הרשימה המשותפת // 5.9.24

כשהדברים מתפרקים במוזיאון וילפריד

״כשהדברים מתפרקים״, תערוכה בהשתתפות אמנים יהודים וערבים תפתח בשבת (7.9) במוזיאון וילפריד ישראל בקיבוץ הזורע (אוצרת: שיר מלר־ימגוצ׳י), ובבסיסה מצויה התפיסה הבודהיסטית בנוגע למצבי סבל ומשבר. שם התערוכה שאול מכותרת ספרה של פמה צ׳ודרון – ״כשהדברים מתפרקים״. צ׳ודרון, נזירה ומורה אמריקאית במסורת הבודהיזם הטיבטי, מציעה התבוננות מעמיקה בטבעו של הסבל ובאפשרות להשתחרר ממנו.

התערוכה נפרשת על פני שלושת אולמות המוזיאון, ורוב היצירות נבחרו בשל יכולתן לאפשר מבט פתוח הבוחן את תפיסתנו לגבי המצב הנוכחי. מהי התפרקות? האם ניתן להתבונן בה כהזדמנות לשינוי? באולם אחד עוסקות העבודות בנושא הפליטות ובאובדן תחושת הבית והביטחון, באולם נוסף מוצגים דימויים הטעונים בעצב, בפגיעות ובשבריריות. העבודות באולם האחרון הן תולדה של התמסרות לתהליכי התפרקות המשחררים את האמנים משליטה בתוצאה.

 

---

וקת אלנקב (זמן נגב) בגלריה רוזנפלד

״קת אלנקב (זמן נגב)״, תערוכה של עמותת כוכבי המדבר תפתח הערב (5.9) בגלריה רוזנפלד (אוצר: אריאל רם פסטרנק) ותחשוף, ולו במעט, את חייה של החברה הבדואית – חברה נוכחת־נפקדת בתודעה הישראלית הכללית. רחוקה מהעין, רחוקה מהלב ורחוקה ממקבלי ההחלטות, מתקדמת החברה הבדואית לאיטה לעבר המודרנה. רגלה האחת נטועה בשמרנות ובמסורת, ורגלה השנייה צועדת לעבר הקידמה, ההשכלה והתרבות המערבית.

האמנים המציגים, רובם ככולם בדואים תושבי הנגב, חושפים בה את עולמם האישי ואת העולם סביבם. הם משלבים ביצירותיהם סצנות מבוימות ותיעוד דוקומנטרי, לצד מסורת ארוכת שנים. העבודות מישירות מבט לעבר המציאות ומציגות אותה על כל רבדיה ומורכבויותיה.

---

אבינו בגלריה זוזו

התערוכה ״אָבִינוּ״ תפתח מחר (6.9) בגלריה זוזו בעמק חפר, בשיתוף עם העמותה לחקר אמנות נשים ומגדר וכמחווה לפועלה של רותי חינסקי אמיתי ז״ל (אוצרות: רותי חינסקי אמיתי ז״ל ורותם ריטוב). התערוכה עוסקת ביחסי בנות ואבות, ועליה עמלה רותי במהלך השנה האחרונה לחייה. לאחר מותה, נמסרו לצוות הגלריה רשימת האמניות והעבודות שבחרה מבעוד מועד וכן רשימות ובהן הפניות למאמרים ורפרנסים פסיכואנליטיים הדנים ביחסי בנות ואבות ובתחום הופעת קשרים משפחתיים אלו במיתולוגיות.

את המשך מלאכת האוצרות על התערוכה לקחה לידיה רותם ריטוב. בשיחותיה עם האמניות היא נחשפה למגוון יחסי בנות־אבות כשהמשותף לכולן הם המאפיינים הדומים בנוכחותו/היעדרותו של האב בחייהן, והקשרם של מאפיינים אלו לתפיסות חברתיות ותרבותיות מושרשות חובקות עולם.

---

בני אפרת בגלריה חנינא

״פלוס מינוס איקס״, תערוכת יחיד לבני אפרת, תפתח מחר (6.9) בגלריה חנינא (אוצרים: משכית בנדל ויקיר שגב) ותציג עבודות מושגיות משנות ה־70, חלקן עבודות נדירות שטרם הוצגו. אפרת הוא מהבולטים, היצירתיים והווירטואוזים באמנים הישראליים המושגיים של שנות ה־70. הוא למד בבית הספר לאמנות סנט מרטין בלונדון ופעל במקביל לדור של אמנים ישראלים שמזוהים עם האמנות המושגית: יהושע נוישטיין, מיכאל דרוקס, בוקי שוורץ, פנחס כהן גן ואחרים, שעליהם גם השפיע.

