מפגיש בין עולמות: מופע המחול החדש של ליאור תבורי

ענבל: שלום ליאור, נעים להכיר. מה שלומך בימים אלה?

ליאור: שלום ענבל, נעים מאוד. שלומי מורכב, אני שמח וגם עצוב. אני מרגיש שזו סוג של רכבת הרים כזו, נדהם לגלות שהמציאות עולה על כל דמיון. ואני שמח שהצלחנו ליצור בכורה חדשה. אני נרגש ממנה

ענבל: בימים האלה, עם החום וכל עוד מה שקורה פה, סתם לנשום זו הצלחה, אז בוודאי בכורה חדשה. העלית את CRUST בבכורה במסגרת פסטיבל תל אביב דאנס, עוד אחד מהניסים שממשיכים להתרחש פה מדי שנה. ספר על העבודה

ליאור: CRUST היא יצירה שנבראה בצל המציאות הישראלית של 2024. היה לי תכנון אחר לגמרי, והמציאות לקחה אותנו למחוזות שלא חשבתי עליהם קודם.

אני מרגיש שהיא יצירה רגישה, שברירית, אינטנסיבית. היא כמו פרח, לוקח לה זמן להתגלות ולהראות את עלי הכותרת שלה. היא לא מגלה הכל בהתחלה. היא לא מגישה פתרון. היא מציפה

ענבל: מאילו חומרי בנין בנית את העבודה?

ליאור: קודם כל היה שטיח. קצת כמו האקסיומות של ״ויהי ערב ויהי בוקר״. קודם כל בראתי את השטיח. שמתי אותו במרכז החדר. במרכז הסטודיו. במרכז הבמה. התבוננתי. מה הוא? למה הוא? מה הוא בשבילי? שיחקתי איתו המון. אני אוהב לשחק. אני בעצם ילד, אני רק רוצה להשתעשע. רק הגיל שלי גורם לחשוב שאני אדם רציני, אבל אני לא. הכי אוהב להיות שטותניק.

לשאלתך: שטיח. בית. חום. בטחון. מסורת. סימטריה. צבעים. להם הוספתי ערפל גדול. זה מה שהיה לי בראש. חלל דחוס, שאם עוצמים בו את העיניים מדמיינים סאונה רטובה. לחות. תליתי מעל השטיח פלורסנט שיאיר ויעיר אותו. וקירות. שחורים. מסביב, בלי אפשרות יציאה כמעט. כמו גומחות קטנות שרקדנים ייכנסו וייצאו מהם. אבל חדר. אלה חומרי הבניין

אני מרגיש שבעולם הפולקלור המסורתי התפקידים של גברים ונשים הם די דיכוטומיים על הבמה. הגברים מרימים, הבנות עם שמלות. במחול העכשווי יש אפשרות לתהות על ההסכמות הללו. לשאול עליהן שאלות, לבקר, להתריס

ענבל: מעניין, השטיח בהחלט נוכח בעבודה, אבל הצטערתי שממקום הישיבה שלי לא ראיתי את פניו. איזה שטיח זה?

ליאור: שטיח פרסי עתיק שהובא מטהרן בשנות ה־50 ככל הנראה. בצבעי בורדו, צהוב, כחול. הוא כבר מרוט ודהוי בחלקו. קצת פרום, אבל זה מוסיף בעיניי לאותנטיות שלו

ענבל: איך הוא התגלגל לידיך?

ליאור: הוא רכוש של משפחת פישר־לבנטון, של הוריה של ענת – מנכל״ית מרכז סוזן דלל. חיפשתי שטיח לעבודה קצרה שעשיתי בעבורם לפני שלוש שנים לתוכנית ״מחול בחוץ״ וענת אמרה: ״הנה! יש לי, קח!״. מאז ניכסתי אותו לעצמי

ענבל: נלך מההיסטוריה של השטיח להיסטוריה שלך, וגם לקשר עם מרכז סוזן דלל, איך זה התחיל?

ליאור: אני רוקד מאז ומתמיד; מהקסטות של ריקי גל עם ״בני בני ילד רע״ בגיל שלוש בבית, בחדר, עם עצמי. אחר כך המשכתי לריקודים סלוניים ולזכייה בתחרויות ארציות במסגרת להקות פולקלור, שבהן גיליתי את החיבור שלי עם עצמי, העמקתי את הקשר שלי עם המדינה ועם הזהות של ליאור כישראלי. בהמשך גם רקדתי בלהקת ״כרמון״ תחת ניהולו האמנותי של יונתן כרמון.

