התמחויות שונות וגם בכל מיני תפקידים בחברות ארט־טק. בנוסף, קיבלתי הצעה ממישהו שהכרתי כאן לעזור בפרויקט חדש, ואני מחכה לראות אם ולאן זה יתפתח. אני חוששת שאם אחזור לא אמצא את מקומי בתחום האמנות בארץ. לצערי, אני מכינה את עצמי לאפשרות שאצטרך להרחיב את החיפוש שלי לתחומים רחבים יותר. בסוף הכי חשוב לי שאוכל להביא את עצמי ואת היצירתיות שלי לידי ביטוי, ואני מאמינה שאמצא את הדרך הנכונה עבורי.