״המעורר״: אור קטן בחשיכה - זו של האולם וזו של הנפש

סרטו החדש של רנן שור הוא שיר הלל לחיבורים הבלתי אפשריים, ובכך הוא מספר סיפור בעל מבנה קולנועי ייחודי של קולאז׳׳. הסרט הוא גם מרד בזמן, ומעבר לכך, הוא ניסיון לשכתב את הזמן, לייצר ממנו אפשרות של תיקון, כמו זה שאנחנו תמיד כמהים אליו אבל הוא אינו בר השגה, כי הנצח עוד לפנינו. הממד האוטוביוגרפי בסרט מתפרש כניסיון להסביר את ה״אני״ בלי להתנצל או לשפוט אותו, אלא רק לצפות בו יחד איתנו, או מנקודת התצפית של אלוהים, כדי להתחיל להבין.

אבל לפני שאמשיך, אני חייבת להודות: הגעתי לסרט קצת סקפטית. השם שלו ״המעורר – סרט מכתבים בין סב לנכדו״, לא נשמע מבטיח. אבל השם התגלה במהלכו כמדויק, וסרטו של שור הוא חוויה מפתיעה שמעוררת שאלות וספקות. לצד זה היא גם ובעיקר יצירה שיש בה הבנה עמוקה בקולנוע כמיומנות; ובמהות הקולנוע כיצירה.

הנכונות לאתגר את המדיום בשפה רוחנית ועיניים בוחנות, כשברקע הפסקול של אהוד בנאי – שהמוזיקה שלו היא הכי אינטימית, ישראלית ויהודית – מעניקה משמעות לפרופיל העצמי החשוף והכנה של שור, בניסיונו לספר כאב שבוקע ממנו אור, ממש כמו אור העששית שבוקע מהמסך. אור קטן בחשיכה, זו של האולם וזו של הנפש.

בפתיחת הסרט ובסופו מופיעה דמותו של המעורר (בגילומו של שי אביבי), חסיד הנושא עששית ונוקש על דלתות הבתים הישנים בצפת. הבחירה של שור בסרט דוקו־אוטוביוגרפי, הכולל קטעי ארכיון נדירים מתעשיית הקולנוע המתהווה בישראל, מתעתעת כבר מההתחלה – כיוון שהמסגרת היא עלילתית.

המקומות של החתירה אל הנסתר הם המקומות שאותם מנסה שור להאיר עם עששית, או במקרה הזה – מצלמה: פריימים על גבי פריימים שמנסים לפענח קטעי זיכרון, בדיוק כמו שהם נצרבו אצלו לאורך חייו, כילד, כנער, כאיש צעיר וכאדם בא בשנותיו

המסגור הזה הופך לחוט שני שמתלפף בעלילה, שהיתה יכולה בקלות להפוך למשימה היסטורית מעייפת של שימור מורשת משפחתית. אבל היא לא. תאמינו או לא, היא לא. בזכות כמה אלמנטים, שור רוקח יצירה שיש בה את הכישוף הקולנועי או המניפולציה הקולנועית, לא חשוב איך תקראו לזה. הוא רקח את המינון הנכון למחטף נוסטלגי. זה שלו, אבל זה מצליח לדבר אלינו, ויותר מזה – למשוך אותנו פנימה לסיפור חייו.

זיידה ( = סבא) אברהם הלר, סבו של שור, הוא דמות רבנית הקשורה להילה המסתורית של צפת. החתך הזה של המסתורין משתייך לאבני היסוד של תורת הקבלה – האר״י הקדוש מצפת. המסתורין הזה הוא גם חלק ממה שכובל את שור לטבורו של הקולנוע, שהבטים מסוימים בו מונחים בגבול האפור – בין הדימוי המונכח לבין מה שמעבר לו. המסתורין בתוכנו שמחבר אותנו אל המסך.

המקומות של החתירה אל הנסתר הם המקומות שאותם מנסה שור להאיר עם עששית, או במקרה הזה – מצלמה: פריימים על גבי פריימים שמנסים לפענח קטעי זיכרון, בדיוק כמו שהם נצרבו אצלו לאורך חייו, כילד, כנער, כאיש צעיר וכאדם בא בשנותיו. כדי לבטא זאת הוא יוצר מעין הקבלה לאורי זוהר, רבו הקולנועי הנערץ (ששור אף היה עוזר במאי שלו), לימים הרב אורי זוהר, זצ״ל, שדמותו הקולנועית המיתית כמעט בוחרת את הבחירות שבהן בעיני הסב – שור כצאצא בעל ייחוס משפחתי, והזכר האחרון לשושלת בית הלר שכולה בנות – כשל.

הקולנוע כדת

דרך ההתכתבות וחלופת המכתבים עם הסב שור מציף את התכתבויות שעברו בתחנות חייו, לבטים בישראליות הצומחת: שירותו בעיתון במחנה, החוג לקולנוע באוניברסיטת תל אביב, הקמת בית הספר סם שפיגל ותחנות נוספות. הוא מדגים דרכו את הישראליות ככזו המתנגשת עם הדת ועם העולם ה״ישן״, ישראליות שסוגרת בתיבת פנדורה סודות שיש בהם שימור ויש בהם טעם גן עדן.

לכן הדיאלוג המיתי והכמוס כמעט שנחשף כאן, הוא הדיאלוג עם דמותו החרדית של הסב, שגם הוא מסמל חרדיות של פעם, זאת שמשלבת בין קודש לחול ויודעת להפוך את היהדות למשקפיים בהירות בסוגיות של ההווה. שור, כאתאיסט שמרד בדרכו של הסב ואימץ לו את הקולנוע כדת וכמורשת משפחתית, נגרר לפולמוס קיומי שממשיך להתקיים בתוכו שנים אחרי מותו של הסב. נדמה שהסרט הזה הוא הזדמנות להדגים כיצד תפקידו של הקולנוע הוא לא בחטא, אלא דווקא בתיקון; ונדמה כי הסרט הזה הוא גם תשובה מאוחרת לרב אורי זוהר.

הזיכרון הראשון, ששור עושה גם לו תיקון בהווה הקולנועי, הוא טקס הנחת התפילין בהגיעו למצוות. העלילה תוביל אותנו לסצנה מקבילה (שעבור אלה שמכירים את רנן שור – מצחיקה במיוחד) בהווה, כשכעבור 60 שנה שור מניח לראשונה, שוב, תפילין. זיכרון שני נוסף, יעשה את התיקון שלו דרך משרד הפנים.

האם החיים בנויים מפרגמנטים שבסופו של דבר הופכים לאלבום אחד של זיכרונות המאוחדים יחד למסכת חיים שלמה? האם יש חשיבות למורשת? והשורשים, האם הם באמת תמיד מושכים את הצמרת אליהם בתנועה קטנה ובלתי נשכחת? האור מפמפם געגוע כמו על כינור עדין של הנפש, זו שתמיד שואפת לאמת אך באותה נשימה אינה יכולה לה.

רובנו חושבים בהתניות ולכן לא תמיד יודעים איך להגיב לסרטים של דמויות אייקוניות. זה גם מה שקורה במקרה של רנן שור, שמוכר יותר מכל כמייסד ומנהל בית הספר לקולנוע סם שפיגל – פרט ביוגרפי משמעותי שאמנם נמצא גם בסרטו החדש, אבל הוא מופיע רק כחלק מהתעלומה הגדולה של חייו – תעלומה שהיא במובנים רבים גם מאבק על האמת.

---

המעורר – רומן מכתבים בין סב לנכדו
בימוי: רנן שור
93 דקות; ישראל, 2024
4.5 כוכבים