אורן הללי, שהיה הכוריאוגרף של הלהקה שרקדתי בה בחולון, נתן לי הזדמנות ללמד בפעם הראשונה. התחלתי ליצור ולהקים להקות פולקלור בכמה מקומות בארץ. באחד מפסטיבלי המחול בכרמיאל הגשתי ריקוד לתחרות. זכינו במקום ראשון בכל הקטגוריות – כוריאוגרפיה, תלבושות וביצוע. יום למחרת התקשרו אליי מהמשרדים של מרכז סוזן דלל וסיפרו שמנכ״ל המרכז יאיר ורדי מבקש להיפגש איתי. הוא זה שפתח בפניי את הערוץ החדש של ליצור מחול עכשווי אמנותי

ענבל: זה מסע מעניין, מלהקת פולקלור למחול מודרני. מה דומה ומה שונה בעינייך?

ליאור: קודם כל מה ששונה הוא כמות הרקדנים שעבורה יוצרים. בפולקלור אני רגיל ליצור למינימום 24 רקדנים. לפעמים יותר. יצירה בעולם הזה היא עם הרבה משתתפים. אני גם חושב שזה החוזק שלי, אני אוהב ליצור לכמות גדולה. הכמות במחול העכשווי קטנה יותר.

מבחינת שפה, זה עולם אחר לחלוטין. אני מרגיש שבעולם הפולקלור המסורתי התפקידים של גברים ונשים הם די דיכוטומיים על הבמה. הגברים מרימים, הבנות עם שמלות. הגברים עובדים בשדות, הנשים רוקדות עם פרחים. במחול העכשווי יש אפשרות לתהות על ההסכמות הללו. לשאול עליהן שאלות, לבקר, להתריס. וגם להראות קושי בתנועה, או סיזיפיות. אלה אלמנטים שקיימים באופן פעיל בעולם המחול העכשווי. בפולקלור המסורתי הכל קליל, חף ממאמץ.

מה שדומה, בעיניי, הוא שאני משתמש במוזיקליות הפולקלוריסטית כמעט בכל היצירות המודרניות שלי. אני מפגיש את שני העולמות

מפגש־מגע־ניתוק

ענבל: עברת מליצור ללהקה גדולה ללהקה קטנה, ולז׳אנר הרבה יותר פתוח, שמחשיב את עצמו גם הרבה יותר גבוה, למרות שגם לו יש את הגבולות שלו. למה הכוונה במוזיקליות פולקלוריסטית? אהבתי מאוד את פס הקול, אבל קשה לומר שזה משהו שהייתי מוצאת ביצירת מחול פולקלוריסטית

ליאור: אני מתכוון למוזיקליות קצבית פנימית, לא לשימוש בקטע פולקלוריסטי פר אקסלנס. כוונתי לדוגמה למנגינה של הרגליים כשהן פוסעות, למרווח המוזיקלי בין צעד לצעד. לגרוב

ענבל: אני צריכה כנראה לראות שוב את היצירה כדי לחבר את הקצוות. אבל דבר אחד ששמתי לב היה שהקטעים הקבוצתיים שבהם הרקדנים מבצעים ביחד את תנועות הריקוד, היו עבורי יותר מרגשים מפרקי הסולו או הדואט ביצירה, וזה מתחבר אולי למה שאתה אומר

ליאור: זה מעניין מה שאת מרגישה. נדמה לי שזו אחת היצירות שלי שכמעט ואין קטעים שרוקדים ביחד. כלומר רוקדים ביחד (= באותו זמן) אבל לא ביוניסון. המפגשים, קטעי הריקוד, הם קצרים ותזזיתיים. כמו סטוץ. לכל אחד מהרקדנים יש מלא סטוצים עם מלא אחרים. לכמה שניות. אני קורא לזה מפגש־מגע־ניתוק. רק בסוף סוף של היצירה, ממש בשלוש הדקות האחרונות, יש קטע אחד שבו כולם עושים ביחד, על הרצפה, את אותן התנועות בדיוק

ענבל: הזיכרון זה דבר מוזר… אני לא באה מתחום המחול, ולכן קשה לי לתת שמות לתנועות ולזכור אותן בדיוק, אני זוכרת התרשמויות. בקטע על רקע המוזיקה של לורי אנדרסון (חביבתי) היה משהו נוגע בתנועות, בדיאלוג. קשה לי לשחזר מה

ליאור: כן, זה רגע מרגש. אנחנו קוראים לקטע הזה ״יום הולדת שמח״. קטע מלא בתיבולים של יצר. מה קורה לגוף כשהרגש פוגש אותו. לפעמים זה תוקף, לפעמים זה נעים ומלטף. ובתוך הקטע הזה נרקמות אינסוף התרחשויות, מפגשים, דיאלוגים, בכל מיני צבעים וסוגים. כמו בחיים

ענבל: איך אתה בוחר את המוזיקה שאתה עובד איתה ביצירה?

