קרוב אליי: קרוב גם אליי ואליך

אחת הבחירות המצוינות שעשיתי השבוע במסגרת פסטיבל הקולנוע בירושלים, הייתה לצפות בסרט הביכורים ״קרוב אליי״ של הבמאית תום נשר. במקרה הזה, זיכרו את השם נשר בזכות ולא בחסד, בזכות הסרט שקטף שלושה פרסים בפסטיבל – סרט הביכורים, השחקנית הראשית והמוזיקה.

אחרי החותם שהטביע אביה, אבי נשר, על תעשיית הקולנוע הישראלית, תום נשר עושה היסטוריה קטנה משלה בקולנוע המקומי, עם סרט מפתיע בעל מבע קולנועי כובש במיוחד. לא מפתיע שעוד טרם זכייתו בפסטיבל ירושלים, זכה הסרט בפסטיבל טרייבקה בניו יורק בקטגוריית Viewpoints, שמיועדת לסרטים שמציגים קולות נועזים ויוצאי דופן, וזאת משום שהסרט מטפל באופן יוצא דופן ואותנטי במופעי העירטול של הכאב.

״קרוב אליי״ נפתח באופן מתעתע, מר ואירוני, כשהנער נתי (עידו טאקו) רוכב על אופניים בשדרה תל אביבית ונדרס. אבל הוא בסדר, קם על רגליו וממשיך הלאה, ושיחת טלפון מסגירה לאן תיכנן לנסוע. אלא שמכאן התוכנית שלו משתנה ומחכה לו מסיבת הפתעה בים. המסיבה בים היא פאוזה, כי האפקט של התאונה יחזור מהר מאוד, בתאונה נוספת, שבה נתי יאבד הכרה וימות. גם האפקט של הים יחזור, בסוף מעגלי בפעם השנייה, כדי לחגוג את החיים באמצעות המוות.

גיבורת הסרט, עדן (ליה אללוף) פוגשת את המוות פעמיים, בשתיהן, המוות קרוב אליה. את השהות בין התאונה הראשונה לשנייה, בין החגיגה מלאת הנעורים בים, לבין אימת המוות שבו, ממלא עולמה של עדן, אחותו האוהבת של נתי וכך אנחנו זוכים להצצה אל דמותה חסרת הגבולות. האקסטרימיות של עדן מצליחה להפוך את הסרט למה שהוא, הרבה בזכות המשחק הטוטלי של אללוף, שחקנית מוכשרת ותגלית קולנועית.

עדן מגלה שלאחיה הייתה אהובה סודית בשם מאיה (דריה רוזן) ומחליטה לחפש אותה בניסיון להגיע באמצעותה לאחיה האבוד. אבל דרך מאיה עדן לא תגיע לאחיה, אלא לעצמה. מאיה כמו מגשרת באהבתה בין האח לאחות, בין הנודע ללא נודע.

בין שתי אהבותיו של נתי, עדן ומאיה, מתפתחת מערכת יחסים. מאיה היא תלמידת תיכון תמימה שנסחפת אחרי הפיתויים שלעדן (הבוגרת יותר) יש להציע ואילו עדן נהנית מהאפשרות של רגש טהור שמגולם בסוד האהבה שהסתיר מפניה אחיה. מערכת היחסים הזו, מעניקה שיקופים שונים ומקוריים למוות ולשכול.

כך למשל, כשמאיה מסיירת עם בני כיתתה באושוויץ, היא בצ׳ט וידאו עם עדן, שנמצאת עמוק בחיי לילה, בשואה הפרטית שלה. המוות של הפרט מובא כעוד קורבן בקולקטיב, המוות כמו מתרווח ומצמצם את המרחק ההיסטורי, כשהוא מערבב בין האסונות. לצד אלה, ההורים של עדן ונתי (בגילומם של נטע גרטי ויעקב זדה דניאל) הם שיקוף לילדות אבודה, למוות האיטי של הביחד. וכל זה יחד, כואב.

הכמיהה לחיים אינטנסיביים כבריחה הופכת למניע אחרי התאונה הקטלנית. כך הסרט מצליח לעסוק ב״כאב״ באופן מטאפורי רחב, מעבר לגיבורים, וזה גם מה שגורם לו לממש את ההבטחה שבשמו, ולהרגיש קרוב אליי, ולכל אחד ואחת מהצופים

הצילום של שי פלג מצליח להביא זוויות איכותיות ומעניק לסרט את אופיו הוויזואלי וכך גם טוויית חוט השני בעריכה המוקפדת של שאולי מלמד, תורמת לאסתטיקה הייחודית. הפסקול המוזיקלי שעיצב רונן נגל אף הוא מעורר מחשבה: מהבחירה במוזיקה של להקת היהודים ועד השיקוף של השיר ״אלי אלי״ במועדון לילה, כשאושוויץ בווידאו צ׳ט. וכך גם המוזיקה המקורית והנפלאה של ג׳נרבה נרבי: המוזיקה עוזרת לסרט לנוע כמו מטוטלת בין שני הקצוות, החיים והמוות, ולהעניק לו טון מיוחד, שופע קצב.

