בין מה שנזכר למה שאבד: ״בצעדים סומים״ במרכז מעמותה

מה יכול להיוותר מעבודת אמנות שכולה תלויה בחלל או בזמן? איזו נוכחות יש לה לאחר ״שהסתיימה״? האם מיצב שהוקם לזמן קצוב הוא עבודה שהיתה או שעדיין קיימת? באיזה אופן הנוכחות שלה יכולה להמשיך להתקיים?

האם מיצג שיועד מלכתחילה להתרחש רק פעם אחת, שכל מהותו היא החד פעמיות הזו, האם מי שלא היה באותו ערב באותו חדר יכול באיזו דרך להתבונן בו, להתייחס אליו כעבודה קיימת? ומה היחס בין העבודות הללו לבין התיעוד שלהן? האם הצילום שלהן הוא עבודה בפני עצמה, דימוי צילומי שעומד בפני עצמו, או יש לו ערך רק כעקבה או עדות לדבר שהסתיים?

אחד הדברים המרתקים בתערוכה ״בצעדים סומים״ הוא ההזדמנות להתבונן בעבודות שהן עצמן עקבות או תיעוד של עבודות אחרות. צילום של עבודות וידאו שנעלמו, תיעוד של אמנות גוף – כזו המשתמשת בגוף האמן עצמו, תיעוד של מיצגים או מיצבים שהוצגו לזמן קצר בחלל מוגדר.

אבל מה שמרתק עוד יותר הוא שהעבודות הללו לא מכונסות בתערוכה סביב המכנה המשותף הזה, אלא מוצגות בחלל היפה והצנוע של מעמותה בבית הנסן בצד עבודות אחרות, סרטים קצרים, עבודות וידיאו וצילומים שנוצרו בישראל בשנות ה־70 ותחילת שנות ה־80. כפי שמציינת האוצרת ג׳ודית לנגרלט – זו תקופה שבה הופיעו בזירה הישראלית אמנות מיצג, אמנות גוף ווידיאו ארט.

העבודות המוצגות וההצבה החכמה שלהן בחלל מעלות שאלות מרתקות על המשמעות של הצגה מוגבלת בזמן או במרחב, על אופני נוכחות של מה שלכאורה כבר איננו קיים, ועל היחסים המתוחים שבין העבודה לבין התיעוד שלה

״בצעדים סומים״, היא תערוכה יפהפיה ומרתקת. זו תערוכה תמטית שעוסקת בסוגיות של זיכרון בהקשר הישראלי, ותחומה בזמן, כלומר היא חלק מסיפור היסטורי (שנות ה־70 ותחילת שנות ה־80), אבל נדמה כי לפני הכל – היא עוסקת במדיום עצמו.

העבודות המוצגות בה וההצבה החכמה שלהן בחלל מעלות שאלות מרתקות על המשמעות של הצגה מוגבלת בזמן או במרחב, על אופני נוכחות של מה שלכאורה כבר איננו קיים, ועל היחסים המתוחים שבין העבודה לבין התיעוד שלה. השאלות הללו קשורות בלב הדברים של הדימוי הוויזואלי עצמו, ביחסים שבין הדימוי הוויזואלי ו״הממשי״.

העיצוב של התערוכה והשימוש בחלל מזמינים את הצופה להתבוננות מעמיקה וסבלנית, יש אפילו כמה כסאות שמונחים מאחורי דלת הגלריה שמאפשרים להתיישב ולצפות. אבל ההתבוננות הזו רחוקה מלהיות סטרילית. אי אפשר להתבונן בעבודה המפעימה ״ריצה״ של אברהם אילת, סרט קצר בשחור לבן שמתעד איש רץ בפארק, מבלי לשמוע את הסאונד של עבודה אחרת שלו (״סיכוי״). קשה גם לצאת מהחדר שבו מוצגות עבודות יפהפיות של חיים מאור, מבלי להיעצר ולהתבונן מרחוק (שוב) באותה עבודה של אילת, ולראות איך לרגע העבודה הקולנועית המפעימה נראית בכלל כמו רישום.

העבודה של גדעון גכטמן, ״חשיפה״ (1976) מוצגת בתערוכה באמצעות עבודת וידיאו שהוא שחזור של וידאו אחר (אני מנסה להימנע מלומר ״הווידאו המקורי״, אבל מתקשה למצוא תיאור אחר שיבחין בינו לבין זה שמוצג בתערוכה הנוכחית). הקלטת המקורית אבדה וגכטמן ערך את הווידאו שמוצג בתערוכה הנוכחית מצילומי סטילס שצילם מהמסך כשצפה באותה קלטת. הווידאו המקורי, כמו שנכתב בדברי ההסבר מאירי העיניים, היה חלק מתערוכה שנשאה את אותו השם (״חשיפה״) והתקיימה ב־1975 בגלריה יודפת בתל אביב.

גכטמן הציג בה תיעוד של הפרוטוקול הטרום ניתוחי של ניתוח לב שעבר, והוצגו בה גם מסמכים, צילומי רנטגן, מבחנות ועוד. בווידאו שמוצג בתערוכה הנוכחית, שערוך כאמור מצילומי סטילס של זה המקורי, מתועד תהליך התספורת והגילוח של גכטמן לפני הניתוח. זה תיעוד מרתק לא רק בשל הנוכחות והחשיפות של הגוף והתחושה השברירית שלו, אלא גם בשל מה שנראה כמעט כמו טקס.