אפרת, שעד שנת 1977 התגורר בלונדון, יצר בשנות ה־70 גוף עבודות מרשים ברישום, הדפס, צילום, ציור וכן עבודות וידאו ניסיוניות. בעשור זה פיתח אפרת מחקרים פלסטיים שיטתיים אודות אבני השפה הבסיסיות של האמנות החזותית: קו, כתם, חומר, משטח, גריד, צבע, פעולה, אור וזמן.

---

---

ג׳וי ברנרד בגלריה אלפרד

״מכאן אנחנו ממשיכים בנפרד״, תערוכת יחידה לג׳וי ברנרד תפתח הערב (5.9) בגלריה אלפרד (אוצרת: הדסה כהן). בלב התערוכה עומד סרט שקושר יחד כתיבה, מחול, תנועה ומוזיקה, והופך את חלל הגלריה למרחב צפייה משותף. הסרט מתבונן באופן שבו הגוף האנושי פוגש אֶבֵל, מעבד ומתמודד איתו, דרך התחקות אחר מסען של שלוש דמויות מרכזיות: מנצח תזמורת, מאסטר לטאי צ׳י וה״חולמת״, המוליכה ומתווכת בין חלקי הסרט, בגילומה של האמנית.

לצד פרקטיקות גופניות ופעולות הסובבות סביב ריטואלים יומיומיים וסוריאליסטיים כאחד, ברנרד שואלת על כישלון השפה ברגעי טראומה ומבקשת למצוא לה מקום בתוך המרחב החושי. הפה נפער, השריר נמתח, והיד אוספת לחיקה את כל מה שנשמט מבין המילים. האמנית הופכת את מרחב התערוכה לנקודת מפגש בינה לבין מי ומה שהציעו לה משענת נפשית ברגעי משבר בחייה, במטרה להפוך את הנעדר לגוף ולחלץ את הגעגוע הסמוי מן העין.

---

עיד אלהדא׳לין בגלריה מנשר

״הבית של עיד״, תערוכת יחיד לעיד אלהדא׳לין, תפתח הערב (5.9) בגלריה מנשר (אוצר: עודד ידעיה), ותכלול שני חלקים: בנייה בהדרגה שתתקיים בשבועיים הראשונים, והריסה בהדרגה שתתקיים בשבועיים האחרונים. אלהדא׳לין הוא אמן בדואי מהכפר אום אל ח׳יר. לפני חודשיים באו שופלים (שבלשון הצבא מוגדרים ככלי הנדסי לסילוק פצצות ומוקשים) מלווים צבא, והרסו את הבית של עיד משום שנבנה ללא היתר.

הבית של עיד, זה שנהרס, ייבנה מחדש בתוך הגלריה. הבניה תהיה אחד לאחד בגודל וחומרים אמיתיים: בלוקים, בטון. במשך השבועיים הראשונים של התערוכה הוא ייבנה בכל יום ולאחר מכן, במשך השבועיים הבאים, הוא ייהרס עם פטישים ארוכים, בכל יום קטע אחר של הבית. ההחלטה לבנות את הבית של עיד בגלריה איננה כדי להראות איך הוא נראה ואיננה גם כדי להראות את פעולת ההריסה, אלא כדי לתפוס את המשהו החמקמק הזה של אובדן, השמדת ערך, הרס. את ההרס המכוון הזה שכולנו שותפים לו, לא במלחמות או רעידות אדמה, ולא מפאת פגעי ההיסטוריה, אלא הרס מכוון שיטתי, לכאורה בחסות החוק, הרס שנועד לפגוע באנשים, לפגוע בכבודם, לגרש.

---

איתמר ברנד ומינה ריינגולד בגלריית הקוביה

״ע.מ.ד.ה״, תערוכה זוגית לאיתמר ברנד ומינה ריינגולד, תפתח הערב (5.9) בגלריית הקוביה בירושלים במסגרת תכנית השהות ״חדר זוגי #7״ (אוצרת: הילה בן ארי). השניים מתבוננים על המרחב הישראלי הבוער ושואלים מהי טריטוריה מוגנת והאם אפשר ליצור כאן, ולו לרגע, מקום פורה לחיים. עמק המצלבה, המוקף מרכזים פוליטיים, דתיים ותרבותיים ובה בעת מתקיים קבועה על־זמנית ומנותקת, משמש את האמנים כמקרה בוחן ומהווה מעין ישות שלישית בדיאלוג שהם מנהלים

שם התערוכה ״ע.מ.ד.ה״ הלקוח מסדר וזמן אחר, מתייחס לתנאים שנדרשו לטריטוריה בטוחה בעת ההתיישבות הקדומה – עורף כלכלי, מים, דרכים והגנה. ריינגולד וברנד מבקשים להטעין את הגדרת המרחב האידאלי במשמעות חדשה מתוך קשרי הגומלין שהם טווים עם העמק. החיפוש שלהם הוא רב ממדי, שולח זרועות למרחבי ידע שונים, נע אחורה וקדימה בזמן, בוחן גבולות ויחסי כוח.