RCA 2024 // קמיע שפר

מי אני

קמיע שפר, בת 27 מיפו. את התואר הראשון סיימתי במחלקה לתקשורת חזותית במכון טכנולוגי חולון, ואת התואר השני ב־RCA עשיתי במסלול MFA Communication.

זו השנה הראשונה של התכנית והיא משלבת לימודים קצת שונים מאלה שבמחלקות האחרות. היא קטנה – 35 סטודנטים שכל אחד מהם מגיע מרקע קצת שונה, רובם מרקע של עיצוב ויזואלי ומעט מהם מרקע יותר תיאורטי. בשני הסמסטרים הראשונים לומדים כמה קורסי גרעין והשאר הם שיעורי בחירה בשילוב עם מחלקות אחרות מבתי הספר השונים ברויאל קולג׳.

ההתמקדות המרכזית במהלך השנה היא על מחקר וחשיבה עיצובית. בקורסים רבים אין הכרח להגיע לתוצר ויזואלי ופעמים רבות, בעיקר בקורסים עם בתי הספר השונים, התוצרים התמקדו בשלבים שונים בתוך תהליך מחשבה לקראת בניית פרוייקט או הצעת רעיון, והתוצר הוא מסמך אקדמאי כתוב. הדבר שהכי הדהים אותי הוא המגוון הכל כך גדול של כובעים שהלימודים מראים לנו שאפשריים עבורנו בתור מעצבים. דאגו להדגיש בפנינון את הכוח שיש לנו לשנות ולהשפיע, ועד כמה הכלים שרכשנו יכולים לתרום לסביבה ולחברה בדרכים שונות. אלו דרכי מחשבה חדשות שנפתחו עבורי.

הלימודים אחרי ה־7 באוקטובר

המלחמה הפכה את החודשים הראשונים בלונדון לתקופה שהפגישה אותי עם אתגרים שלא חשבתי לפני שאי פעם אצטרך לחוות. הדבר הקשה ביותר היה תחושת הניתוק והנבדלות שנוצרה מהאנשים סביבי. העולם כמו שהכרנו קרס ברגע, תחושת הביטחון התערערה, ופחד קיומי על האנשים בבית נהפך להיות חלק מהיומיום. ובעוד העולם שלנו קורס, אנשים מסביב ממשיכים להתנהל כרגיל.

פתאום נפלה ההבנה לפיה העולם הרבה יותר גדול ממה שמראים לנו בחדשות בארץ ושבצורה מפתיעה, אנשים לא בהכרח מודעים לכל דבר קטן שקורה בישראל. להרבה מהם פשוט לא כל כך אכפת. אחרי השבועות הראשונים שהיו קשים, התחלנו לחזור לשגרה. לא היתה ברירה. הגעתי לרגע שבו הייתי צריכה להבין איך אני מוצאת את הדרך להתמסר למציאות החדשה מסביב.

בכל התקופה הראשונה אחרי פרוץ המלחמה התחיל חשש להגיד שאני מישראל. בהתחלה לדבר עברית ברחוב היה מפחיד וכל אחד שלא באמת הכרתי היה כזה פוטנציאלי להגיב תגובה קשה כלפינו, כישראלים. אבל בפועל רוב האנשים היו מכילים ומבינים, והחשש נרגע. באוניברסיטה, חוץ מכמה מקרים נקודתיים שהגיעו דרך סטודנטים ספציפיים לאורך השנה, תמיד היה לי מקום לדבר ולשתף בלי חשש. אני יודעת מישראלים אחרים באוניברסיטה שזה לא בהכרח היה המצב אצל כולם, ואני אומרת תודה על כך שהאנשים סביבי בתכנית והמרצים שלימדו אותי היו כאלה שידעו לגשת לדברים ברגישות ונתנו לי מקום להרגיש בטוחה.

פרויקט הגמר

לפרויקט הגמר שלי קוראים Prism. הפרויקט עוסק בסיפורים אישיים של אנשים דרך השימוש בדימוי החלון. המלחמה שינתה את השנה הזאת גם מבחינת הנושאים שבהם התעסקתי. למרות החשש שבכל זאת עלה לי בכל פעם שהתעסקתי במשהו שקשור לישראל – גם אם ההתעסקות לא הייתה ישירה בנושא המלחמה – היה בי משהו שמשך כל פעם מחדש להתעסקות בבית.

אני מגיעה מרקע של בימוי, צילום ואנימציה, והדבר המרכזי שמעניין אותי בתוך התחומים האלו הוא סטורי־טלינג ועבודה עם אנשים. במהלך השנה התעסקתי הרבה בדרך שבה סיפורים נוצרים היום ואיך הדבר משפיע על החברה שלנו. אלמנט שהתווסף השנה למחקר שלי הוא איך אנחנו יכולים להשתמש בסיפורים על מנת לעודד חיבור בין אנשים.

חלונות מאז ומתמיד עוררו בי סקרנות. אפשר למצוא אזכורים לתפקיד החלון ומשמעויות מטפוריות שלו לאורך ההיסטוריה של תולדות האמנות ובקרב פילוסופים שונים; ואפשר לראות שפעמים רבות הם מתוארים כפתח רגעי לעולם אחר. ההשראה הראשונה שלי לפרוייקט היא העבודה של מרינה אברמוביץ Role Exchange שיצרה בשנת 1975. בעבודה, אברמוביץ׳ החליפה תפקידים עם אישה שעובדת ברחוב החלונות האדומים באמסטרדם, ישבה במשך כמה שעות מאחורי אחד החלונות באיזור, כשכולם מסתכלים עליה מבחוץ. בראיון שהיא העניקה לאנה נוביקוב, היא מתארת את תחושת החודרנות שהיא חוותה.

