מפל האור ואפילת המלחמה: מוחמד אבו סלמה במוזיאון תל אביב

הפעם הראשונה שבה מוחמד אבו סאלמה פגש את האוצרת שחר מולכו, הייתה בשנת 2020, בערב הפתיחה של תערוכת היחיד של ג׳ף קונס במוזיאון תל אביב, רגע לפני שישראל נכנסה לסגר הקורונה הראשון. הוא היה אחראי על התאורה של אסף אמדורסקי, שהופיע בערב הפתיחה; מולכו הייתה אוצרת המשנה של התערוכה (שאצר דורון רבינא).  

״אסף הוא כמו אבא שלי״, מספר אבו סאלמה, שבשנים האחרונות אחראי לעיצוב ותכנון של במות מהגדולות בתחום המוזיקה בארץ: אמדורסקי, טונה, פאר טסי, מרינה מקסימיליאן, אסף אבידן ורבים אחרים. ״הוא לקח אותי ביד, ממש כמו ילד, לראות אמנות. בוא תראה את ג׳יימס טורל. תסתכל על ג׳ף קונס. וואוו: הוא חשף אותי לכל האמנים האלו ורבים אחרים, ולאחר מכן נתן לי יד חופשית בהופעות ואמר תחשוב מה בא לך לעשות, ולך על זה״.

מולכו ואבו סאלמה שמרו על קשר, עד שבחודש אפריל בשנה שעברה היא הציעה לו להכין עבודה חדשה למפל האור במוזיאון. ״היא סיפרה לי שהיא חושבת לעשות שם אינסטליישן באור. לא היה לי זמן, הייתי עסוק ב־1,000 דברים אחרים. מדי פעם היא הייתה שולחת לי הודעות, מה קורה, התחלת, חשבת? ואני כזה לא, לא, לא״.

ואז הגיע ה־7.10. ״זה היה ועדיין חתיכת דבר, גם כי אני ׳מוחמד׳, וגם כי כשלמדתי במכללת ספיר גרתי בכפר עזה. אתה מתעורר באותו בוקר עם טירוף מההודעות בקבוצה של כפר עזה, יש לי לא מעט חברים שם, מנסה להבין מה קורה, ולאט לאט אתה מגלה שהוא חטוף והוא נרצח, ואתה לא מבין מה באמת קרה. חוסר ודאות מוחלט״.

ואז מה?

״בשבוע הראשון של המלחמה ביקרתי חברים שפונו לקיבוץ שפיים, הייתי בהלוויה של אביב ברעם שהיה חבר שלי. בקציר, ליד הבית, היה מלא צבא, הגיעו פלוגות לשמור על הישוב. הבן שלי אמר לי ׳אבא, אני לא רוצה למות במלחמה׳. אז הבנתי שאני צריך לנסוע.

״אחרי חודש ומשהו בלונדון העזתי לעלות סטורי ראשון מגן יפה, ירוק, מקום שיש בו חיים. שחר מיד כתבה לי איפה אתם, מה קורה, מה שלומך. עניתי לה שאני בלונדון והכל בסדר, שאלתי מה איתה. היא ענתה שמורכב, שהכל עצר; דיכאון.

״מתי אתה חוזר, היא שאלה. עניתי לא יודע. ברגע שחזרו המסגרות חזרנו. היא ראתה שאני בארץ, נפגשנו במוזיאון, ישבנו בחוץ בכיכר החטופים״.

התקווה שלי שאנשים יקבלו קצת תובנות על החיים: לאהוב, לא להתעסק במלחמות; לרצות לחיות. מה אנחנו בסך הכל רוצים, לקום בבוקר להודות על מה שיש ויאללה, להמשיך הלאה

מה הייתה ההתרשמות שלך ממה שראית מסביבך?

״זו הייתה הפעם ראשונה שהייתי שם, ראיתי את כולם עם שרשראות ודיסקיות עם הכיתוב ׳הלב שלנו בעזה׳. השרשרת עם הדיסקית הזאת מסמלת בדרך כלל מוות, חיילים בכל העולם עונדים אותה כדי שיזהו אותם חלילה אם הם נרצחים או נשרפים ולא מזהים את הגופה. לקח לי זמן להבין שזה אות הזדהות עם החטופים. 

