״מצ׳רלי עד שולי״: מסע מכונן לישראליות ולממדיה הקולנועיים

״כשאני מלמד את ׳מציצים׳ בקורס קולנוע ישראלי אני נקלע תמיד לבעיה״, כותב בספרו החדש החוקר ומבקר הקולנוע ד״ר פבלו אוטין. ״אני מוצא את עצמי מסביר למה אני חושב שהסרט אינו מעודד התנהגות סקסיסטית ורעילה, אלא דווקא מבקר אותה.

״ועם זאת, ברור לי שלא כך תופסים את הסרט מי שרואים אותו. האם לא הבנתי את הסרט נכונה? האם רוב הקהל לא מבין את הסרט? ואם כוונתם של היוצרים הייתה ליצור סרט ביקורתי וחריף, אך יצאה להם קומדיה סקסיסטית מהנה, האם משמעות הדבר שהם נכשלו? מי נושא באשמה כאשר סרט אינו מובן כראוי?״.

המסע שמוביל אותנו אוטין בספרו הרביעי ״מצ׳רלי עד שולי: הקולנוע העממי והמצאת הישראליות״ (קדמו לו ״קרחונים בארץ החמסינים״, 2008; ״שיעורים בקולנוע – שיחות עם יוצרות ויוצרים ישראלים״, 2017; ו״רקוויאם לשלום: ייצוג הסכסוך בקולנוע הישראלי בעקבות אינתפאדת אל־אקצה, 2017) הוא מסע מכונן לתוך הישראליות ולתוך ממדיה הקולנועיים שהלכו ותפחו, נושאים שאיתם משקעי עבר והווה.

אלו מלווים תמיד בתחושה של סדקים זהותיים, שאוטין החל לחשוף בספריו הקודמים, בראיונות עומק ובחיבור שערך עם יוצרי קולנוע משמעותיים בשיח הנוכחי. המסע של אוטין פותח גם סדרת שאלות מלומדות הקשורות באופן מובהק למסורת התיאורטית של המחקר על קולנוע. בתוך כך הוא דן בשפה, באסתטיקה, ברצפים העלילתיים, בזהות הישראלית, בטאבו החברתי ועוד.

פתיחת המקומות האלה של הישראליות, גם אם עניינה המרכזי הוא קולנוע, לא חפה ממילכוד ברור של שיח שמרני, שפעמים מעטות נפרץ (אם בכלל. לעיתים יש גיחה או הבלחה של אומץ, שדואגים להשכיח מהר) ולא חפה ממילכוד עצמאי. אך יחד עם זאת, ערכה הכנה והרגיש לא יסולא בפז. ספרו של אוטין הוא לא רק מחקר תיאורטי, אלא גם מחקר עצמי וחיפוש עצמי, והוא גם מתעלה לאמנות כתיבתו של סופר.

כך הוא גם שואל, בפרק העוסק בסרט ״מציצים״: ״האם עלינו להצדיק תמיד מבחינה מוסרית את ההערכה והאהבה שלנו ליצירה מסוימת? לאדם מסוים? או שמא אנחנו יכולים לאהוב סרט ולחיות עם התובנה המורכבת שאולי הסרט הוא בעייתי מאוד מבחינה אידאולוגית, מבחינת מסריו?

״במילים אחרות, אם אנחנו אוהבים סרט גזעני, האם זה הופך אותנו אוטומטית לגזענים? אם אנחנו אוהבים סרט שוביניסטי, האם זה הופך גם אותנו ישירות לשוביניסטים? האם צריך ׳להציל׳ את הסרט מבחינה אידאולוגית כדי שיהיה ׳מותר׳ לנו לאהוב אותו מבלי להרגיש רע עם זה? והאם זה בסדר לאהוב את הסרט ולהרגיש קצת רע עם זה, ולחיות עם הסתירה הזאת בשלום?״.

אני מחפש את הלא מודע הישראלי בסרטים שהרבה אנשים פה אוהבים ומצטטים. אבל היום אנחנו גם יותר מודעים לכך שהלא מודע הלאומי מתערבב עם הלא מודע של הכותב, ולכן הספר לא רק עוסק בהמצאתה של זהות לאומית, אלא גם בתהליכים של המצאתה של זהות אישית

את ספרו החדש הוא מקדיש לשתי דמויות – סבו קוצ׳ו שלימד אותו להתמיד, וסבתו שרי שלימדה אותו לבכות. ההקדשה הזאת מסבירה משהו על הגבריות החדשה, זו שנכנעת לרגש ועושה בו שימוש היכן שצריך. ובכלל, הקשר של האדם עם הסבים והסבתות, הוא קשר מעניין.

במקרה הזה, קיימת לוגיקה לסבא המפואר של הקולנוע הישראלי ולסבתא הרגישה שעיצבה את דמותו. אם אתם שואלים את עצמכם מהו ההקשר הזה, אתם מוזמנים לשבת ולקרוא בספר על שנות ה־70 והמצאת העממיות וגם על הישראליות ושבריה של שנות ה־2000.

כששאלתי את אוטין מה מקורות ההשראה שלו, הוא השיב: ״בספר הספציפי הזה יש כנראה כמה מקורות השראה. קודם כל זיגפריד קראקאואר והספר שלו ׳מקליגרי עד היטלר׳, שבו הוא מנתח סרטים גרמנים משנות ה־20 וטוען שהם נתונים ללא מודע הלאומי. הוא טוען שהקולנוע באופן כללי יכול לתת ביטוי ללא מודע הלאומי, וכך ניתוח אסתטי של הסרטים מאפשר להבין תהליכים פוליטיים וחברתיים ממבט של פסיכולוגיה חברתית.

