אלון בוטבול ועדן פיינברג סבח // ניר־עוז - פרחי גאולה ואבל

אנחנו אלון בוטבול ועדן פיינברג סבח, מעצבים, סטודנטים בשנה ד׳ במחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל, ובעיקר חברים טובים. אלון הוא מעצב עצמאי, אבל מחפש עבודה כמעצב מוצר; הכי נהנה ליצור זהות גרפית לכל מה שזז. עדן מעצבת מוצר בחברה ירושלמית ובשאר הזמן בעיקר אוהבת להתעסק בפרינט, אותיות וכל מה שאפשר לדפדף בו.

ב־7 באוקטובר הוקפצנו שנינו למילואים, עדן שבוע לפני חתונה (שאכן קרתה באופן ספונטני קצת אחר כך, מזל טוב!), ומפה לשם מצאנו את עצמנו משרתים באותה יחידה. אחרי כמה חודשי שירות החלה שנת הלימודים והתחלנו לעשות הלוך ושוב בין המילואים לבצלאל (מזל שלעדן יש רכב). שובצנו יחד בקורס שנקרא ״עיצוב מערכתי – אינדקס״ בהנחיית נעמה טוביאס והיינו צריכים לבחור נושא לפרויקט המרכזי בסמסטר.

אלון היה בסיור בניר עוז ולא הפסיק להגיד כמה יפה שם. הבנו שהתגובה הזו – ״יפה שם״, מוזרה בזמן הזה. הרי הכל חרב ושחור ושרוף. מה הקשר יפה? הדיסוננס הזה עניין אותנו והחלטנו לנסוע יחד לניר עוז ולהבין תוך כדי ביקור במקום לאן זה יכול לקחת אותנו.

המעברים בין הלימודים למילואים היו מוזרים מאוד, תלושים מהמציאות. בכל מעבר הרגשנו במין ג׳ט לג שצריך לצמצם. היום אנחנו מבינים שהבחירה לעשות פרויקט על ניר עוז סייעה לנו בצמצום. אפשר אפילו להגיד שהוא היה תרפויטי עבור כל אחד מאיתנו בנפרד וביחד, ודרכו כל אחד שחרר קצת מהמשא שהצטבר לו בין המעברים.

יחד עם ההבנה שמרבית הקיבוץ עתיד להיהרס ולהיבנות מחדש, החלטנו לצאת למסע תיעוד של כלל דלתות הקיבוץ. במשך שעות ארוכות צילמנו דלת דלת מכלל דלתות הקיבוץ וכך יצא שהספר מכיל בתוכו 196 צילומי דלתות – את כלל הקיבוץ

את הביקור הראשון בניר עוז תיאמנו מול חברת קיבוץ ששמה עירית. היא הוליכה אותנו בזהירות בין שבילי הקיבוץ וסיפרה לנו לאט לאט סיפור אחר סיפור. לאורך כל הזמן תלויה מצלמה על הצוואר שלנו ואנחנו שמים לב שהעדשה נמשכת לירוק. במקום לצלם את הבתים המפויחים וההרס התחלנו לצלם צמחים. אשכולית כבדה מתנדנדת על ענף, להקת ציפורים מתיישבת על העץ, גזע קקטוס שכוב על הרצפה.

לקראת סיום הסיור, עירית שמה לב שהעיניים שלנו כל הזמן פוזלות אל הצמחייה וסיפרה לנו שיש גן בוטני בתוך הקיבוץ. היא שלחה אותנו הביתה עם מספר טלפון. מעבר לקו ענה לנו חבר הקיבוץ – רן פאוקר. הפרק הראשון של הספר מתחיל ברן, שהקים את הגן הבוטני ״נקודה ירוקה״ בניר עוז אי שם בשנות ה־60. רן סיפר לנו שבגן יש צמחים שנבחנו ונבחרו במיוחד בזכות יכולתם לשרוד בתנאי מחיה מדבריים. הוא מספר, ואנחנו כואבים את ריבוי המשמעויות של המשפט הזה. לאורך השיחה אנחנו מטיילים עם רן בין צמחי הגן ומתעדים את היופי.

את הפרק של רן בספר פותח רצף צילומי תקריב שלהם. הצילומים, בשונה מבמגדיר קלאסי, מתעדים את הצמח בצורה אבסטרקטית. התקריבים מתמקדים בחלקים שלא נראים לעין ממבט ראשון ותופסים מבע מעומם ושקט של הצמח. עבורנו הם היוו ניגוד לתמונות המציאות החדה שהיינו רגילים לקבל מהעוטף.

הפרק השני של הספר נפתח בהגדרה של צמח הצבר. במרכזו של הפרק עומד ראיון עם חבר קיבוץ נוסף, אבי. הוא אמנם נולד בעיר, אבל כמו עם הצבר – אפשר לטעות ולחשוב שאבי נולד בקיבוץ. הוא הגיע אליו עם גרעין נחל כשהיה בן 18 לפני כמעט 60 שנה ומאז הוא שם. אבי אירח אותנו בגינה הביתית שלו וסיפר לנו מהחוויה האישית שלו מאותה השבת. ״רואה את החורים? פגעו בו. אני הייתי מאחורי העץ, אבל על הרצפה, אז הכל עבר מעליי. ואז קיבלתי צעקות מחיה אשתי להיכנס חזרה לממ״ד. כל הקקטוס מחורר. הקקטוס זוכר הכל״.