״רגע לפני כן עוד אמרתי לה שאין לי מוטיבציה ועניין לעשות עבודה חדשה. אין לי כוח, אני עייף, אמרתי לה. אבל אחרי כמה דקות שישבנו בכיכר אמרתי, יש לי רעיון״. 

כוח אימתני המאיים ליפול בשטף אדיר

בחודש מאי האחרון נפתחה במפל האור תערוכת היחיד של אבו־סאלמה, אֶשֶׁד, מובייל ענק ומונומנטלי שחומר הגלם שלו הוא אלפי מטרים של שרשראות מתכת – המזוהות עם הדיסקית הצבאית ובימים אלו עם משפחות החטופים. השרשראות תלויות מתקרת המוזיאון בגובה 27 מטרים ומגיעות עד למעל ראשי המבקרים, שיכולים לצפות מבעד למראה שהונחה על הרצפה בהשתקפות שלהם – ושל המיצב.

״לצד ההיקסמות מהמראה המרשים, באשד אצור גם כוח אימתני המאיים ליפול בשטף אדיר״, כותבת מולכו בטקסט האוצרות. ״עוצמתו טמונה באפקט הכפול והמנוגד שלו״.

״אחרי הפגישה בכיכר החטופים הלכתי לסטודיו וציירתי את הרעיון שהיה לי בראש. שלחתי לשחר שאמרה מיד וואוו ושאלה איך עושים את זה? התחלנו להניע את הרעיון, שזה נופל מגובה 27 מטר עד הרצפה, להבין בתור התחלה מה בכלל המשקל של הדבר הזה.

״עכשיו תראה, אני לא מגיע מעולם האמנות, אני לא יודע איך מדמיינים כזה דבר. בבמה אני שומע שיר ואני יודע בדיוק איך להאיר את הבמה, מה רואים על המסכים ומאיפה מגיעה התאורה. פה לא הצלחתי לדמיין את זה״.

מה עשית?

״הבנתי שאני חייב לייצר מודל. הדפסנו במדפסת תלת־ממד את המפל, הזמנו שרשראות, 100 מטר, תלינו אותן בתוך המודל ואז גם אני אמרתי וואוו, מה קורה כאן, זה חתיכת דבר״.

בחודש דצמבר קיבל אבו סלאמה אור ירוק מהמוזיאון להתקדם. ״לא הבנתי למה זה לוקח מלא זמן, כשאני בא לעשות תאורה להופעה בפארק הירקון לפאר טסי, תוך שלושה ימים אני מרים מופע ל־55 אלף איש ומפרקים את זה באותו לילה. אבל הסתבר לי שמוזיאוןזה סיפור אחר…״.

מה אתה יכול לספר על התהליך מכאן? 

״עברנו מלא דברים בתוך הדבר הזה: להאיר את המיצב או לא; יש תקווה, אין תקווה. גם כשאני מדבר עם הפסיכולוג שלי, הוא אומר שגם כשאתה נכנס לדכאון, אתה נכנס לבור והולך קצת בחושך עד שאתה רואה קצת אור. ואז אוקיי, למה אור, למה 27 מטר, מה זה האינסופי הזה, למה לשים מראה למטה, מה היא מסמלת, מה מסמלות השרשראות. 

״אני מסתכל על זה וחושב שאנחנו מקדשים את המוות, לא משנה באיזה צד. החיים קצרים, אתה נולד חי הכי הרבה שאתה יכול לחיות, ואז אתה מת. המוות הוא אינסופי. 

״כשבן אדם עומד על המראה מתחת למיצב הוא רואה את האינסוף, למעלה, למטה, הכל בסוף מתרכז לנקודה אחת. הכל מתמקד בך. התקווה שלי שאנשים יקבלו קצת תובנות על החיים: לאהוב, לא להתעסק במלחמות; לרצות לחיות. מה אנחנו בסך הכל רוצים, לקום בבוקר להודות על מה שיש ויאללה, להמשיך הלאה״.

