דדפול & וולברין: האנטי־גיבור ששוב מוכיח שהשמיים הם הגבול

אחרי שנים שבהן הרישיון על הדמות האהובה מבית הקומיקס של מארוול, דדפול (או בשמו האזרחי וויד וילסון), הייתה בידי פוקס, האנטי־גיבור מגיע ליקום הקולנועי (והטלוויזיוני) של אולפני מארוול, לסרטו השלישי. כל זאת על רקע הדשדוש הבלתי פוסק ובעיות רבות שרודפות את האולפנים מאז ״הנוקמים: סוף משחק״.

צומת ההצטלבות של דדפול והיקום הקולנועי הפכה לא רק להזדמנות מצוינת לגיבור העל המטא־רפלקסיבי להטיל בדיחות על היותו מוצר שהחליף ידיים, אלא גם להזדמנות מסוכנת: האם מארוול ילמדו מדדפול או שדדפול ילמד ממארוול? האם זה יהיה עוד פלופ, לכל היותר סרט בינוני של מארוול, או עוד הצלחה מסחררת של סרט חצוף, גס ואלים בסדרת דדפול?

למרבה המזל – דדפול עושה את זה שוב. ליתר דיוק עושה את זה ובגדול. מדובר בסרט הכי מטורלל, בועט ומצחיק בין השלושה, גם אם לא הכי רענן – מחמאה השמורה לסרט הראשון. לטעמי הוא גם הסרט הכי מצחיק שיצא עד כה בשנת 2024; אך ללא צל של ספק – גם היצירה הקולנועית הכי טובה של אולפני מארוול מאז ״הנוקמים: סוף משחק״.

העלילה ממשיכה מעט אחרי שנגמרה השנייה, שהסתיימה בווילסון עם מכונת זמן המשחק עם עברו על מנת למחוק ולשנות דברים – אם לא למען טובתו, אז למען בדיחה טובה. בסרט החדש בעיות במערכת היחסים של דדפול מובילות אותו לחפש תכלית, שאותה הוא לא מוצא, ולכן נמוג אל עבר חיים פשוטים כוויד ווילסון החי כאחד האדם. לאחר מספר שנים שבהם ויתר וויד על הפרסונה שלו כדדפול, צצה עבורו הזדמנות מופלאה למצוא מהות כגיבור על, אך גם כזו ששמה את כל המציאות שהוא מכיר – לרבות חבריו ואהובתו – בסיכון.

ג׳קמן וריינולדס נהדרים יחד הן כשהם נלחמים האחד בשני והן כשהם משלבים כוחות. ההומור הבוטה והמטורלל של ריינולדס מעצים את הסרקזם חסר הסבלנות של ג׳קמן, בעוד שכל מילה של השני הופכת למטה קסמים קומי שאיתו דדפול מלהטט

הטי.וי.אי, סוכנות הזמן שהייתה מרכז העלילה בסדרה ״לוקי״, מנסה לגייס אותו ולהעניק לו את מה שכמה לו כל כך, ובתמורה מבקשת שיקריב את אהוביו. אפשר תמיד לסמוך על דדפול שיעשה החלטה מופרעת ולכן הוא הולך בדרך שלישית שתצליח להרוג שתי ציפורים במכה אחת: להוכיח את מסוגלתו כגיבור על ולהציל את כל עולמו. הכל כנגד הסיכויים ובזמן שאול.

על מנת להצליח במשימתו דדפול נדרש לגייס גרסה אחת מיני רבות של וולברין (עוד דמות שהייתה בבעלות פוקס, המגולמת על ידי יו ג׳קמן) מהמולטיוורס. כבר כשהחלו לצוף שמועות על כך שהסרט השלישי יפגיש בין שני הספק אויבים ספק חברים – דדפול וולברין – עלה חשש בקרב המעריצים שכן הדמות האהובה שתופיע לצד דדפול נהרגה על המסך באחד מסרטי הקומיקס הטובים בהיסטוריה – ״לוגאן״ של ג׳ימס מנגולד (פרידה של יו ג׳קמן מהדמות שאותה גילם 17 שנים). אני נמניתי על אותם חוששות וחוששים. אבל האיחוד של דדפול וולברין נעשה בכל הרבה רגישות – או יותר נכון חוסר רגישות – לחשש הזה, שהדאגה בסרט מתפוגגת בכמה רגעים והופכת לכלי נוסף בארגז הכלים ההומוריסטי־רפלקסיבי של דדפול.

