RCA 2024 // הדר ברוך

מי אני

הדר ברוך, בת 26, ירושלמית. יוצרת רב־תחומית, מעצבת גרפית ומאיירת. בוגרת התואר הראשון במחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל, מסיימת בימים אלה תואר שני בתקשורת חזותית ב־RCA School of Communication, בקמפוס שנמצא ב־White City.

תכנית הלימודים והחוויה שלי בלונדון היו שונות מאוד מאלה בבצלאל. בלונדון היה דגש גדול על התהליך והדרך לעומת התוצר הסופי, על ניסוי והתנסות לעומת הבטחה שהניסוי יצליח ויתגבש לתוצר מושלם מוגמר, על חומריות ושילוב בין מדיות. הגבולות הם יותר עמומים ואפשרו הרבה חופש.

הדגישו בפנינו שאין בריפים, לא היו הרבה מעמדי הגשות אלא יותר שיחות אחד על אחד עם מרצים, הרצאות, סדנאות ושיחות קבוצתיות, דיאלוג. הדרך הזו מאפשרת הרבה צניעות ומתוך כך למידה, אפשרות להתחיל משהו חדש מאפס. זה באמת הרגיש כמו ללמוד תקשורת. המרצים, וראשת המחלקה בפרט, הם אנשים נחמדים באופן מיוחד, בעלי עניין עמוק וכנה בסטודנטים.

בתחילת התכנית הושם דגש משמעותי על שיח תקשורתי מילולי ולאו דווקא חזותי. גם מבחינת כמות התוצרים הופתעתי מההבדלים בין הסטודנטים פה למה שאני רגילה אליו מהבית. אני מרגישה שליוצרים ישראלים יש מחויבות גדולה לעבודה על היצירה, סטנדרט מסוים ולא מתפשר, שלא לומר משמעת עצמית, להגשות ולאיכותן, לעומק ושילוב בין פרקטיקה לתוכן, לחשיבה ועשייה יחד.

מהסיבה הזו אני שמחה שלמדתי בבצלאל. בהגשה הראשונה שלי ב־RCA פתחתי שולחן (ליטרלי, גם את השולחן הכנתי). מסביבי ראיתי שאנשים ״הגישו״ פחות דברים פיזיים, או שעיקר הדבר היה הביטוי המילולי. חשבתי שזה מעניין אבל בסוף מצאתי את עצמי מחפשת את היצירה בידיים ובחומר, ושם התחלתי למצוא את עצמי. נרשמתי לסדנאות של מחלקות אחרות והתברגתי לתוכן כדי שתהיה לי גישה לעבוד שם. ידעתי שאני רוצה להתפתח כיוצרת ולחזור לחומר ולטקטיליות שתמיד משכה אותי. אחרי התואר הראשון התעסקתי בעיקר בעיצוב גרפי וביצירה דיגיטלית ופחות בפרינט או בקראפט ידני.

העידוד לעצמאות הוא גישה מדהימה. הסטודנט לא רק מעצב את הספר, הוא גם יכול ומומלץ שידפיס ויכרוך אותו בעצמו. אנחנו לא מסתמכים על אנשי מקצוע שיעשו בשבילנו. יצרתי במחלקה לקרמיקה וזכוכית, המחלקה לטקסטיל והדפס בד, בסדנת מתכות, בחיתוך לייזר ועוד

בסדנאות למדתי המון מהטכנאים, קיבלתי ידע חשוב וכלים שאקח איתי לחיים. האופי של הלימודים מאפשר וחופשי, מעודד עצמאות, ואיפשר לי להתגבר על הפחד ולגשת לסדנה ובה לעשות דברים כמו להשתמש במסור כדי להכין את כלי העבודה שלי, לתכנן ולהכין מערכת מודולרית מעץ או להדפיס איור על ניילון. לעשות דברים שלא הייתי מעזה לעשות קודם כמו לערבב טכניקות, לשלב הדפס וטקסטיל, איור וקרמיקה, עיצוב גרפי עם חיתוך מתכת. הכל אפשרי.

העידוד הזה לעצמאות הוא גישה מדהימה. הסטודנט לא רק מעצב את הספר, הוא גם יכול ומומלץ שידפיס ויכרוך אותו בעצמו. אנחנו לא מסתמכים על אנשי מקצוע שיעשו בשבילנו. יצרתי במחלקה לקרמיקה וזכוכית, המחלקה לטקסטיל והדפס בד, בסדנת מתכות, בחיתוך לייזר ועוד.