הבחירה של נשר לעסוק בסרט הביכורים שלה ב״כאב״ כתמה מרכזית משלבת את האוטוביוגרפיה המשפחתית והאינטימית ביותר שלה, מה שמטעין את הסיפור בעוצמה. נשר שכלה לפני שש שנים באופן טרגי את אחיה היחיד, שנהרג בתאונת דרכים. היא בוחרת להתעמת עם הפצע העמוק באופני קצה שעוסקים בזיוף החיים, כשהיא מלבישה את כל מה שאנחנו תופסים כדופק החיים במוטיבים של מוות.

הכמיהה הזאת לחיים אינטנסיביים כבריחה, הם לא משהו חדש בחייה של גיבורת הסרט, אבל היא כן הופכת למניע אחרי התאונה הקטלנית. כך הסרט מצליח לעסוק ב״כאב״ באופן מטאפורי רחב, מעבר לגיבורים, וזה גם מה שגורם לסרט לממש את ההבטחה שבשמו, ולהרגיש קרוב אליי, ולכל אחד ואחת מהצופים.

ואיך נראה כאב? כאב מורגש, כל בן אדם יודע את זה. אבל מה לגבי הנראות שלו? האם ניתן לתאר כאב? ״רציתי לצייר את הצעקה יותר מהאימה״ הסביר פעם פרנסיס בייקון, ובכך ביטא את הקושי של הניסיון לייצג כאב.

ג׳יי סוונונגסון הרחיב את השאלה של בייקון כששאל אם ניתן לתאר בקולנוע את מציאות הכאב? למרות שהכאב הוא אישי ולא ניתן לשיתוף, האם יש דרכים לייצג כאב באופן שאינו משאיר אותנו כצופים חסרי תחושה או אדישים? סוונוגסון הביא את טרנטינו ולינץ׳ כדוגמאות בולטות למי שסרטיהם מציגים לצופה תרחיש שהוא לעיתים יותר מדי, תרחיש שמרווה או ליתר דיוק, מציף את הצופה ולכן תחושת הכאב עוברת אליו.

בסצנה אחת קטנה נשר מצליחה לעשות זאת. עדן ניצבת מול המראה, מדליקה מצית ושורפת לעצמה את קצה הלשון. הכאב עובר אלינו ומחבר אותנו לכאבה של הדמות באופן בלתי אמצעי. זה חזק מאוד ומותיר רושם שהכאב המעורטל פרוס על פני הסרט כולו. נדמה שנשר מצליחה להדהד את הצעקה ומשאירה אותנו מעורבים וחומלים, בדריכות מתמדת.

סרטה של תום נשר הוא בוסט מרענן ואמיץ בנוף הקולנוע המקומי וממקם אותה כבמאית מבטיחה. יש בו את כל השילובים הדינמיים שמעוררים בנו עניין בקולנוע, והוא קורא תיגר באופן בו הוא מאפשר לרצף הקולנועי להשתבש

סרטה של תום נשר הוא בוסט מרענן ואמיץ בנוף הקולנוע המקומי וממקם אותה כבמאית מבטיחה. יש בו את כל השילובים הדינמיים שמעוררים בנו עניין בקולנוע, והוא קורא תיגר באופן בו הוא מאפשר לרצף הקולנועי להשתבש באמצעות תנודות בז׳אנר – מצד אחד ארט אקסטרימי, מצד שני רגעים של סכמה קולנועית נדושה. וכל זה רצוף חן, עד שאפשר היה לשכוח שמדובר בסרט ביכורים, ולחשוב שמדובר בתעלול קולנועי של במאי ותיק.

היא פונה לכמה שיותר לבבות בבת אחת וככה אף אחד לא מזעיף פנים בגמר הסרט. כולם יוצאים עם כאב לב אבל גם עם חיוך מהסרט הזה. ודומה לכך גם הפנייה המינית בסרט: זה רומן סטרייטי כמו שזה רומן לסבי. יש בו סיפוק ארוטי ומציצני, והוא בו זמנית פמיניסטי מצד אחד ומשתף פעולה עם סקסיזם קולנועי מצד שני. אבל מעבר לכל אלו, יש בו לב פועם וכואב, עדינות מבע, והמון אהבה וכבוד לקולנוע כאמנות.

---

קרוב אליי
בימאית: תום נשר
ישראל, איטליה 2024, 107 דקות
5 כוכבים