״מונוגמיה״: הגמישות של החומר שנקרא אהבה

״מונוגמיה״, סרטו החדש של אוהד מילשטיין, המועמד לפרס אופיר בקטגוריית הסט התיעודי (שהוקרן בהוט 8 ועתה מוקרן בבתי הקולנוע ברחבי הארץ), עושה ניסיון אמיץ ויוצא דופן בקולנוע המקומי. מילשטיין מאתגר את המערכת הזוגית הקונבנציונלית במתכונתה השמרנית – דרך תמונות משפחתיות ודרך מערכת היחסים של הוריו המבוגרים. דרכן הוא מנסה להבין מהם הצרכים האישיים והמיניים שלו כבן זוג מול אשתו, רחל.

התא המשפחתי הוא מעין מקדש שני ביהדות וגם בחברה הישראלית. ככזה, אנחנו מייחסים לו משקל אולטרה־מוסרי. נדרשת יצירתיות יוצאת דופן, בייחוד בקולנוע דוקומנטרי שהוא חושפני יותר, כדי לאפשר למצלמה להיכנס לחריצים האלה ולשאול שאלות.

אלה השאלות שאנחנו מדחיקים או השאלות שלא נשאל אף פעם, מפחד להתעמת עם השאלה הגדולה מכל – מה זה אומר עלינו. נדמה שכתוצאה מזה בתרבות שלנו התפתח מוסר כפול: אנחנו לא מעמתים את המציאות שלנו במה שמחוץ לסרגל המוסר החברתי, מחוץ למה שנקבע כטאבו או כמשטר קולקטיבי סמוי.

הוריו של מילשטיין, ריטה ואבי, מייצגים את הפער ברעיון האידיאל המונוגמי. הם נשואים 50 שנה, וכמו בכל מערכת יחסים ארוכה, צוברים את הבדידות, הפחדים והסודות. מילשטיין מנסה להבין איך סיפור אהבה במתכונתה המונוגמית יכול להשתמר. במהלך הניסיון להבין, הוא משרטט את דיוקנאותיהם של הוריו, שכל אחד מהם חווה בדידות משלו.

המצלמה כמו נכנסת למקום הלא מדובר ביניהם, באופן טבעי אך גם באופן שיוצר אי נוחות, וכתוצאה מכך – מבטאת את עומק הנתק. בנתק הזה, מאחורי המצלמה, נמצא היוצר, הבן, מי שאמור לשמש כדבק של הזוגיות הזו, כפרי או נצר לאהבה שהייתה

המצלמה כמו נכנסת למקום הלא מדובר ביניהם, באופן טבעי אך גם באופן שיוצר אי נוחות, וכתוצאה מכך – מבטאת את עומק הנתק. בנתק הזה, מאחורי המצלמה, נמצא היוצר, הבן, מי שאמור לשמש כדבק של הזוגיות הזו, כפרי או נצר לאהבה שהייתה.

דווקא הוא זה שמנסה להבין את מתכונתה והאם הצליחה, כשהוא מציף באופן ישיר את התהיות ואת התוצאות של קשר שנלקח כמובן מאליו, שבו בני הזוג אמנם יחד – אבל אין בכך נחמה כי כל אחד מהם חי את חייו בנפרד. מעין ברירת מחדל קיומי.

כתוצאה מכך, ריטה מפתחת אובססיה לקניות ורוכשת בגדים ונעליים בעשרות אלפי שקלים ואילו אבי הופך למעין סגפן (שלא לומר ספגן), כשהוא מנסה לחסוך ולכסות את חובותיה של אשתו. ככל שמילשטיין מתמקד בתמונת ההווה של הוריו, הפערים ביניהם הולכים וגדלים, ולכן הוא בהדרגה מתחיל לחזור לעבר. האם על כל הפשעים תכסה האהבה?

מילשטיין יצר מסמך כנה ונוקב, שגם מתבונן וגם מחריג את התפיסה השיטתית על כורח הזוגיות וכל מה שמצופה ממנה. ניכר כי הסביבה המצולמת טבעית לו ויש באופנים המסוימים של שיטוט המצלמה ניסיון לתמלל חזותית את מה שהמילים מנסות להגיד ואינן יכולות. זה מצוי בעיקר במציאת התנוחות והחיתוכים, בעבודת עריכה מוקפדת שיש בה מהפיוטיות הציורית, תוך שימוש בקומפוזיציה של חללים אינטימיים וקרובים – ארונות, חדרי שינה ועוד.

יתרון בולט נוסף בסרט הוא שמדובר ביצירה שלא נבהלת מעירום, מין או חטאים; כמו גם מהדיבור על אהבה והאינטימיות שהיא יוצרת או מחללת. במובנים מסוימים, מדובר בסרט מעז, שמקריב את הפרטיות למען האמנות ופורם בעדינות דעות קדומות ורווחות. שיאו הוא ביחסי האהבה האינטימיים שמקיים הבמאי ללא התניה, בסוף הסרט.

זה סרט שבוחן את הגמישות של החומר הזה שנקרא אהבה וממנו יצוקות הרבה מהתפיסות ההתנהגותיות שלנו. אופן השיפוטיות שלנו לגבי מערכות הזוגיות המוצגות לנו בסרט, של מילשטיין ושל הוריו, יכול להעיד הרבה על עצמנו (באיזו מהמערכות אנחנו מקנאים? מאיזו נרתעים?).

סופו של הסרט מצליח להבנות תובנה ייחודית, כשהעבר של זוגיות ההורים משלים עם ההווה דרך המצלמה, דרך השנים שמתכווצות לפתע, לרגע של תמונה משוחזרת. זהו רגע עוצמתי והוא מעלה סוגיה מעמיקה על חלל הזמן הפנימי.

עם זאת, הטיפול במערכת היחסים של מילשטיין עם אשתו רחל מעט מפוספס, כשהיא מסופרת באגביות מסוימת ומרגישה כאפקט. כך גם דמות הקריינית שמספרת את סיפורו של מילשטיין בגוף שלישי. היא גם מגלמת בשלב מסוים את דמות האם, אחרי שזו מסרבת לשתף פעולה עם הסרט.

השימוש בקריינית לא תמיד ברור ולא תמיד היא מתמזגת בדינמיות של התא המשפחתי. כתוצאה מזה, היא נותרת כמעין פונקציה רעיונית. יצירתית אמנם, אבל מותירה תחושה לפיה אין בה צורך מהותי של ממש לסיפור.

מונוגמיה הוא השלישי מתוך הטרילוגיה המשפחתית של מילשטיין; קדמו לו: ״שבוע 23״ (2016) ו״לילות קיץ״ (2021). הוא יוצר מתוך מקומות אישיים קולנוע בשפה רהוטה, ומביא איתו מבט קולנועי ייחודי על יחסים, קרבה ומרחק, זקנה ופערי הזמן בתוכנו, אלו שאינם תופסים את המציאות אף פעם. וגם את האומץ, האומץ לחטוא עבור אחרים אבל להישאר נאמן לעצמך. יאמר לזכותו, שזה בלי לעפעף.

---

מונוגמיה
בימוי: אוהד מילשטיין
73 דקות; ישראל/גרמניה, 2023
4.5 כוכבים