״אני מחפש את הלא מודע הישראלי בסרטים שהרבה אנשים פה אוהבים ומצטטים. אבל היום אנחנו גם יותר מודעים לכך שהלא מודע הלאומי מתערבב עם הלא מודע של הכותב, ולכן הספר לא רק עוסק בהמצאתה של זהות לאומית, אלא גם בתהליכים של המצאתה של זהות אישית, הזהות הישראלית שלי.

״השראה אחרת במובן אחר היא (הבמאית הישראלית) קרן ידעיה. הרעיון לספר נולד כשידעיה קראה טקסט שכתבתי על סרט שלה, ואמרה לי שאני חייב לכתוב ספר מאמרים על הקולנוע הישראלי – כי המבט שלי על הסרטים אחר. אולי כי אני מהגר, אולי כי אני מי שאני, אבל זה משהו שהיא עודדה אותי לכתוב. במקור הספר היה אמור להיקרא ׳מסע אישי בקולנוע הישראלי׳. בפועל זה מה שהוא״.

בארגנטינה אין מזרחים

המבוא שבחר אוטין לשים כהקדמה לספרו הוא אוטוביוגרפי וככזה, הוא מרתק במיוחד. אוטין שעלה לישראל מארגנטינה בגיל 19, מביא את המבט האותנטי שלו על מה שגרם לו להניע את הספר הזה לקרות. ולא בכדי, זהו הפרק האהוב עליו בספר: ״אני אוהב בעיקר את החלק שבו אני מדבר על סבתא שלי. אני תמיד בוכה כשאני קורא את החלק הזה. זה החלק האישי ביותר, ואני מנסה להשתמש בו כדי להסביר נקודה תיאורטית, דרך חשיבה״.

אוטין מתאר בספרו כיצד השיח הקולוניאליסטי של הלובן, כפי שניסח אותו ההוגה ריצ׳רד דאייר, התקבע בישראל בצורה עמוקה. ״מה ש׳לא לבן׳ מוגדר כרגשי ואף רגשני, חריף, מיני, שכונתי, פשוט, עשיר בטעמים ואינסטנקטיבי. לעומתו, מה ש׳לבן׳ מוגדר כרציונלי, מאופק, בעל תכונות מנהיגות, סטרילי, ומתקשר לאזורים המפותחים של הערים הגדולות והמודרניות. קיימת זהות והתנהגות לבנה ולעומתה זהות והתנהגות לא לבנה״.

בהמשך המבוא לספרו קובע אוטין כי ״כמובן, ברגע שבוחנים את הניידות החברתית או את הנישואים הבין עדתיים, מתגלה האמת – אף פעם לא היה מדובר בהגדרות מאפייניו של מוצא אתני כזה או אחר, אלא בשיח אכזרי, דכאני ופוגעני שיצר את הקטגוריות הללו כדי להצדיק את הכוח שניתן לשכבות מסוימות ונלקח מאחרות, וקובע מי ראוי לעמדות כוח ומי לא. לכן, כפי שדארייר מנסח זאת, לא מדובר בלבן אלא בלובן״.

אוטין משתף בחוויותיו האישיות והן מרגשות, מרחיבות לב ושוות כל מילה. הן מהוות וידוי ושיקוף ומנוסחות להפליא. יפה במיוחד הוא סיפור על סבתא שריטה, שרק בגיל 80 גילתה את הפמיניזם. הוא גם מצליח להפתיע עם הקביעה לפי ״בארגנטינה אין מזרחים. למרות שהגיעו לשם לא מעט יהודים מאזורי המזרח התיכון, לא נוצרה חפיפה בין המוצא האתני לבין גישה מוגבלת להשכלה, מעמד כלכלי נמוך, וזלזול תרבותי כלפיהם, כפי שקרה בישראל. מה שהשתבש הוא שהמזרחיות היא המצאה ציונית ישראלית שנוצרה בעקבות גזענות מערכתית וגזענות ישירה, שחיברה בין מוצא אתני, לבין מעמד כלכלי והשכלתי נמוך״.

עם זאת, בוחר אוטין לדבר בספרו על ״מזרחיות״ ו״אשכנזיות״ כעל ישראליות. במקום אחר הוא כותב כי חשיבה רצינית על קולנוע עממי שנתפס לרוב כנמוך, זול וחסר ערך אמנותי, מזכירה לו אמירה שאמר מורה שהיה אהוב עליו במיוחד במגמת הקולנוע בתיכון בארגנטינה. ״סרחיו וולף, שהיה גם מבקר קולנוע, ניסה להסביר לנו למה הוא לא מעריך את סרטיו של במאי ארגנטינאי מסוים, והצהיר ש׳הוא עושה רצף של טעויות וקורא לזה סגנון׳״.

הספר כתוב באופן קולח וערוך היטב, מזמין את הקורא להרבה נוסטלגיה תוך היכרות עומק עם היבטים מהותיים של הגדרת הקולנוע הישראלי ויוצרי קולנוע בולטים.

---

פבלו אוטין | מצ׳רלי עד שולי: הקולנוע העממי והמצאת הישראליות
הוצאת טנג׳יר, ישראל, 2024, 288 עמודים