בפרק השלישי של הספר אנחנו פוגשים את ריטה. ראינו אותה לראשונה משקה עציצים בכל מיני גינות כשסיירנו בקיבוץ. היא סיפרה לנו שהיא חוזרת הנה לטפל בבתים ובגינות של השכנים שלה, ושולחת אינספור תמונות של צמחים ופרחים בקבוצת הקיבוץ כדי להפיח תקווה באנשים. ״עושה אנרגיות חיוביות כל הירוק הזה. קצת כמו שאתם רוצים להעביר בספר. באחד הסרטונים ששלחתי אמרתי ׳תראו, חמאס בא לפה והרס, אבל הוא לא הצליח לקחת את האנרגיות שלנו, שזה כל הירוק הזה. כל הירוק׳״.

במהלך השיטוט בקיבוץ, בין שיחה לשיחה, הריק היה כואב. הקיבוץ אמנם ירוק, אבל בקושי ראינו אנשים חולפים על פנינו. לא שמענו ילדים משחקים בין השבילים וכל הדלתות סגורות. בהחלטה של רגע, יחד עם ההבנה שמרבית הקיבוץ עתיד להיהרס ולהיבנות מחדש, החלטנו לצאת למסע תיעוד של כלל דלתות הקיבוץ. במשך שעות ארוכות צילמנו דלת דלת מכלל דלתות הקיבוץ וכך יצא שהספר מכיל בתוכו 196 צילומי דלתות – את כלל הקיבוץ.

בסוף הספר יש אינדקס הכולל את פירוט מאורעות אוקטובר על פי משפחה, שבו גם מצוין העמוד שבו נמצאת דלת ביתה. פני הבתים החליפו עבורנו את פני האנשים בקיבוץ הריק, וכמו שיכלנו אנחנו לשוטט בין דלת לדלת ובין סיפור לסיפור, רצינו שגם הקוראים יוכלו לשוטט בין דפי הספר ולהרגיש את ההליכה בין השבילים.

כל הדלתות צולמו באופן פרונטלי וכמעט שלא עברו עריכה ממוחשבת. דרך זה ניסינו לדמות את המבט הישיר שהשתדלנו להפנות אל הקיבוץ. אל בני האדם. כלל הדלתות מופיעות באותו הגודל ובאותו המיקום בפורמט. היציאה היחידה מן הכלל היא כשאנחנו עוצרים מול דלת של חטוף או חטופה. שם הבית נפרס על כפולה שלמה.

הישארו מעודכנים והירשמו לניולזטר שלנו. כדאי!

הרשמה

ברפרוף מהיר בספר מגלים כי הצבעים המרכזיים בו הם שחור, לבן וירוק. אלו הם הצבעים המרכזיים שהעיניים שלנו ספגו בקיבוץ. בבחירות הטיפוגרפיות שלנו ניסינו לאפיין שני קולות בספר: האחד הוא מקומי, בעל הנוכחות המרכזית. ארצישראלי. בחרנו את פונט ״מסדה״ של מיכל סהר שמבוסס על הצורות של פונט דוד, שעוצב בשנות ה־50 ונחשב פונט עברי־ישראלי המנוגד לגופנים בעלי אופי ״יהודי״ מסורתי.

את הקול השני ביקשנו לאפיין בצורה שקטה, שקופה כמעט, הקול שלנו. הקול שנמצא בעיקר כדי להקשיב. עבורו בחרנו את פונט ״מרים ליברה״, פונט סנס סריף, גם הוא של מיכל סהר, שעוצב על בסיס פונט מרים של רפאל פרנק, במטרה לשמש כגופן הערות שוליים.

בימים אלו אנו מוציאים את הספר לאור. היינו רוצים שהסיפור של ניר עוז יגיע לכמה שיותר אנשים ושנוכל להעניק ספר במתנה לכל בית בקיבוץ. לטובת זה פתחנו הדסטארט. אנחנו מזמינים אתכם לקחת חלק ולרכוש עותק במהדורה מוקדמת.

בנוסף, אתם מוזמנים לבוא לראות את הספר מוצג בשבוע העיצוב בירושלים באוקטובר הקרוב. יאללה, זזנו לעבוד על פרויקט הגמר, שגם אותו אנחנו כמובן עושים יחד. יהיה מעניין. תבואו לראות בתערוכת הבוגרים בבצלאל.

מדור הגשות כולל חומרים שהתקבלו במערכת פורטפוליו. שלחו לנו סיפורים חדשותיים, מידע בלעדי ופרויקטים מעניינים ותקשורתיים. פרטים נוספים בעמוד ההגשות שלנו