העבודה של אברמוביץ׳ הייתה נקודת המוצא שלי להסתכלות על משמעות החלון בימינו והעלתה בי מחשבות לגבי החלונות שמקיפים אותנו היום, ולגבי איפה אנחנו נמצאים ביחס אליהם. אנה נוביקוב, באותה הכתבה, מדברת גם על משמעות החלון מבחינתה, וגם היא היוותה עבורי נקודת מוצא נוספת לפרויקט. נוביקוב מתארת את ההפרדה שהחלון יוצר בין העולם הציבורי בחוץ לעולם הפרטי בפנים וכיצד, יחד עם ההפרדה, מתאפשרת תנועה מסוימת בין שני העולמות.

מתוך המחשבה על תפקיד החלון היום הגעתי לספר של אן פריידברג, The Virtual Window: From Alberti to Microsoft, שבו היא סוקרת את ההתפתחות של החלון – מהחלון הפיזי ועד לחלון הדיגיטלי של היום – המסך; תוך הסתכלות על הדרך שבה אנחנו תופסים פרספקטיבה בהתאם לכך.

תמיד אהבתי להקשיב לסיפורים של אנשים. יש קסם בלשמוע מישהו מספר סיפור ולרגע להצליח להיכנס אל תוך העולם שלו. ישנה תחושה שככל שהמציאות מסביבנו נהיית מורכבת יותר, כך גדלה הנטייה שלנו לפשט את ההסתכלות שלנו על העולם לנרטיבים כללים, כאלו שעוזרים לנו להכיל את הסיטואציה בצורה פשוטה יותר – דבר שגורם לפספוס הנרטיב האישי שהוא הכרח לבניית מורכבות הסיפור הגדול.

את הפרויקט הזה רציתי להקדיש לסיפורים האישיים שנמצאים מסביבי. הוא התחיל בכך שביקשתי מאנשים לשלוח לי צילום של חלון שיש לו משמעות כלשהי עבורם ואת הסיפור שמאחוריו. די מהר קיבלתי מספר גדול של חלונות וסיפורים של אנשים שונים מכל העולם. מתוכם יצרתי אוסף של 40 סיפורים ואיירתי את 40 החלונות שמשויכים אליהם.

הפרויקט שלי מחולק לשני תוצרים: התוצר הראשון הוא ספר בן 90 עמודים שכרכתי ידנית, המאגד בתוכו את 40 החלונות והסיפורים. ההסתכלות על כל הסיפורים והחלונות אחד אחרי השני מעניקים לנו הצצה אל תוך מציאות אישית יותר, שנמצאת בתוך הכאוס העולמי שבו אנחנו נמצאים.

התוצר השני הוא ה״חלון הדיגיטלי״ שמוצג על גבי מסך – רשת של ריבועים, כל ריבוע מציג חלק קטן מתוך אחד החלונות שבספר. בכל פעם שמסתכלים על החלון אפשר לתפוס מקבץ שונה של ריבועים וכך לקבל תמונה חדשה. המסך משמש כמטפורה לחלונות הדיגיטליים שנמצאים סביבנו. הם לא מאפשרים לנו לשלוט בדרך שבה התמונה מולנו תרקם, אלא יוצרים לנו חלונות מידע שבנויים מחלקי סיפורים שמתאגדים יחד ויוצרים מציאות – כזו שפעמים רבות מציגה אמת חלקית.

בחלק הזה של הפרויקט עבדתי יחד עם בן דודי, פלג וינברג, שעזר לי לתכנת את התוצר ובכך אפשר לי לייצר מצב שבו החלקים השונים מתוך החלונות מופיעים בצורה רנדומלית לחלוטין ויוצרים רצף אינסופי של שילובים שאנחנו יכולים לקבל.

בפרויקט רציתי לתת מקום למגוון הסיפורים האישיים שמקיפים אותנו, ובכך לדבר על חלקי הבניין הקטנים שחשובים לבניית הנרטיב הכללי. הפרויקט נועד להעלות שאלות לגבי מורכבות הסיפורים מסביבנו והוא שואף לעולם שבו אנחנו מסוגלים להכיל את אותה המורכבות מתוך הקשבה, שיח ואחדות אנושית.

עתידות

כרגע המטרה שלי היא להמשיך להתעסק בעולם של מחקר ופיתוח קונספט יחד עם דגש על שימוש בסטורי טלינג ועבודה עם אנשים. חשוב לי להצליח למצוא מקום שייתן לי להמשיך ללמוד גם מחוץ לעולם האקדמי ויאפשר לי להיחשף לעולמות חדשים נוספים בתחום העיצוב. כרגע אני שואפת להישאר בלונדון או במקום אחר באירופה, אבל בסופו של דבר המטרה היא כן לחזור לארץ. אני מקווה שבקרוב יגיעו ימים טובים יותר ורגועים יותר שיתנו פתח לתקופה חדשה במדינה שלנו.