״הקיץ האחרון״: כשאהבה יוצאת מהנורמה היא חייבת להמציא את עצמה

״הקיץ האחרון״ הוא סרטה ה־15 של קתרין ברייה (Catherine Breillat) בת ה־76, והחדש לאחר הפוגה של עשור. בסצנה קטנה שמקופלת בתוך נבכי הסרט, אומר תאו בן ה־17 (בגילומו של סמואל קירכר) לאמו החורגת בת ה־50, אן (בגילומה של לאה דרוקר), ״אני רוצה לדעת עליך הכל״ – שזו דרך מעניינת לומר ״אני אוהב אותך״.

כשאהבה יוצאת מהנורמה היא חייבת להמציא את עצמה, יש לה לקסיקון אחר. או כמו שתיארה ברייה בראיון שנערך עמה לרגל צאת הסרט: ״אהבה היא כמו סיגריות, אתה לוקח אחת ואתה זורק אותה, אתה בדרך כלל מת ואז… רגשות הם דבר מאוד חזק, הם כואבים בצורה נוראית. אבל תודה לאל גם לאחר כאב הלב הגדול ביותר, אנחנו חוזרים לעמוד על הרגליים״.

הייתי מוסיפה לזה – חוזרים לעמוד על הרגליים – אבל לא כמו שהיינו. או כמו מה שקורה לנו כצופים: דמותה של אן כבר לא נראית לנו באותו האופן שנראתה לנו בתחילת הסרט. היא השתנתה, וכך גם המבט שלנו עליה.

תאו הוא בנו של פייר (אוליביה רבורדיין), בעלה של אן, מנישואיו הראשונים. 45 דקות קודם למה שתואר בפסקה הקודמת, שנפרשות על פני כמה ימים של עלילה, נפתח הסרט במדיום־שוט שמזכיר תשאול עיתונאי קר: אן, עורכת דין חריפה, עורכת תשאול גורף לנערה בת גילו של תאו, שככל הנראה עברה אונס שמוגדר על ידי התוקף כמין בהסכמה. לנערה ברור שעל אף הדימוי המתירני שיצרה, היא לא קיימה את היחסים האלו בהסכמה.

מדובר פה בתסביך עוקף אדיפוס משום שעל אף העוינות בין תאו לפייר, והקנאה של הבן במושא אהבתו של האב – אן אינו אמו הביולוגית. הסרט מתמקד בה, כשהאב והבן חוצים דרכה, מתעמתים ונפגשים באמצעותה

לא נראה שאן מתרשמת במיוחד, ובחלקה הראשון של העלילה אנחנו נחשפים בהדרגה לפער בין הדמויות שהיא מייצגת לבין חייה הבורגניים לצד פייר ושתי בנותיהם התאומות המאומצות. השגרה של הזוג הקרייריסטי, בשנות ה־50 לחייהם, מתערערת כשתאו שוב מסתבך פלילית ומגיע לגור איתם.

תאו הוא מרדן ואנרכיסט שופע קסם נעורים שהופך את הבית, ומכניס גוון חדש למציאות הדהויה המסתתרת מאחורי חיי היוקרה של השניים. העניינים מסתבכים כשאן מתחילה לגלות עניין בתאו והוא בה, ובין השניים מתפתחת מערכת יחסים של קרבה אינטימית שלבסוף מקבלת ביטוי ביחסי מין מלאים.

מדובר פה בתסביך עוקף אדיפוס משום שעל אף העוינות בין תאו לפייר, והקנאה של הבן במושא אהבתו של האב – אן אינו אמו הביולוגית. הסרט מתמקד בה, כשהאב והבן חוצים דרכה, מתעמתים ונפגשים באמצעותה.