אז אם לא היית רואה את הדיסקיות בכיכר החטופים לא הייתה עבודה.

״לא. לא את זו״.

היצ׳קוק ואביתר בנאי בפעם הראשונה 

אבו סאלמה נולד ב־1989 בכפר קרע. כיום הוא חי בקציר, אב לשניים. הוא בוגר תואר ראשון בקולנוע ממכללת ספיר בשדרות (2008-2013), החל לעבוד כצלם קולנוע, ומשם החל את דרכו לעיצוב במה ותאורה.

למה הלכת ללמוד קולנוע?

״לא רציתי ללמוד הנדסת חשמל. לא ידעתי מה אני הולך ללמוד: נכנסתי לספיר ליום פתוח, עברתי בכל הבניינים וראיתי שמשחקים כדורעף. קיבלו אותי על תנאי, הייתי ילד בן 19, לא ראיתי עולם״. 

והאמנות?

״זה קצת מזכיר לי את הקולנוע, כששואלים למה האמן התכוון. כשצילמתי סרטים שזכו בפרסים כמו הצילום הכי טוב, אמרו לי איזה צלם, איזו שפה קולנועית.

״בתוך תוכי, לא בזלזול, אמרתי על מה הם מדברים? באתי מכפר קרע, צילמתי סרט, לא הייתה שם מגמת תקשורת – כולם למדו מערכות חשמל, פיזיקה, ביולוגיה, לא ידעתי מה זה אמנות. ואז אומרים לי שהשוט הזה מזכיר את היצ׳קוק. אני נכנס לאינטרנט, רואה בפעם הראשונה את היצ׳קוק ואומר ׳וואלה׳. לא ספגתי את הדבר הזה.

כל הטייטלים האלה שמים אותי במקומות שאני לא אוהב להיות בהם, זו תחושה לא טובה. לדוגמה, כשאומרים האמן מוחמד אבו סאלמה. מה אמן? מוחמד. מוחי. החיים, טייטלים, יאללה

״ככלל, ואמרתי את זה לשחר, ׳אמן׳ זה טייטל רציני. זה כמו שאתה חולה ואני אגיד ׳אני הרופא שלך׳. זה מסע מטורף להיות אמן. אני חושב שיש לי בבטן משהו בוער ואז אני עושה את זה. בהקמות של העבודה, שבוע לפני הפתיחה, חבר שלי אומר לי ׳אתה קולט שיש לך תערוכת סולו במוזיאון תל אביב?׳. אני מסתכל עליו ואומר לו, אחי, אני לא יודע על מה אתה מדבר.

״בא לי להיות הכי חופשי, כל הטייטלים האלה שמים אותי במקומות שאני לא אוהב להיות בהם, זו תחושה לא טובה. לדוגמה, כשאומרים האמן מוחמד אבו סאלמה. מה אמן? מוחמד. מוחי. החיים, טייטלים, יאללה.

״אלו שאומרים בואנה אתה גאון, אני אומר שנייה, לא גאון ולא כלום. קשה לי עם זה. גם כשזכיתי בפרסים לא עליתי לקחת את הפרס, ברחתי. ניתקתי את הטלפון, אמרתי אני לא נמצא פה״.

מה ההבדל לעומת עיצוב תאורה לבמה? 

״עיצוב תאורה לבמה זה מאחורי הקלעים. באים לראות את הזמר, אני לא העיקר כאן, אני ׳חלק מ…׳. אין ספק שהעיצובים שלי יחודיים ויפים ונותנים גב יציב לאמן, כמו שמרינה אמרה לי פעם, אני מרגישה שאתה נותן לי גב בהופעות שלי. אני נשענת עליך. אני מרשה לעצמי להישען עליך. סומכת עליך.

״יש לי אחריות. אני שומע את השיר ומדמיין אווירה. הפורמט הקולנועי הוא 16:9, הבמה היא פחות או יותר אותו דבר. צריך לספר סיפור. אבל במיצב במוזיאון זה מה שהרגיש לי בבטן ואמרתי בואי נעשה. ועכשיו שאני אומר לשחר יש עוד רעיונות לעוד מיצבים היא אומרת לי הולד. אני שולחת אותך ללימודים״.