הלימודים אחרי ה־7 באוקטובר

אחרי ה־7 באוקטובר לא היה לי קל ליצור, לספוג ולייצר, להיות יצירתית. בחודשים הראשונים למלחמה בכיתי הרבה באוניברסיטה והיה לי קשה לתקשר ולמצוא את המילים. זה היה רק חודש אחרי שעברתי לבד ללונדון, והיה לא קל. הפרויקט שלי בסמסטר הראשון עסק בטראומה ודרכי התמודדות, הנושא היחיד שהרגיש לי נכון לייצר או שהצלחתי לייצר.

אספתי אנשים ושאלתי אותם מה עוזר להם, איך הם מתמודדים עם המצב. בשילוב עם כלי התמודדות שמצאתי, אספתי את התשובות למעין מדריך טקסטואלי מודפס להתמודדות והעלאת מודעות. זו גם הייתה דרך ההתמודדות שלי. דרך התמודדות נוספת הייתה יצירת פסלים קטנים צבעוניים מחימר שאפשר לבנות מהם מגדל או להחזיק בידיים כשמרגישים סטרס; קראתי להם therapeutic shapes.

יצרתי סדנה והזמנתי סטודנטים לשבת איתי מסביב לשולחן ולקרוא או לייצר בעצמם, לשחק בצורות. ניהלנו שיחות משמעותית סביב המרחב המכיל שנוצר שם, זו הייתה חוויה יפה. לאט ובהדרגה חזרתי ליצור ממקום אחר, להעריך את החוויה שלי ולנצל את הזמן וההזדמנות הזו כאן בהווה בלונדון, בנפרד מהמלחמה. זה שמר עליי.

בלימודים עצמם הרגשתי בעיקר תמיכה מהמרצים ובמיוחד מראשת המחלקה. זה נתן לי מעטפת ביטחון משמעותית. הרגשתי שלא משנה מה קורה בחוץ, כל עוד אני מרגישה בטוחה בבית הספר – אני בסדר. החברויות החזקות שלי היו בעיקר עם ישראלים והיה לנו הרבה מזל לחוות את השנה הזו ביחד. אין ספק שזו הייתה שנה מחשלת ומאתגרת מכל הבחינות, במיוחד מבחינת קשרים אנושיים, אנושיות ואמון.

פרויקט הגמר

פרוייקט הגמר שלי, Simply Roses, עוסק בשושנים, בסימבוליות ובמשמעויות השונות שלהן, בטבע והחוויה האנושית שלנו אותן, דרך איסוף לקטלוג, עשייה ויצירה שלהן בעבודת יד בטכניקות וחומריות שונה, לכדי מותג של תוצרי מלאכות עדינות בעלות ערך, חקירה של חומריות בעולם חומרי. העבודה נוגעת בתחומים שונים ומתחברים, כמו האמונה שלי שבעולם מהיר של צרכנות יש ערך בהאטה, בהארכה והערכה של התהליך של החומר.

אני עוסקת בשאלת הערך של המוצר/תוצר ושל החומר עצמו, יחד עם הדרך שבה אנחנו מתערבים בטבע, עם שליטה ושייכות, כמו השושנה הפראית מהטבע שהופכת להיות לנו כמוצר צריכה שאפשר לקנות בסופר בשלושה פאונד. איך השושנה הפכה להיות סמל לרגשות, אהבה, תשוקה, יופי? האם כל השושנים הן אותו הדבר?

חקרתי סוגים שונים של שושנים, ובדקתי מה נותן ערך לדבר ואיך אפשר לקבוע מהו הערך; האם ערך נוצר דרך חיבור ושייכות או שהוא יכול להיות אוניברסלי. העבודה עוסקת גם בייחודיות ומקוריות לעומת שכפול ושעתוק, אותנטיות וערך לעומת דבר מתחלף והיחסים עם הטבע שהוא חולף בעצמו.

