קרן כץ: 45 דקות שבהן אני זוכה לבקר בילדות, מתנה ענקית שקיבלתי

יובל: הי קרן, אחר הצהרים טובים. מה שלומך בתקופה מורכבת ולא פשוטה זו?

קרן: אני מוקפת בדברים שעוזרים לי לשרוד: אמנות, ילדים, ספרים, תיאטרון

יובל: אנחנו מכירים כבר לא מעט שנים, שיתפנו פעולה בכל מני פרויקטים, ממרכז המבקרים של החיים עצמם בשבוע האיור 2015 (!) ועד החלק שלך ב״ספרו לי עוד״ במוזיאון הרצליה״, ונראה לי שתמצתת פה יפה את העולמות שלך, אז אולי נתחיל בשאלה – כשמישהי פוגשת אותך בפעם הראשונה ושואלת אותך מה את עושה, מה את עונה?

קרן: אני עונה שאני קומיקסאית, זה לעולם לא ישתנה, בין אם אני על הבמה, מאחורי הקלעים, מוציאה לאור, עובדת בחנות ספרים, עורכת או מפיקה, אוספת או מרצה, כי גם את כל הדברים האחרים אני עושה על תקן ה״קומיקסאית״. מה שהכי מרתק אותי במדיום הזה זה שהוא עוסק בחיבורים, בחקר והמצאה של שפות חדשות, ושהוא לא בהכרח ממוצה בתוצרים שלו (ספרים מודפסים, איורים, סיפורים).

מה שמרגש אותי זה שהוא מספר על הקשר בין היוצר ליצירה שלו וליצירות אחרות שמשפיעות עליו, וזאת נקודת המוצא שלי בכל מדיום ובכל תחום עיסוק – שפה אלטרנטיבית. זוהי שפת האם 🙂 וחוץ מזה כל מה שאני עושה גם הופך להיות בסוף ספר קומיקס

יובל: זה נכון… ורגע לפני שנדבר על ״ספל נייר ומספריים״ בתיאטרון הקרון, מתי נדבקת, מה שנקרא, בחיידק הבמה? לא כולם יודעים על העבר שלך במחול, ומתי הוא גם קיבל ביטוי בפרפורמנסים ובהצגות

קרן: וואי כן, זה לא רק שיש לי עבר במחול… המחול הוא ״העבר״ שלי בהא הידיעה. זה ממש קו שחוצה ביני ובין מישהו שאין לי גישה למחשבות שלו, לרגשות שלו.

אני יכולה לנסות להיזכר בעקיפין, אבל את לתחושה הזאת של לעופף באוויר, של לחלום בתוך המוזיקה – אני לא יכולה להתקרב, היא אבדה לנצח. לכן פעולות הכתיבה והציור תמיד מובילים אותי לקצה הצוק הזה. אני יודעת שזה נשמע דרמטי, אבל ככה הרגשות ממופים אצלי. המקומות האלה מסקרנים אותי גם בכל אמנות שאני צורכת. ההבדל התהומי בין הרגע עצמו ובין הזיכרון שלו, והסערה שמתלקחת שם

יובל: והמעבר מאיור וקומיקס לבמה?

קרן: מהרגע שהתחלתי לכתוב ספרים, ופגשתי אנשים בפסטיבלי קומיקס שקנו את הספרים האלה, התחלתי להרגיש שוב את הניתוק החד בין מי שיצר את הציורים והמשפטים שהם אוחזים ביד ובין מי שמדבר איתם, והבנתי שאני לעולם לא אוכל לחיות יותר במציאות. שאף אחד לעולם לא יפגוש אותי באמת.

אז, בדרך משונה, הבמה הפכה להיות המקום היחיד עלי אדמות שאני מסתנכרנת מחדש עם המציאות, כי לשעה אחת קלה הקהל ואני נפגשים באותה נקודת פתיחה ויוצאים באותה נקודת סיום. וכשאני צופה במופע, הרגשות שלי יותר מסונכרנים עם מה שמתרחש מאשר בשיחה או אינטראקציה חברתית.

