רלי דה פריס במשכן בעין חרוד: האריה, המחצבה והאדם שמחפש שייכות

חגית: בוקר טוב רלי, מה שלומך בתוך המתח והחום של ימים אלה?

רלי: בוקר טוב חגית, שמחה לשוחח איתך. אני חווה תנועה בלתי פוסקת בין האפשרות לחיות, ליצור, לתכנן, לבין צער, עצב ואימה. אני בדיוק במעבר דירה, מפרקת ומרכיבה וחושבת על האופן שבו חיים שלמים עלולים להסתיים באכזריות, ואנחנו לא יודעות מה יהיה בשעות הקרובות

חגית: אני שותפה להרגשתך. הולכת ברחוב ורואה שהכל כרגיל, וברובד סמוי הכל מתפרק ומאיים. מצד אחד דאגה וחרדה קיומית, והרבה עצב, מצד שני – התברכנו באופן לא נורמלי בסביבה שוקקת יצירה ואמנות.

את מציגה כעת במשכן בעין חרוד ולא מזמן הסתיימה התערוכה הקבוצתית ״להאמין״ שאצרה רינת אדלשטיין בכנסיית הדורמיציון, במסגרת ״מנופים״ בירושלים, שם הצגת פסל אריה בגומחת הקפלה

רלי: נכון – אנחנו חיים תמיד חיים מקבילים, גם במובן של מה שמעבר לגדר, האנשים שחיים שם והפעולות שנעשות שם לא בשמי ולא בשמך. התערוכה בדורמיציון הייתה אירוע חריג בכל הסבך הזה

חגית: בואי נתחיל בפסל האריה שהצגת בדורמיציון – האריה שהוא סמל ירושלים, גור אריה יהודה, והוא גם סמל לעוצמה, ומזכיר את האריה של תל חי. ואת הצגת אותו כבול בעבותות

רלי: נכון. האריה הוא אחת מ״תבניות ייחוס״ שאנו בני האדם הפכנו לסמל של שליטה וכוח. אני מתייחסת כאן (כמו בעוד עבודות שלי) גם לבעיה של ניכוס דימויים מהטבע לצורך הגדרת זהות. בדרך הטבע אנו מחפשים נקודות אחיזה ושייכות, אך זהו גם סוג של ניצול ולעיתים קרובות הוא לוקה בחוסר ידע. למשל האריות שמוגדרים בתרבויות רבות כמלכים או שומרי סף, הם לרוב לא אריות אמיצים וטורפים – זה תפקיד הלביאות.

את האריה הספציפי הזה מצאתי בכנסיה הסקוטית לפני שנים רבות שיקמתי אותו והוא הופך לנושא לעיסוק שלי, בהקשר של כוח, שייכות וטבע. בדורמיציון הצגתי מיצב שמעלה שאלות על כוח. עבודה שמתייחסת לאתר של הר ציון. האריה שלי מבותר לחלקים (כסימבול לעניין חלוקת הארץ – קודם בין השבטים וכיום במיוחד, ירושלים המבותרת). הוא מתואר בדוה לכרזה שאנחנו יכולים לראות בחנויות של קצבים – חלוקה לשרירים ולצלעות.

אל החלקים הללו מחוברות משקולות ההיסטוריה. האריה מציג מצד אחד את עול ההיסטוריה ובו בזמן תובע את שחרורו מהתפקיד (סמל הכוח) שכובל אותו אל המקום. אגב, הוא עומד על מפה טופוגרפית של ההר

נזיר אחד כתב לי שהוא עושה עבודה משלו בהשראת האריה במערה, כך שיש לזה סוג של המשך, לדיאלוג. כמובן גם האדריכלות וההיסטוריה של המקום מטעינה את השאלה הטריטוריאלית בריבוי אפשרויות וריבוי תרבויות

חגית: המקום מדבר בזכות עצמו

רלי: המקום עצמו, והנזירים שעשו מקום לאמנות ומתחברים לרעיון של כבוד הדדי. התערוכה הזו הייתה חוויה מלמדת ואני ממש מתגעגעת לכנסיה (הצעתי להם שאולי אתנצר, כי היה כיף שם. חחח)

חגית: בתור מי שרואה תערוכות אמנות עכשווית בכנסיות ונציה כל הזמן, אני חושבת שזה חיבור נדיר ומעתיר, שעושה טוב לכל הצדדים. אבל פה זה כל כך נדיר, וזה היה כה קצר שממש הצטערתי על הרגע החולף

