״הנזיר והרובה״: אין חדש תחת השמש הבהוטנית

פאוו צ׳וינינג דורג׳י, במאי הסרט שהיה מועמד לאוסקר ״לונאנה: יש יאק בכיתה״, חוזר להציג את המדינה הקטנה, המבודדת אך שופעת התרבות הבודהיסטית – בהוטן. ב״בהנזיר והרובה״, בדומה ללונאנה, הוא מאפשר הצצה ייחודית לתרבות הבהוטנית ועושה זאת בצניעות, על רקע נופים קסומים. אבל בשונה מסרטו הקודם, צניעותו אינה מחמיאה לו, ואינה עומדת בקנה אחד עם המסר המפותל שהוא מנסה להעביר – לא תמיד בהצלחה.

השנה היא 2006, ובהוטן המונרכית חוברה רק לא מזמן לרשת הטלוויזיה והאינטרנט. במרכז העלילה בחירות מדומות שהמדינה מנסה לערוך על מנת ללמד את אזרחיה על דמוקרטיה, ולהכין אותם לשלשל פתקים לקלפיות בפעם הראשונה. סביב תהליך הבחירות מתחילים כמה קווי עלילה: הפקידים שצריכים לשכנע את מי שלא מבין מה זה בחירות ומדוע צריך אותן; האנשים עצמם; נזיר שנשלח למשימה מסתורית להביא רובה; אמריקאי סוחר עתיקות שמחפש את הרובה ובהוטני מתרגם שמלווה אותו.

הבחירות, הסוחר האמריקאי, הרובה – כולם מתלפפים יחד כדי להדגיש את הפערים התרבותיים בין המערב למזרח, בעיקר בין ארצות הברית לאחת המדינות היחידות שלא נכבשו על ידי הקפיטליזם המערבי וחיות עם זה בשלום. הדבר ניכר בשפה עצמה אבל גם בהבדלים תרבותיים. כך לדוגמה סוחר הנשק מציע סכום כסף מכובד עבור הרובה, אך מסורב. הסיבה: המוכר חושב שזה סכום גדול מדי. האמריקאי המום מהמיקוח שבו מנסים להוריד את המחיר שהוא מציע.

דוגמה נוספת מתרחשת כשאחד האזרחים הבהוטנים לא יודע מה תאריך הלידה שלו, אלא יודע רק מה היה גילו של המלך כשנולד. הוא מתבקש לשוב הביתה ולברר זאת ובזמן שהוא צועד הרחק מדוכני הרישום לבחירות הוא ממלמל ״למה שאני אדע כזה מידע חסר תועלת״.

למעט התפאורה הנהדרת, הצילומים המרהיבים ובאופן כללי תחושת אותנטיות תרבותית, הסרט לוקה בחסר במגוון של אמצעים אמנותיים: ניכר בו חוסר בפסקול ובמוזיקה; המשחק שטוח ואמצעי המבע ברובם סטטיים וחסרי זהות

העלילה ממשיכה להתפתח לצד הפער ההולך ומתרחב הזה, כשמתרחשים שלל אירועים שמרחיקים בין הסוחר לבין הרובה, בין העם שאינו דורש בחירות לדמוקרטיה, בין המזרח לבין המערב. השכפול הסמלי לאורך קווי העלילה נועד, יש לשער, כדי להעלות שאלות אודות היחס בין מדינה כמו בהוטן לבין פרקטיקות מערביות והשפעותיהן כמקרה בוחן. נראה שהבמאי מבקש להגיד שלא כל תרבות זקוקה לזה, דבר המתבטא באופן שבו מתקבלים – או בעצם לא מתקבלים – הבחירות, הנשק, והתקשורת בכלל בין הבהוטנים לאמריקאי ולמערב כולו.

״הנזיר והרובה״ לא מסתפק בכך וממחזר את האמירה הזו בכל סצנה וסצנה, מה שמותיר אותו מעט חסר שיניים. מה שאפשר להגיד בשפה הסמלית, לא צריך להגיד גם במילה שוב ושוב. ושוב.

בדומה להתפתחות העלילתית האיטית המתקשה לנצל את החומר שעומד בבסיסה, גם האמצעים הצורניים שלכאורה שומרים על פשטות, נראים בעיקר בוסריים. למעט התפאורה הנהדרת, הצילומים המרהיבים ובאופן כללי תחושת אותנטיות תרבותית, הסרט לוקה בחסר במגוון של אמצעים אמנותיים: ניכר בו חוסר בפסקול ובמוזיקה; המשחק שטוח ואמצעי המבע ברובם סטטיים וחסרי זהות.

למרות הקסם שיש בו והעובדה שבהוטן מסתורית ומסקרנת, זכר לעולם ישן – הוא לא מביא שום בשורה קולנועית. חווית הצפייה בו פושרת, איטית ומדשדשת, לפרקים משעממת. תבניתו העלילתית אינה מוצקת כמו בסרטו הקודם של דורג׳י והוא נוטה לדיאלוגים ארוכים ולעודפות פואטית שאינה מחמיאה לו.

הסרט עוסק בנושא מרתק דרך נקודת מבט ייחודית, אבל לא עוטף את הנושא ואת נקודת המבט בעשייה קולנועית מיטבית. חולשתו הגדולה ביותר היא שהוא בוחר למחזר את האירוניה השופעת המסתתרת בין כפלי הטקסט במקום להרחיב אותה ולפתח אותה. האוקסימרון שמסתתר כבר בכותרת – נזיר עם רובה, נשאר רק ניגוד לשם הניגוד. זה נזיר עם רובה, ולא יותר מכך.

---

הנזיר והרובה
בימוי: פאוו צ׳וינינג דורג׳י
107 דקות; בהוטן, 2023
2.5 כוכבים