שני גברים על המסך – גכטמן עצמו ומי שמגלח אותו, כלומר מכין אותו לניתוח. המחוות הגופניות, הקרבה, המשימתיות – כל אלו יוצרים רושם כאילו הם בתוך בועה של אינטימיות מחד, ובו זמנית בתוך פעילות רפואית וטקסית מהצד השני. האופן שבו הגבריות הזו נראית על המסך רחוק מכל הדימויים של גבריות שהורגלנו לראות בהקשר הישראלי, בוודאי בשנים שבהן העבודה נערכה.

היחסים שבין הדימוי למקור

עוד דוגמה היא הצילומים המטלטלים של יוכבד ויינפלד, שבהם כפות ידיים גזורות ו״תפורות מחדש״. יש משהו בצורת העבודה של ויינפלד, בגזירה של הדימוי הצילומי, בתפירה שלו ובצילום שלו מחדש, שמערערים את היחסים שבין הדימוי לבין המקור. בו זמנית יש בצילומים הללו איזו שלמות אסתטית של גוף חבול, כואב, כמעט מתריס.

עבודה מרתקת אחרת היא העבודה של יהושע נוישטיין, ״נעליים״. העבודה המקורית, מיצב של נוישטיין יחד עם ג׳ורג׳ט בלייה וג׳ררר מרקס הוצג בבית האמנים בירושלים ב־1969, וכללה 17,000 זוגות נעליים שמקורם בצבאות שונים. האמנים שכרו אותם מסוחר פרטי יד שנייה מקלנדיה שבגדה המערבית. הנעליים היו מיועדות להיות חומר בעירה עבור אמני זכוכית בחברון, אבל כשהסוחר שמע מהאמנים לאיזה צורך הם מבקשים להשתמש בהם, הוא מיד נענה, ואף עזר במלאכת השינוע וההצבה.

הצילומים שמוצגים בתערוכה הם תיעוד של אותו מיצב, ואולי דווקא כי הם לא מתיימרים להצליח ״לתפוס״ את הדבר הממשי – יש בהם איזו איכות עצמאית ומתריסה. הצילומים נראים כמו דימוי ויזואלי איקוני של ערימות נעליים בתרבות הישראלית, דימוי שנקשר בדרך כלל לדימויי שואה.

אבל המיצב עצמו מסתבר כמורכב יותר. הנעליים הן נעלי צבא דווקא, ואינן של יהודים. הריח החריף של הנעליים שמילא אז את בית האמנים היה בלתי נסבל כנראה גם עבור מי שגרו או ניהלו מסעדה בסמיכות לו. סוחר הנעליים הפלסטיני התגלה כמי שלמד בשנות ה־40 בבצלאל, ולשיתוף הפעולה שלו עם האמנים והעזרה האקטיבית בהעברה ובבנייה של המיצב היו כנראה סיבות מגוונות.

בשל ההתנגדות שהמיצב הזה עורר (האם רק בשל הריח החריף והבלתי נסבל?) הוא נסגר כעבור שבוע. המתח בין צילום סטרילי כמעט איקוני לבין תערוכה ״מסריחה״, בין נעליים שמשתקפות כדימוי של יהודים שהושמדו לבין נעליים של לוחמים שנאספו על ידי סוחר פלסטיני כדי לשמש חומר בעירה לאמנים בחברון – הוא מתח מרתק ומעורר מחשבה, שמתאפשר בין השאר דווקא בשל הצילום שתיעד את התערוכה.

אחד החללים היפים בתערוכה הוא החלל שבו מוצגות עבודות של חיים מאור – צילומים ושתי עבודות וידאו. שניים מהצילומים שכותרתם ״מעגלים״ מתעדים פרפורמנס וידאו של מאור מ־1975, שהווידאו שלו אבד. אפשר לתאר את שני הצילומים האלה כהפשטה או פרטיטורה של הווידאו עצמו, אבל זו יומרה בעייתית. כל מה שנותר הוא הצילומים, והם עומדים רק ביחס למילים שמתארות את הווידאו שאבד.

יש בחלל הזה – גם בעבודות עצמן וגם ביחסים ביניהן – אסתטיקה מרתקת שמפשיטה את הגוף כמעט לקומפוזיציה שלו, שהופכת את הצילום כמעט לרישום שלו, ואת המצלמה עצמה כמעט ליד הרושמת. בחדר נשמע כל הזמן קולו של מאור עצמו, שמקריא בווייס־אובר של אחת העבודות (״עיוורון 1״) טקסט שכתב על סבו שאיבד את ראייתו כשהוכה על ידי חייל חמוש בתקופת השואה. הקול הזה של מאור שטורד מנוחה, בצד שחזור תנועות המישוש של הסב בעבודה עצמה, טורדים את הצפייה גם בעבודות האחרות שמוצבות באותו חלל. אלו עבודות יפהפיות, מרובות שכבות, שיש להן איכות לירית ובו זמנית הן המאוים עצמו.

התערוכה מציגה עבודות מרתקות. יש בה עבודות ראשוניות בשדה האמנות הישראלית, ויש בה, באמצעות המדיום, ההצבה והעבודות עצמן – ניסיון לחשוב מחדש על המתח שבין זיכרון פרטי וקבוצתי, בין מה שנזכר למה שאבד. ״בצעדים סומים״ היא תערוכה צנועה ועשירה בו זמנית, והצפייה בה מעוררת ולרגעים מפעימה.

---

בצעדים סומים
אוצרת: ג׳ודית לנגלרט
מרכז לאמנות ומחקר מעמותה, בית הנסן, גדליהו אלון 14, ירושלים
נעילה: 26.9