רלי: נכון – הכנסיות באירופה הן מקום של הקומון – רשות הרבים. כשהייתי בשהות אמן בסיטה, בפריז, הכנסיות היו חלק מהמסלול היומי שליף יחד עם הגלריות והגנים. בעבודה בדורמיציון היה מרתק המפגש עם הנזירים, שפתחו את המקום והיו פתוחים רעיונית לשיתוף, ונראה לי שגם הם חוו אירוע מכונן. נזיר אחד כתב לי שהוא עושה עבודה משלו בהשראת האריה במערה, כך שיש לזה סוג של המשך, לדיאלוג. כמובן גם האדריכלות וההיסטוריה של המקום מטעינה את השאלה הטריטוריאלית בריבוי אפשרויות וריבוי תרבויות

חגית: איך שתי התערוכות (בעין חרוד ובירושלים) היו קשורות זו בזו בעינייך?

רלי: בשני המקרים אני מנסה לפרק מנגנוני כוח, שבהם האנושי נאחז בטבע – בחיות, בצמחים, בסלעים – נקודות אחיזה לצורך הגדרה עצמית ושייכות. מאוד מעסיק אותי הניסיון הזה, לאתר קשר פיסי תרבותי למקום דרך ניכוס הכוח והתפקיד של הטבע במנגנון הזה.

אני עוסקת גם בנוף או יותר נכון בתכנון גנים כמקומות שמנסים לשחרר אותנו מכל זה. כאדריכלית נוף אני לא בונה נופים, אלא מייצרת מקומות. בעין חרוד שיקמתי את גן הפסלים של בית הקפה של המוזיאון. את לימודי אדריכלות הנוף המשכתי מתוך הפעולה האמנותית שלי. רציתי להבין מה קורה מתחת לפני השטח (ואני מתכוונת לגאולוגיה לתורת הקרקע וכל התכונות של המצע שעליו אנחנו מתקיימות)

חגית: בעין חרוד את יורדת לעומק האדמה…

העבודה במחצבה החלה בעקבות צילום היסטורי, שבו נראה יאשה חפץ מנגן במחצבה, מול קהל של אנשי העמק. זה צילום משנת 1926 – אירוע מכונן שסיפורו עובר מדור לדור. בצילום הקונצרט המהפנט הזה עולות שאלות רבות – ההתקבצות האנושית להאזנה למוסיקה בלב מחצבה פעילה; המוני אדם שזה עתה הגיעו להתיישב בעמק יזרעאל.

בצילום הם ישובים ממש בלב ההר, על הבור המסותת, בתנוחות שמשלימות את זוית החיתוך של האבן – כמצב של קדושת המקום. ונשאלת השאלה מה הוא הלך נפשם? הרי הם מהגרים והם גם בתפקיד (חלוצי). בצילום, הגוף שלהם ממלא את המשאלה של המקום. אני לא מפסיקה להתבונן בצילום הזה ולחשוב על מצבה הריגשי של כל דמות ודמות. את הצילום הזה אפשר לנתח ללא גבול, הלבוש התנוחות. הרי הם לא יודעים שהם מצולמים אבל הם נראים כמצטלמים

חגית: איך הגעת לזה?

רלי: אל הצילום הגעתי דרך גליה בר אור. היא בחרה בו לעטיפת ספרה ״חיינו מחייבים אמנות״. גליה נתנה לי צילום כזה לפני כשמונה שנים או יותר, ומאז הוא מולי. הפנט אותי החיבור הזה של המקום והזמן בתוך המחצבה. זה לא צפוי שכנר בין לאומי יגיע עד העמק (כמעשה ציוני) וירכיבו לו במה קיבוצית עם קישוט של ענפים בלב בור המחצבה, והמון מכל קצוות העמק מגיעים במיטב הבגדים להאזין למאסטרו

חגית: ובהשראתו הפקת עבודה של קונצרט במחצבה, באותו מקום?

רלי: התחלתי לחפש את המחצבה וכשמאתי אותה שוב ״התעלפתי״, כי היא שיקמה את עצמה ומימד הזמן שבו הטבע משקם את עצמו ניכר בה. ציפורים קיננו בה, שתילים הזריעו את עצמם. השהייה שם הפכה עבורי לשנות מחקר, אבל לא ידעתי איזו פעולה אעשה. ואז קרה משהו שגרם לי לפעול במהירות – נודע לי שעומדים לחזור לחצוב במקום.