ברגע שהבנתי את זה על עצמי – התחלתי ללכת לתיאטרון יותר ויותר, ללמוד את זה, לשהות בזה, להיכנס בדלת האחורית. כשגרתי בוורמונט, בבית הספר לקומיקס שיש שם, ביקרתי עשרות פעמים במוזיאון של תיאטרון הבובות bread and puppet והמפגש עם הבובות האלה גרם לי להגיד בקול רם את המילים – אני רוצה!

יובל: יסססס. זה משנה לך קהל יעד מבוגרים או ילדים, יש לך העדפות?

קרן: אני חושבת שאני עושה כל מה שאני עושה כפועל יוצא של בדידות. אז באופן אינסטינקטיבי הייתי עונה – מבוגרים. אני עולה לבמה כדי לתקשר, כי אני מעדיפה לשים את עצמי במקום שאני חייבת להיות כנה בו ונוכחת. מאוד קל להסתתר בכל סיטואציה אחרת.

אני חושבת שאני עושה כל מה שאני עושה כפועל יוצא של בדידות. אני עולה לבמה כדי לתקשר, כי אני מעדיפה לשים את עצמי במקום שאני חייבת להיות כנה בו ונוכחת. מאוד קל להסתתר בכל סיטואציה אחרת

אני מחשיבה את הקשרים שנוצרים באמצעות האמנות יותר מכל קשר אחר, כי אני מרגישה ששם אני יותר אני ולכן אני פחות מוסתרת. אבל מנקודת המבט של תיאטרון הקרון, זו אינה סתירה. תוכנית ההכשרה של ״הקליידוסקופ״ רואה בילד צרכן אמנות בוגר לכל דבר ועניין וההבדל היחיד הוא במספר ימי ההולדת שהוא חגג. גם ההגדרה של ילדות בעיניי אינה מוגבלת גיל – זאת פשוט נקודת מבט שונה על העולם. כשעשיתי את החזרות למופע, שכללו עבודת תיאטרון פיזי וגם עבודה בסטודיו על הבובות, התהליך היה כל הזמן לראות דברים כמו שילד רואה אותם. מרחב הדימיון שמאפשר לחפץ דומם לקום לתחיה על הבמה, והמבע הליצני, שהוא העמדת הפנים שאני יודעת ורוצה לעשות הכל ושאין גבול למה שאני מדמיינת, הם מרחבים ילדיים.

זה גם חשוב להיות מבוגר וילד בו־זמנית ולהחזיק את ההבדלים בתודעה, זה הופך אותך לחשוף יותר, זה מסמן בגוף שלך ובפנים שלך את כל העולם הפנימי. אני כל כך מתרגשת שילד מחייך אליי מהקהל ואני שוכחת מי אני ומה אני ואני מצליחה להיות בזכותו כל מה שהוא רוצה שאני אהיה. גם כשאני נכשלת או טועה, אז אני מצליחה להיות בזכותו. 

יש ציטוט שאני ממש אוהבת (ושאני לגמרי מעוותת) של הקומיקסאי דניאל קלואוז שמדבר על קומיקס כמפגש של אדם בוגר עם החלק הילדי שבו שבנה לעצמו עולמות, רק שהתווספו לו כלים טכניים להפוך את זה ממחשבה לעולם שלם שמאפשר לפגוש בתוכו עוד אנשים

יובל: באמת ציטוט יפה. אז ממש לקראת סיום, ספרי לנו על ״ספל נייר ומספריים״ – מה קורה בו

קרן: חחחח כנראה ממש חירבשתי את הציטוט:)

אוקיי אז ״ספל נייר ומספריים״, זו הצגת תיאטרון בובות וליצנות לילדים, אבל זאת בעיקר מתנה ענקית שקיבלתי: 45 דקות שבהן אני זוכה לבקר בילדות. 