הגעתי לרעיון דרך ציטוט שתפס אותי, ״לשושנה אין למה, היא פורחת כי היא פורחת״. הפרשנות שלי הייתה לייצר וליצור כמו שהשושנה פשוט פורחת, גם דרך הריפוי והטיפול האולטימטיבית דרך הכאב והקוצים, העשייה והיצירה, הפריחה. הרעיון למותג התגבש אצלי בראש כשהייתי הולכת לסופרמרקט בלונדון ורואה שם שושנים עטופות בצלופן עם תווית מחיר ברקוד ומחיר נמוך. שם המוצר היה Simply Roses (פשוט שושנה). הן נמכרו עם כיתוב ובו הבטחה לכמה ימים יחיו ונוזל להארכת חיי הפרחים. התחלתי לאסוף את המדבקות ולייצר מהן שפה גרפית. הסימן של £3 התחיל להיראות לי כמו שושנה בעצמו. השושנה הפראית מהטבע חיה  בסופרמרקט.

הרעיון למותג התגבש אצלי בראש כשהייתי הולכת לסופרמרקט בלונדון ורואה שם שושנים עטופות בצלופן עם תווית מחיר ברקוד ומחיר נמוך. שם המוצר היה Simply Roses (פשוט שושנה). הן נמכרו עם כיתוב ובו הבטחה לכמה ימים יחיו ונוזל להארכת חיי הפרחים

הרעיון התחזק אצלי אחרי שנסעתי לפורטוגל וראיתי את רחובות העיר מלאי באריחי אז׳ולז׳ו – אריחי קרמיקה מאויירים שחוזרים על עצמם בפטרן ומשתנים בכל מבנה. בליסבון הגעתי לחנות שמוכרת אריחי קרמיקה בודדים. ככל שהאריח עתיק יותר – הערך עולה ומחירו גבוה יותר. החוויה הזו הרגישה לי כמו בסופרמרקט – לבחור אריח אחד בודד מהקיר המלא אריחים, לתת לו ערך, תקופת חיים ומחיר, לקנות אותו לעצמי או לתת אותו במתנה.

החלטתי להכין אריחי שושנים, אריחי פורצלן שהכנתי בעבודת יד ואיירתי אחד אחד. לכולם יש את אותו האיור שהעתקתי בחזרתיות, אבל כל אחד קצת שונה. חקרתי דרך יצירה של השושנים בטכניקות שונות של איור בשילוב עם הדפסה על בדים, והכנתי מהם מטפחות. את המיתוג ייצרתי דרך חיתוך על מתכת, עצים וניירות, כדי ליצור מהן תוצרים בעלי ערך וללא מחיר נקוב שהיו לתוויות ותגי מחיר.

רציתי לייצר דיאלוג ולשאול שאלות פתוחות על מקוריות וחליפות לעומת קביעות, על מערכות היחסים שלנו עם הטבע ובין בני אדם, על שליטה והיאחזות – באמצעות השושנים שמייצגות עבורנו את המתנה הרומנטית האולטימטיבית, את השייכות והסימבוליות, את הצרכנות ואת המקום והערך של יצירה מקורית היום.

עתידות

אני חושבת להמשיך את פרויקט הגמר בעתיד, ובינתיים אני חוזרת לארץ – לירושלים, לאנשים, לכאב ולחיים. לונדון תמיד תישאר בלב, ומי יודע – אולי אחזור. מעניין אותי להמשיך ולהתפתח כמעצבת ויוצרת, להמשיך להעמיק את תהליך היצירה, לשלב תחומים רבים ולהתעסק בחומריות, רגשות, חושים, קולינריה, מרחב, חללים. זה חזון שיש לי ואני לא יודעת מתי יתממש ובאיזו צורה – אבל אני מאמינה בו מאוד.

אני חושבת להמשיך להשתמש בכוח המרפא של היצירה והעשייה ולהעביר אותו, אולי דרך למידה משותפת וסדנאות, זה נראה לי ריפוי נחוץ עכשיו וגם פרקטי. תחום הטקסטיל והשילוב בין דו ותלת ממד מושכים אותי. אני חושבת ששם, בערבוב בין תחומים, נוצר הרבה קסם ואני פתוחה לשיתופי פעולה מרגשים. אני מקווה שהעתיד יהיה מלא ביצירה משמעותית ואמיצה שיוצאת מגבולות עצמה ולא מפחדת מניסויים. אני באה אל העתיד עם ארגז כלים יפה וסקרנית להרחיב אותו, יש לי תקווה במה שעתיד לבוא.