מה מעיצוב תאורה הבאת למוזיאון?

״היו לי הרבה דילמות איך לא לסנוור, אני מאיר במות, לא מיצב. אף פעם לא הארתי דברים כאלו. נעזרתי בחבר טוב, ערן קליין, מעצב התאורה אחד הטובים בארץ, הזמנתי אותו לכאן, הראתי לו את החומר, התייעצתי עם מאסטר בדברים האלו״.

אתה חושב שהאור הצהוב שמאיר את המיצב לפרקים ומרפרר ל״צהוב חטופים״ הכרחי?

״אישית הייתי מוותר על האור הצהוב. באור הלבן, בספקטרום שלו, יש את כל הצבעים. מכל זווית אתה יכול להסתכל ולראות את כל צבעי הקשת. רואים את זה; גם אם תצלם את זה בטלפון תראה את זה. זה היופי בלבן, לא צריך מעבר לזה שום דבר. אני רואה כאן חום, כחול, ירוק״.

מה הייתה ההופעה הראשונה שראית?

״הייתי בן 19, סטודנט שנה א׳ בספיר. היה יום הסטודנט בבאר שבע בשוק הבדואי, לא הכרתי שום אמן שהיה על הבמה. ידידה שלי אמרה עכשיו זה עברי לידר. זו שרית חדד.

״בשלוש בבוקר עלה אביתר בנאי. היא אמרה לי שהיא כבר לא אוהבת אותו, הוא חזר בתשובה ולא שר את השיר שהיא הכי אוהבת, סיפרה לי את כל הסיפור שלו. הוא עשה קאבר של ׳חתונה לבנה׳ ואז כשהוא שר ׳בוקר חדש עלה, באמצע הלילה׳, רכבת לדימונה עברה ליד, כמו במטרופוליס, בזמנים מודרניים, בוקר עלה. זה נשאר לי בראש מלא זמן. היקום שלח לי את זה.

״היום בהופעות אני נזכר בתחושה הזו שהרגשתי אז, של התחושה מהבטן שראיתי את הרכבת כשהוא שר בוקר חדש עלה. בעיצובים שלי אני מנסה שהשירים של האמן, הסיפור של כל שיר, שתהיה לו מעטפת בנראות, ושהקהל סופר יתרגש.

״לפעמים גם העיצוב של הבמה מזוהה עם האמן, לאו דוקא עם השירים. במנועים שקטים, הכל לבן. פאר טסי עכשיו, חשבתי שהוא פיצץ כל תקרה אפשרית והעיצוב מראה את זה, שהוא פורץ כל תקרה״.

אתה חייב לאהוב את האמנים? את השירים?

״בטח. אם אני לא אוהב אני לא שם. אני איש של מילים, אם אני לא מתחבר לטקסט אני לא יכול להיות שם. אני רוצה להתרגש, לאהוב. לשמוע שיר שירגש אותי וליצור את זה, אחרת מה עשיתי בזה. חייב להיות קליק בין כולם, חייב להיות וייב טוב״.

מה אתה יכול לספר על התהליך? איך זה עובד?

״אני שומע את המוזיקה, מתחיל לדמיין, רואה צבע ואז רואה גודל, איפה הוא נמצא על הבמה, מה אני רואה במצלמה שמצלמת אותו. ממש רואה. ומה אני רוצה להעביר, לקבל, ואיך הקהל ירגיש. לא תמיד מה שאני מרגיש הוא נכון לקהל אבל לרוב אני קולע.

״אני לוקח דברים מחיי היום־יום שלי, אני רואה בניין ומדמין אותו על הבמה. אני רואה שולחן ויכול לדמיין אותו כמסך לד. יש המון דברים שאתה יכול להשתמש בהם על הבמה שהם לא רק מסך ופנס. בסוף כל דבר שמוציא אור הוא פנס״.

---

מוחמד אבו סאלמה | אשד
אוצרת: שחר מולכו
מפל האור, מוזיאון תל אביב
נעילה: 28.12