המיניות של אן עומדת למבחן כשהיא אינה מיישרת קו עם האידאלים שבהם דגלה כעורכת דין, ונסחפת לרומן אסור עם הנער שצעיר ממנה ביותר משלושה עשורים. על מנת שנוכל למקד את העלילה באספקט של מיניות הגיבורה, בחלקו הראשון של הסרט אנחנו רואים את יחסי המין שלה עם בעלה המתבגר ובאופן מקביל בחלקו השני עם תאו הצעיר.

צריך לזכור שעבור אישה שטיפחה דימוי מוסרי, מדובר בהקרבה שאין בה היגיון, בסיכון של הקריירה המפוארת שבנתה ובסיכון משפחתה. אלו כמו אלו מעוררים שאלות ותהיות שברייה משאירה עבורנו פתוחות.

שפה של פרופילים לעונג

״הקיץ האחרון״, שמבוסס על היצירה הדנית ״מלכת הלבבות״ (2019), מצליח להיות מורכב על אף היותו מאופק. חסרונו הוא בהטיית כובד המשקל על אן, בעוד דמותו של תאו עמוסת קלישאות הנעורים, נותרת חסרת עומק.

״על הנייר זה באמת סיפור על אישה שמנהלת רומן עם הבן החורג המאוד צעיר שלה״ אמרה ברייה. ״אבל לא זה הסיפור שרציתי לספר. אני לא מחבבת קולנוע ריאליסטי, ולא התכוונתי להעביר מסר מורלי פורמליסטי. אמנות מורלית מצמצמת את בני האדם והופכת אותם למכוערים. האמנות היא מוסרית והיא הופכת את האנשים ליפים. היא מתבוננה עליהם בדרך שמאפשרת להם לפרוח ולעבור שינוי״.

הביטוי לפניות הסוערת של אן מקבלת בסרט את הביטוי המיני, של היעדר או געגוע לנעורים אבודים או חיים בעלי משמעות. ברייה לא מפשיטה אותה. ביחסים שהיא מקיימת עם האב ובנו, היא ממקדת את המצלמה על הבעות הפנים. בכך היא יוצרת אמנות יותר מדוייקת של מיניות, שפה של פרופילים לעונג.

אבל יחד עם הייחודיות הנשית שברייה מביאה איתה ומדייקת באופן מופתי, כמכלול – הסרט אינו מצליח לבטא את יוצא הדופן הסיפורי באופן שיטלטל רגשית וחזותית. הסרט נשען בטבורו על מערכת היחסים, ללא עוגני רוחב עלילתיים, מה שיוצר את התחושה של סגנון קולנועי נדוש שאין בו חידוש.

אסיים בציטוט מקסים של ברייה שאומרת: ״בניגוד למה שחושבים עליי, אני אדם מאוד רומנטי. טוהר הוא האובססיה שלי. לכן אני לא יכולה לסבול את הכינוי ׳זנותי׳ שלעיתים מודבק לי. אני לא יכולה לסבול גם כשאומרים שאני עושה סרטים ארוטיים. אני שונאת ארוטיות. ארוטיות היא כשגברים מתבוננים על נשים כמו שבודקים סחורה. אי אפשר למצוא אפילו סימן קטן של ארוטיות בסרטים שלי.

״אני מודה שהסרטים שלי כוללים קשיחות וסקסואליות, כי תמיד בחנתי את הזהות המינית שלי. אבל הם קודם כל פיוטיים. אני מתעניינת בתשוקה, באהבה ובדחף לאהבה. כל מה שחומק מאיתנו, שקשור לדברים שלא מדברים עליהם. מה שאני מכנה המקום המשותף לכולנו״.

״הקיץ האחרון״ הוא אכן סרט על תשוקה, בדידות ודילמה משפחתית מוסרית. ככזה הוא אינו סובל מארוטיקה מזויפת והאישה שבמרכזו דומיננטית; אך יחד עם זאת, אין בו יוצא דופן, אלא בעיקר את גילומו של הפוטנציאל.

---

הקיץ האחרון
בימוי: קתרין ברייה
104 דקות; צרפת, נורבגיה, 2023
3.5 כוכבים