ביטלג׳וס ביטלג׳וס: מצחיק, מטורלל, מתפזר

שנה לפני שטים ברטון לקח את באטמן, עשה לו מהפך והפך אותו לאייקון קולנועי (ואת מייקל קיטון לכוכב על), הוא פרץ לתודעה עם ״ביטלג׳וס״, שהיה פרודיה על סרטי האימה הזולים שאהב בילדותו. ההצלחה של ״ביטלג׳וס״ הייתה נתונה למאפיינים הנהדרים שלו, שגם הפכו אותו עם השנים לקלאסיקת פולחן: תסריט מדוייק ומלא בהומור, שחקנים דליקטס, וינונה ריידר המושלמת, אפקטים זולים ומגניבים ומייקל קיטון האדיר, שהספיקו לו 14 דקות בלבד לקחת את תפקיד השד המטריד מינית בשתי ידיים ולעשות ממנו מטעמים. אין כאלה היום.

מאז טיפס ברטון במעלה הסולם ההוליוודי והנפיק מספר לא מועט של להיטים, אבל עם הזמן השטיקים המקוריים והמלהיבים שאפיינו את יצירותיו חזרו על עצמם והתישו כל עין לציון צופיה. הסרט האחרון שביים ברטון היה ״דמבו״, גרסת הלייב אקשן לקלאסיקת האנימציה של דיסני. הוא ו״אליס בארץ הפלאות״ שביים בשנת 2010 (גם הוא של דיסני) – הם לא הדברים הכי מוצלחים בתיק העבודות שלו.

ואז הגיעה ״ונסדיי״ של נטפליקס, שהפכה ללהיט והחזירה את הסומק ללחייו של ברטון. בזכות ההצלחה (וריקוד אייקוני ששבר את הרשת), ברטון גייס את השחקנית הראשית שלו, ג׳נה אורטגה, לתפקיד ב״ביטלג׳וס ביטלג׳וס״, סרט ההמשך לקלאסיקה מ־1988, שפתח בשבוע שעבר את פסטיבל ונציה והתקבל בתשואות ומחמאות.

עוד בתחילת הניינטיז קדח במוחו של ברטון הרעיון לסרט המשך, אבל יותר מדי דברים קרו בעשור הזה שמנעו ממנו לקרום עור וגידים. עכשיו זה קורה סוף סוף, וגם חזרתם של קיטון וריידר לתפקידיהם עזרו לרמות ההייפ לעלות.

טוב היה עושה ברטון אם היה מקצץ דקות נרחבות ומדייק את התוצר הסופי. זה מצטרף לתסריט הלא אחיד של הסרט, שפועל כמו רכבת הרים עם יותר מדי לופים, ירידות ועליות מהמקובל

לפני קפיצת הראש לתוך לב ליבה של הביקורת, אי אפשר להתעלם מכך של״ביטלג׳וס ביטלג׳וס״ יש כמה וכמה בעיות, שהבולטת בהן היא ריבוי של קווים עלילתיים, שעל חלקם אפשר היה לוותר בכיף.

אחרי שאב המשפחה נהרג בתאונה מחרידה שכוללת התרסקות מטוס ומפגש לא נעים עם כריש, הבנות למשפחת דיץ – לידיה (וינונה ריידר), דיליה (קתרין אוהרה) ואסטריד (אורטגה) בתה של לידיה – חוזרות לעיירה ווינטר ריבר כדי לקיים הלוויה ראויה. במקביל, ביטלג׳וס (קיטון) שלא ויתר על לעמוד עם לידיה תחת חופה וקידושין, עובד בעבודה משרדית ואפורה בעולם המתים בזמן שדלורס (מוניקה בלוצ׳י), אשתו המתה והלשעבר חוזרת לפעולה בעקבות תאונה, שכוללת הופעת קמאו חביבה ביותר של דני דה ויטו.

בזמן שזו רוצה לחזור אל בעלה מסיבות לא ברורות, דולק אחריה וולף ג׳קסון (וילם דפו), שהיה כוכב בי מוביז בחייו ועכשיו הוא בלש רפאים, בניסיון לעצור אותה מלשאוב נשמות תועות בדרכה לידיו הלא אוהבות של האקס.

רוצים עוד קו עלילתי? בבקשה. כשכל האירועים האלה קורים במקביל, אסטריד מתאהבת בריצ׳י (ארתור קונטי), רוח רפאים עם אינטרס שמתגלה בהמשך. ויש כאן גם את רורי (ג׳סטין ת׳רו), בן הזוג של לידיה ואגו מניאק עם מניעים נסתרים, ועוד מיני־עלילה שמתמקדת בדיליה, שמבקשת להתייחד עם זכרון בעלה. בקיצור – ״ביטלג׳וס ביטלגו׳ס״ מעמיס על הצופה ארגזים של עלילות, מיותרים ומכבידים.