תמהיל לא מתפשר של אקשן וקומדיה הופכים את האיחוד הזה לדואט קולנועי מופרע, מלא בכימיה ובאהבת השחקנים לדמויות. ג׳קמן וריינולדס נהדרים יחד הן כשהם נלחמים האחד בשני והן כשהם משלבים כוחות. ההומור הבוטה והמטורלל של ריינולדס מעצים את הסרקזם חסר הסבלנות של ג׳קמן, בעוד שכל מילה של השני הופכת למטה קסמים קומי שאיתו דדפול מלהטט.

לשבור את הקיר הרביעי

רייאן ריינולדס, נזכיר, גילם לראשונה את ווילסון/דדפול באחד סרטי גיבורי העל הגרועים ביותר שראה המסך – ״אקס מן המקור: וולברין״ (בתפקיד משני, לצד ג׳קמן). דדפול, בעצם היותו דדפול, לא ויתר על הזדמנות לצחוק על הסרט הגרוע ועל ליהוקו של ריינולדס, דבר שהיה ניכר בשני הסרטים הקודמים, שכן אחד מכוחות העל הקולנועיים של האנטי־גיבור הוא יכולתו לשבור את הקיר הרביעי.

אבל למרות הכשלון המדובר, רייאן ריינולדס לא ויתר על התפקיד, שהרגיש שלא הוא ולא דדפול זכו להזדמנות ראויה. לכן שילב כוחות עם טים מילר והשניים הפיקו טריילר על מנת לעשות פיץ׳ לאולפני פוקס, בתקווה שהאולפנים יאשרו להם להפיק סרט באורך מלא כשהגיבור הוא דדפול.

זוהי לפחות הגרסה הרשמית. בפועל, הטריילר ״הודלף״ לאינטרנט ולמרות ההסתייגות של פוקס (יש האומרים לא רק הסתייגות אלא גם מאמצים מהותיים למנוע את התפשטות הטריילר), הקדימון עורר גלי התלהבות. כל כך הרבה התלהבות שבפוקס השתכנעו לתת אור ירוק להפקה.

וכך דדפול, הפעם על אמת, הגיע למסך הגדול והפך לסנסציה וסרט יוצא דופן בז׳אנר. מלבד הצלחתו הוא היה נאמן יותר למקור שלו והרבה פחות יומרני ורציני מהפלופ של ״אקס מן המקור: וולברין״. חלק מההצלחה יוצאת הדופן שלו נבעה מרמת בוטות גרפית קיצונית ולשון גסה, כמו גם בעובדה שהוא הרשה לעצמו להיות פרודיה אחרי שהז׳אנר הפך צפוי מדי. לאחר מכן הגיע סרט נוסף, שאולי לא עמד ברמת הראשון אך נשאר דומה באופיו ובסגנונו, וזה בדיוק מה שהרופא רשם לז׳אנר בתקופה שבה הז׳אנר הפך בנוסף לצפוי מדי, גם לרווי מדי ולחזרתי מדי.

הבקיאות של האנשים מאחורי דדפול בחומר המקור, ברצון הקהל ובתעוזה שיווקית רבה, הביאו את הגיבור המפוקפק להצלחה עצומה בשני הסרטים. הסרט השלישי כבר הופק על ידי אולפני מארוול, שכן דיסני, שבבעלותה מארוול, רכשה את פוקס. וכך דדפול שב לו הביתה, יחד עם זיכיונות אחרים דוגמת אקס מן. מלבד שמות גדולים, הרכישה הזו הביאה הזדמנות להתפרע – כשתחת ידם לא רק גיבור על אהוב אחד, אלא שניים; לא רק שחקן אחד שהפך מזוהה כל כך עם הגיבור אותו הוא מגלם, אלא שניים.