ליאור: אני מתחיל עם תיקייה של מוזיקה שמגרה אותי. אני אוסף מוזיקה כזו כל הזמן, שומע משהו מדליק או נחשף לאמן שאני לא מכיר ומכניס אותו לתיקייה. ואז, מתחילים להיווצר חומרים בסטודיו כשזה הפסקול ההתחלתי. לאט לאט הוא מתהדק. אני בורר מה כן ומה לא, מה מניע מה ואיך. לפעמים אני משתמש ברגעים ברורים מהפסקול שאיתו התחלתי את התהליך ולפעמים אין קשר בין הנקודה שהתחלנו בה לבין מה שהקהל שומע בסוף במופע. רק אני והרקדנים מכירים את התפרים

להחזיק היום להקת מחול זה לעשות את הבלתי יאמן. זה כמו לנסות לטפס על האוורסט. זה כל כך אבל כל כך (!!!!) קשה. נדרשת סבלנות והתמדה ונחישות ובעיקר כח ואמונה פנימיים. עבורי זה חשוב לבסס להקת מחול במדינה האהובה והקשוחה שלנו. דווקא כאן

ענבל: ומהיכן מגיע חומר הגלם התנועתי שאתה עובד אתו?

ליאור: מכל מיני מקורות. ב־CRUST היצירה התהוותה ברגעים מסוימים מצורך פיזי שלי ״להקיא״ משהו מהגוף. להוציא ביטוי פיזי לרגשות שלי. כך מתחילה חזרה ואנחנו מתאספים ומנסים לעקוב אחרי התנועות שאני מוציא באופן אינטואיטיבי מהגוף.

רגעים אחרים נוצרים משיתוף עם הרקדנים. אנחנו יכולים לעשות אימפרוביזציה מונחית על ידי שבה אני תוחם את עולם התוכן או עובדים עם מספר דימויים. אחר כך מעלים אסוציאציות מהסשן ומשתפים מילים שהיו פעילות. מתחילים ליצור עם המילים הללו, פרגמנטים קצרים של תשוקה. הם נעשים לקסיקון שכל הרקדנים מכירים, רצפים קצרים שאפשר לשלב בכל סדר ולשנות ולשבש ולהוציא אותם מהקונטקסט המקורי. לשנות להם את הדינמיקה/הסדר/הארגון. ככה נוצרת הכוריאוגרפיה

ענבל: ואיך מחזיקים היום להקת מחול? היו שבעה רקדנים במופע, היית רוצה להגדיל את הקבוצה?

ליאור: להחזיק היום להקת מחול זה לעשות את הבלתי יאמן. זה כמו לנסות לטפס על האוורסט. זה כל כך אבל כל כך (!!!!) קשה. נדרשת סבלנות והתמדה ונחישות ובעיקר כח ואמונה פנימיים. עבורי זה חשוב לבסס להקת מחול במדינה האהובה והקשוחה שלנו. דווקא כאן. אף אחד לא מכריח אותי לעשות את זה ורוב הקולגות אומרים לי שזה לא יצליח לאורך זמן. אבל אני אוכיח שזה בהחלט אפשרי. לבסס ולהמשיך לגדול. היו שבעה רקדנים נפלאים במופע: גיל, סתיו, נאור, סיימון, אורי, מאיה ונועה. ואני בהחלט רוצה להגדיל את הלהקה 🙂

ענבל: מה התוכניות להמשך?

ליאור: עכשיו ילדנו את CRUST. התכנית היא להתחיל להופיע איתו באופן סדור בתל אביב וברחבי הארץ, וגם ברחבי העולם. להפיץ את האור ואת האמנות שלנו. במקביל אנחנו מריצים גם את JIKI ואת ״היום השמיני״, כולן יצירות של הלהקה ואני שמח שהן מוזמנות לפסטיבלים ותיאטראות בארץ ובעולם. נרצה לקבל הכרה ממשרד התרבות שתגובה בתמיכה פיננסית גדולה יותר, כדי שנוכל להמשיך בתכניות

ענבל: מעולה, תמשיך לעשות את הבלתי אפשרי, ולייצר אמנות בארץ הזו. תודה רבה ליאור!

ליאור: תודה רבה ענבל. היה לי לעונג

 

View this post on Instagram

 

A post shared by Lior Tavori (@liortavori)