RCA 2024 // דור כהן

מי אני

דור כהן, בן 29, מאייר, בוגר המחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל (2021). בימים אלה מסיים את התואר השני בתקשורת חזותית ב־RCA. המחלקה ותכנית הלימודים סופר־מעשירים ומאוד קצרים. הרפרנסים והשפה המקצועית שהמרצים מביאים איתם גבוהים, והחוויה מאוד מספקת.

הרגשתי שאני לומד כל שבוע והרבה, אבל הבנתי שההשפעה של זה תבוא לידי ביטוי רק לאחר סיום התואר, כי שנה אחת לא מספיקה כדי שתהליך יחלחל ליצירה. או לפחות לא בצורה מלאה. סגנון הלימוד פה ממצה את הפוטנציאל האמנותי של כל יוצר ומרחיב את העולמות שלו. יש עיסוק מעמיק בתהליך ובפרקטיקה ולא בתוצר סופי, דבר שמייצר עבודות מקוריות.

הלימודים אחרי ה־7 באוקטובר

המלחמה פרצה חודש אחרי שעברתי ללונדון. עוד לא הספקתי לפתח שום דעה אמיתית על המקום ואז המלחמה זעזעה את הארץ – את הבית האמיתי שלי. היה בזה משהו משתק. הרגשתי לא פה ולא שם.

את הארץ חוויתי רק משיחות טלפון וחדשות, ובאנגליה אין מי שיבין אותך מעבר לכמה ישראלים נוספים, ובנוסף על זה קר ואפור. פתאום שמתי לב לרעש של כל מסוק שבשמיים, ובלב איחלתי שהוא בדרך לישראל כדי לעזור, כשבפועל הוא כנראה רק מצלם את הביג בן או משהו. זה מאוד מוזר.

התחלתי את הפרויקט במטרה לפרוק מהלב בעקבות המצב, לצייר נופים מהארץ שאני מתגעגע אליהם. המרכיב הזהותי שמלווה הרבה מהעבודות שלי הגיע באופן טבעי

לא היה לי חשק ליצור, והמעטפת האקדמית הייתה סבלנית אבל עדיין דרשה להתקדם. בשבועות הראשונים רק ישבתי מול החדשות וציירתי את הכתבים.

לקח הרבה זמן עד שחזרתי ללופ של היצירה, השתתפתי בפרויקט זיכרון עוטף למען הישובים, ולאט גם התחלתי להנות מהדברים שיש לעיר להציע ולמצוא את החברים שלי. קבוצת הישראלים התגבשה מאוד, אבל רציתי גם להתערבב פה וליצור קשרים משמעותיים עם שאר הסטודנטים. זה באמת לא היה פשוט, ועדיין בהרבה מהמקרים זה גם לא נראה כמו שמצפים. אבל זה אפשרי.

פרויקט הגמר

הפרויקט, Sürgün, הוא תוצר ישיר של המלחמה ושל הדרך שבה היא השפיעה עליי. סוּרְגוּן הוא ספר שמתעסק בשאלת הזהות הישראלית ובחיפוש אחר תקווה. באמצעות איור וטקסטים אני מתאר את הנוף והטבע הישראלי במקומות שבהם הוא הופך למטאפורה על החברה.

הגעתי לזה אחרי שציירתי את הנוף מהמרפסת של ההורים שלי בארץ, שבו רואים עץ דקל שצמח מבין הלבנים בחנייה של הבניין ממול. הוא כבר שנים שם ואף אחד לא עוקר אותו כי הוא צמח בדיוק על התפר שבין שתי מקומות חנייה. אפשר לראות אותו מגוגל מפות. זה מאוד מצחיק, אבל יש בהתבוננות עליו משהו שמעניק לי תקווה.

מאז המלחמה כל דימוי נטען במשמעות אחרת, ואם מתחילים לחפש ולאגד אותם נוצר נרטיב מעניין. כלנית היא הסמל של העיר שגדלתי בה והשם של בית הספר היסודי שלי. כשהיא מוזכרת היום ישר אנחנו חושבים על הדרום. אם נראה דימוי של צבר שצומח על יד עץ זית נחשוב משהו אחר. כל צמח או ציפור יכולה להעלות שאלות על מלחמה ואחדות.

ואז פתאום כשנזכרים בעץ דקל ההוא בחנייה והטבע שמשתלט חזרה אנחנו נשאל מי פה בעצם הטבע ומי העיר, והאם זה בכלל משנה. אין לזה תשובה אחת. דרך התבוננות על עולמות הטבע והאקלים הפרוייקט מתעכב על המורכבות של מי אנחנו, כל אחד לעצמו, ומנסה למצוא בזה יופי.

שם הספר נלקח משם המשפחה של אמא שלי לפני הנישואים. סוֹרוֹז׳וֹן הוא שם משפחה יהודי בולגרי, שהמקור שלו במילה הטורקית ״סוּרְגוּן״ שפירושה גלות. במהלך שלטון האימפריה העות׳מאנית הגלו יהודים לטורקיה ובולגריה וסורגון הפך לשם המשפחה שלהם. יש משהו במילה הזאת בטורקית שגם מעט רחוק ממני, אבל גם מכיל איזה מרכיב שמתקשר לזהות שלי – לזהות הישראלית בכלל ולאדמה בפרט.

האיורים בספר מצוירים בצבעי עיפרון, וכולו מודפס בריזו וכרוך ידנית במהדורה מצומצמת של 50 עותקים. התהליך האישי בהדפסה, בבחירת הנייר וברישום מתקשרים חוויה של צבע וחומר שהיה לי חשוב שילוו את העבודה. התחלתי את הפרויקט במטרה לפרוק מהלב בעקבות המצב, לצייר נופים מהארץ שאני מתגעגע אליהם. המרכיב הזהותי שמלווה הרבה מהעבודות שלי הגיע באופן טבעי. היה לי חשוב לתפוס איתו איזה רגע מהחיים, משהו רגיש אבל לא מתנצל.

עתידות

אני מתכוון להמשיך לאייר. יש הרבה תוכניות ורעיונות ליצירה שאני רוצה לממש שאני מקווה שיתאפשרו. בזמן התואר כל הפרויקטים שהתעסקתי בהם כמאייר קפאו, הצטרפתי לקולקטיב ״אילו״ והשתתפתי בעשייה כמה שיכולתי מרחוק. עכשיו אני רוצה לחזור לעשייה רחבה, לתרום איפה שאני יכול וליזום. אני מרגיש שלמדתי השנה דברים שלא הספקתי ליישם. אביא את עצמי לאן שאני יכול, אבל אני חולם שהעבודה תגיע אליי.