המחצבה היא חלק מעבודה מתמשכת שלי – ״מזרחית לים התיכון״ – מסע שלי מהים התיכון מזרחה לירדן, דרך חתך גיאולוגי שבו אני מאתרת אתרים שנמחקו או שנגרע מהם חומר. כמו מחצבות, ייבוש ביצות (לצורך הפרחת השממה ועכשיו מנסים להשיב אותן) כמו בג׳סר א זרקא. אני נעה על החתך הזה ו״רואה לתוכו״. כל נקודה במקום הזה מכילה היסטוריות מרובדות ואני מספרת אותן. הטבע עצמו הופך לעד, שמפריך אג׳נדות מוכרות וסיפורי גבורה

חגית: אז החלטת על קונצרט – כמעט 100 שנה אחרי יאשה חפץ

רלי: מאה שנה אחרי יאשה חפץ – הזמנתי מוסיקאים מחוננים לנגן במחצבה הנטושה. הם משוטטים ומקשיבים לרחש הקולות של המחצבה הנטושה ומתרגמים את הריק בכלי הנגינה שלהם.

הקלטנו אתת הקונצרט בשלוש מצלמות ו־8 ערוצים, עם הצלם איתי מרום שגם ערך את הסרט. בתערוכה הוא משודר כמיצב וידאו ו־6 ערוצי סאונד. העריכה של העבודה הזאת הושלמה אחרי ה־7 באוקטובר, ובין התגובות שאני מקבלת יש שחווים אותה כאלגיה, קינה. הריקון של המקום מצד אחד לוקח את כל האוויר מתוכו, ומצמד שני מאפשר שאיפה חדשה, ממש כמנגנון הנשימה.

צוות גדול עבד איתי על הפרויקט הזה יחד עם גליה בר אור האוצרת. בכניסה לאולם ניצב הצילום ההיסטורי ובפנים באותה מחצבה שנותרה ריקה ונטושה מנוגן קונצרט עם מוסיקה חדשה, מאולתרת. ואם תיקחו זמן ותשבו שם על המושבים שבניתי במיוחד ותתנו לזמן לעשות את שלו, אולי יתקבל הפער הזה שבין הצילום למצב הנוכחי

חגית: ספרי לי על הרקע האישי שלך, ועל הדרך שלך בשדה האמנות?

רלי:  אני בת למשפחת חקלאים. אבא שלי, שהוא בן 99 הוא פרדסן. אני חושבת שחלקים גדולים ממבנה המחשבה שלי נובע מילדות שבה הייתה קדושה של העצים יחד עם המון פנטזיות על גידולים כאלו וכאלו. מאורעות הטבע הם חלק מחיי. אם יש חמסין רצים לפרדס ואם יש קרה אז לא יהיו תפוזים וכו׳.

אבל כל המשפחה הזאת יש בה גם משהו תמהוני: מתיישבים שהיגרו מרוסיה ו״בנו את הארץ״, היו בתפקיד של בניית מקום חדש. ההורים שלי (אמי נפטרה לפני שנתיים, כשהייתי בת 70) הורישו לי גם תאוות חיים. תיכון עשיתי בפנימייה חקלאית פרדס חנה שהיתה גן עדן . בגרות בגידול דבורים והדרים (:

אמנות התחלתי ללמוד אצל רפי לביא ובמקביל למדתי באוניברסיטת תל אביב תפאורה לתיאטרון. בהמשך, בגיל מבוגר יותר למדתי בטכניון אדריכלות נוף. אני חיה בתל אביב, עם דוד כבר יותר מ 40 שנה ויש לנו בת, רותי דה פריס, שהיא אמנית נפלאה בזכות עצמה. אגב, אמא שלי גם הייתה אמנית, ואנחנו זוממות לעשות משהו כשלישיה

חגית: מקסים. ועל מה את עובדת עכשיו?

רלי: אני עובדת עכשיו לקראת תערוכה קבוצתית שאוצרת טלי תמיר בבית קופפרמן, בקיבוץ לוחמי הגטאות. התאריך שלה עדיין לא ברור בשל המצב בצפון. שם העבודה שלי מגיבה לפעולת הציור של קופפרמן ובעיקר לסרגלים שלו – זאת פגישה מרתקת עבורי ומפתיעה, לפגוש אמן דרך כלי העבודה שלו

---

רלי דה פריס | הקונצרט במחצבה ומישורי אי התאמה
אוצרת: גליה בר אור
המשכן לאמנות, עין חרוד. נעילה: 31.8

רינת אדלשטיין אצרה את התערוכה הקבוצתית ״להאמין״ בכנסיית הדורמיציון בהר ציון, במסגרת פסטיבל מנופים, יולי 2024