בהצגה אני מגלמת את עצמי, אמנית שהחלום הגדול שלה הוא להופיע על במה, אבל כל מה שיש לה זה הדברים שהיא הביאה מהבית: עיפרון, מספריים, שעון, כן ציור, נעל, גרב, עוד גרב, מטאטא (כי היא בלגניסטית וכדאי שיהיה) וגם ספל תה. ההפעלה של הבובות היא באמצעות הגוף ואני רוקדת בזכות המגבלות שלו ולא למרות המגבלות שלו וזה מרגש אותי יותר משאני יכולה לתאר במילים.

הרעיון הדרמטי שעומד בבסיס התיאטרון החזותי הוא לחולל את הדרמה של החומר. רגע ה״אאוריקה״ שלי היה בהבנה שכשאני כמאיירת עובדת על מופע, אני לא מתרגמת את פעולת האיור לתפאורה תלת־ממדית שנמצאת על הבמה ומלווה עלילה חיצונית, אלא שהעלילה עצמה מצויה בתוך השפה החומרית ומתגוללת בתוכו.

הדרמה של השעון היא מחוג ארוך מדי, הדרמה של המטאטא היא היסחפות בתנודות שלו שגורמות לעוד יותר בלגן, הדרמה של המספריים היא שכוח החיתוך שלהן מוגבל בכוח החיתוך של מפעיל הבובה (קרי אני, שאיני יכולה לחתוך דברים לשניים)

יובל: עם מי עבדת על ההצגה?

קרן: זכיתי לעבוד עם צוות חלומות: לושה גבריאלוב ביים ובזכותו ובזכות תיאטרון דוואי גיליתי את הליצנות. אביב הורוביץ ליוותה אותי בחקר התנועה וההפעלה של הבובות ובכוריאוגרפיה. שרון גבאי בנה לי את פסקול החלומות וכיוון שזאת הצגה שמבוססת על תנועה, המוזיקה מאפיינת את החפצים לא פחות מהחומר שמהם הם בנויים.

נועם לוינסון ואבינועם שטרנהיים עבדו איתי ימים כלילות בבנייה של הבובות. אברהם כהן, אמן המברשות, שזר את המטאטא הענק. סופיה טרוטוש עיצבה את הטקסטיל ופרגוד מפואר כמו בקרקס אמיתי. שירי נחום סרגה שרוך ענקי לנעל הענקית! לושה גם הוא עבד וחתך וניסר והדביק וסחב תפר אותי לתוך הבובות.

דניאל יהודה ספקטור עיצב תאורה, דנה בסון הפיקה, תיאטרון הקרון היה הבית, ושחר מרום דחף אותי ותמך בי וליווה אותי לאורך כל הדרך כי הוא ידע שזה החלום שלי עוד לפני שאני ידעתי על זה. אה, ושכחתי גם להודות ליויו ולדניאל גולדשטיין שהם הפרטנרים שמפעילים את כל ההצגה כשאני מופיעה 🙂

יובל: אני מזמן לא ילד בן 4-9 אבל ממש עשית לי חשק לבוא ולראות. מה עוד? משהו חשוב נוסף להגיד לפני שנפרדים?

קרן: כן! הדברים של השיווק! המכירה המוקדמת לפסטיבל הקרון החלה ויש שני מועדים קרובים להצגה ב־20.8 וב־21.8. הפסטיבל גדוש בהצגות מופלאות שאני מעריצה בטירוף לילדים וגם למבוגרים, ובנוסף ל״ספל נייר ומספריים״ אני משתתפת בפרויקט החוצות של הפסטיבל ששמו ״הוקוס פוקוס״ עם השחקנית המדהימה רותם גולדנברג (אקא המכשפה איזדרכת) שתרקח לעיניי המבקרים שיקויים נגד פחדים מצמחי מרפא מכושפים שהיא ואני המצאנו ובנינו יחד עם אבינועם שטרנהיים.

וגם! חדשות משמחות בענייני הקומיקס: בקיץ 2025 יצא לאור בארצות הברית הרומן הגרפי שלי המספר את קורות, טלטלות והרפתקאות אחורי הקלעים של ״ספל נייר ומספריים״ ותיעוד של כל ההצגות שראיתי במהלך השנה שעבדתי עליה, ושמו puppet school homework