 חסר את הטירוף והתזזיתיות

הנה משפט חרוש, אבל בפעם המי יודע כמה – אין להפריז בחשיבותה של העריכה. טוב היה עושה ברטון אם היה מקצץ דקות נרחבות ומדייק את התוצר הסופי. זה מצטרף לתסריט הלא אחיד של הסרט, שפועל כמו רכבת הרים עם יותר מדי לופים, ירידות ועליות מהמקובל: יש בו רגעים קומיים מעולים ומגלגלים מצחוק, ומנגד כל כך הרבה רגעים מתים וחסרי חשיבות – בזכות / בגלל / באשמת (הקיפו בעיגול את התשובה המועדפת עליכם) – דמויות סתמיות שהוכנסו בכוח, או סתם כי אפשר אז למה לא.

כמו לדוגמה רורי, החבר של לידיה. ג׳סטין ת׳רו, טוב ככל שיהיה, מרגיש תלוש ולא שייך, והסרט היה יכול להיות טוב יותר בלעדיו. למרבה הצער, מצטרפת אליו מוניקה בלוצ׳י המהממת בגיל 59(!) בקו עלילה שהוא הכל חוץ ממתגמל. לכל אורך הסרט דלורס מחפשת את ביטלג׳וס ובדרכה אליו, היא שואבת את נשמת כל מת. בסיום הסרט, הבילד אפ שנוצר עד אז קורס והתוצאה מאכזבת בעליל, לא קורה שום דבר מעניין וזה מבאס פצצות.

היריעה קצרה מדי כדי לתאר עוד דברים שלא עובדים ב״ביטלג׳וס ביטלג׳וס״, שבעיקר חסר את הטירוף והתזזיתיות שאפיינו את המקור, שהיה צנוע באופן יחסי אבל מאוד מדויק וברור.

מהצד השני, יחד עם ונסדיי, ״ביטלג׳וס ביטלג׳וס״ מרגיש כמו איתות חיובי נוסף במוניטור החיים הקולנועיים של ברטון. יש בו טרללת ושגעון צבעוני ומורבידי שאופייניים לו, ומוטיבים ברטוניים מוכרים. האפקטים הוויזואליים נהדרים והבדיחות טובות ומגיעות בול בזמן, עם הומאז׳ים לסרטים ישנים, מוזיקת אייטיז סכרינית וקטע חביב של אנימציית סטופ־מושן. ברגעים הטובים שלו, ״ביטלג׳וס ביטלג׳וס״ מזכיר לצופים למה הם אוהבים את טים ברטון מלכתחילה – וזה נהדר, ורק שימשיך.

ברטון צריך גם להודות לאיש השעה שלו – מייקל קיטון, שחוזר לחליפה המפוספסת בפעם השנייה. ולמרות שביטלג׳וס התבגר (לא ברור איך – הוא שד) ונראה כמי שלוקח ריטלין או ציפרלקס באופן קבוע, קיטון לא מבייש את הפירמה ומחזיר לברטון ולצופים חובבי הנוסטלגיה בריבית דריבית.

וינונה ריידר, המאמי ההוליוודית, נכנסת בקלילות לשמלות השחורות של לידיה. ולמרות שהיא חסרה את המורבידיות הגותית שאפיינה אותה ושהיא פשוט משחקת כאן את ג׳ויס מ״דברים מוזרים״ רק עם פוני שפיצי – ההופעה שלה מספיק חביבה ומתקתקה. גם אם לא אייקונית כמו זו שנתנה בגיל 16.

בסיום הצפייה, התחושות לגבי ״ביטלג׳וס ביטלג׳וס״ אמביוולנטיות. מצד אחד, וברגעים מאוד מסוימים, יש בו כיף לא נורמלי, עיצוב אמנותי משגע וסצנות מוטרפות ומהנות שנותנות תקווה לדברים טובים שאולי נראה מברטון בעתיד. מצד שני, התסריט עמוס בבחירות דרמטיות מוזרות, דמויות שנוכחותן היא לא בגדר חובה והוכנסו לתסריט בכוח כדי למלא כמה שיותר עמודים, ותפזורת עלילתית שמגיעה לשיאה עם קווים, שמילא שהם מיותרים, אבל הם גם נפתרים בחפיפניקיות מעצבנת. אוף.

---

ביטלג׳וס ביטלג׳וס
בימוי: טים ברטון
104 דקות; ארצות הברית, 2024
3 כוכבים