אם לא די בשתי הדמויות האהובות וההומור הרבגוני שבקושי עוצר לקחת אוויר, שחקני משנה והופעות קמע תורמות למכניקה הסיפורית שמעדיפה צורה על תוכן ומוסיפים לאדרת המטא־רפלקסיביות המפוארת והידועה לשמצה של האנטי־גיבור. הופעות קמע ואורח הן ממש לא הפתעה ביקום הקולנועי של מארוול, מה שהיה למתכון להצלחה ב״ספיידרמן: אין דרך הביתה״. אבל בדדפול וולברין מדובר ברמה אחרת לגמרי ואני נושך את שפתיי כדי לא לכתוב על כך מילה נוספת – שלא לקלקל את ההנאה למי שטרם צפתה. אגיד רק שהם המציאו סוג חדש של הופעות קמע – הופעות קמע שלא ידעתם שאתם צריכים בכלל.

למרות חוסר הרצינות לכאורה וההומור העצמי חסר הרחמים, הדואט הנהדר של ג׳קמן וריינולדס מצליח להפיח גם נשמה ותכלית מחודשת באולפני מארוול המדשדשים. אולי יש תקווה, אולי. אולי כדאי לתת לריינולדס ולצוות הנפלא הזה לנהל את המשחק מכאן והלאה, שכן ההחלטה הכי טובה של נשיא אולפני מארוול, קווין פייגי, מזה שנים לא מעטות, הייתה לאפשר לדדפול להמשיך בקו האמנותי שהוא חרט על חזונו – להתפרע.

הסרט עובד כמעט בכל מישור: המשחק, ההומור, פס הקול (המגוחך לשלמות), ההפתעות שאורבות בכל פינה, הרפלקסיביות והדינמיקה בין כל המרכיבים הללו ובין כל הדמויות. אפילו ההתפזרות העלילתית שעשויה להיות מוקד לביקורת נוקבת ראויה. כל אלה הופכים את דדפול לסרט קומיקס נפלא ונטול יומרה, שנון אך ממוקד, רגיש אך פארודי, מגוחך אך מלא בנשמה.

במה הוא פחות עובד? התלת־ממד לא ממש נחוץ. אמנם יש בו רגעים שמחמיאים למתרחש, ועם זאת, הטכנולוגיה הזו מוכיחה שוב שהיא רק מחלה הוליוודית שעיקר עניינה להוציא עוד כמה שקלים מצופות וצופים מפאת פומו. לא צריך את זה.

כל דבר בדדפול מופרך, מוגזם ומודע לעצמו ללא משקפי תלת־ממד. העלילה, למרות תבניתה השבלונית משהו, היא רק כלי קיבול לפיתוח דמויות תלת־ממדיות. זו הסיבה שזה גם עובד היטב, לצד העובדה שדדפול הוא מגרש משחקים ז׳אנרי ואמנותי, שבו השמיים הם הגבול.

אפילו ביקורת נוקבת שתתעקש על נקודות החולשה של הסרט, כמו התבנית העלילתית ורמת ההומור הנמוכה בחלקה, תתקשה לא לראות שמדובר בדוגמה למטא־רפלקסיביות במיטבה; סרט שמודע לחלוטין למכניקה של עצמו, לקהל היעד שלו ולדרך שהוא בוחר כדי להשיג את מטרתו. ואם זה לא ברור – הוא מתבדח בצורה רפלקסיבית גם על היותו מטא־רפלקסיבי. מטא. מטא. מטא.

אם נחזור לשאלותי בתחילה, פלופ זה לא, נהפוכו. דדפול לא למד ממארוול, מארוול פשוט נתנו לו לזרוח. האם מארוול למדו ממנו? קשה לענות על כך בשלב הזה. אבל הוא בהחלט סיפק תשובה לשאלה אם אפשר לצאת מהריק האמנותי והפלונטרים הבלתי־נגמרים שמארוול הכניסו את עצמם אליהם, לקחת סיכון – כמו שעשה ריינולדס בתחילת הדרך שלו עם דדפול – ולעשות דברים אחרת.

---

דדפול & וולברין
בימוי: שון לוי
128 דקות; ארצות הברית, 2024
4.5 כוכבים