איתי איילון // חלל. מקומי

עודד מציע לי קפה. אנחנו ישובים לצידי השולחן העמוס, במשרד, במרפסת, 40 שנה מפרידות בינינו. מבט, רך, בית, דירה, חלל מבולגן מלא עד תום עד שנשפך וזולג לכל עבר. אנחנו מכירים מעט.

זה המפגש השני בביתו, השלישי בסך הכל. המפגש הראשון היה רגעי לכן אינני קורא אותו כמפגש אלא כרגע שבו חלפנו האחד על פני האחר, סתם ככה. אבל אני, הסתכלתי טוב טוב, ידעתי שניפגש שוב. ביקשתי לצלם, ביקשתי רשות להיכנס לביתו, לא להזיז דבר, לנוע, להתבונן ולצלם.

כך אני מאפיין את פעולת הצילום שלי לרוב, כשאני נדרש לכך. ״זה לא דורש דבר פרט לחלל עצמו, פרט לאישור להיכנס, פרט לאור״, אני אומר, מנסה להקל על העומס שאולי ירגיש האדם שמישהו מבקש ממנו לחדור למרחב הכי פרטי שלו, להתבונן בו בזכוכית מגדלת.

עודד שתיל חי בביתו בקומה השניה, ברחוב ליברמן 8, תל אביב. חלקו האחד של הבית הוסב לחלל גלריה שבו מוצגת תערוכה מתחלפת (באותו הזמן, הוצגה התערוכה ״מודד הקרקעות״ של ענת מיכאליס לוי), וחלקו האחר מתפקד כבית כמו שהרוב מכיר. אמנות מטפסת מכל עבר, על הקיר, על השולחן, על הרצפה, מעל האסלה, מעל המקרר, מעל המיטה.

בשבילי, המצלמה היא כלי מתווך, היא הרכב, היא הקביים. מעבר לכך, בעזרתה אני פוגש ומעלה זיכרונות ותחושות, כמו מקלף שכבות

סלון שהוא גם סלון וגם מיצב, מרפסת שהיא גם מרפסת וגם משרד, מסדרון הופך חלל תצוגה, מקלחת, שירותים, מטבח, החדר של אבי, החדר של עודד. הכל הוא כל הזמן גם וגם, אין שימוש אחד. בעיניי אני רואה שכבות של רגש, של זמן, של חומר, של צורה.

אני איתי, בן 31, בן קיבוץ שער העמקים. הרומן שלי עם הצילום התחיל בחגיגה של היכולת להתבונן, להרגיש, וללכוד את אלו מיידית לפני שייעלמו, להחזיק בהם לעד. התיווך היה כה קצר. אצלי הריכוז רץ ומסתובב כל הזמן, כמעט בלתי אפשרי לסיים דבר אחד לפני הקפיצה לדבר הבא. את דרכי האקדמית התחלתי במחלקה לארכיטקטורה בבצלאל ואחרי כמעט שלוש שנים עזבתי. החלטתי למצוא מרחב חדש שיתאים לי יותר.

בשבילי, המצלמה היא כלי מתווך, היא הרכב, היא הקביים. מעבר לכך, בעזרתה אני פוגש ומעלה זיכרונות ותחושות, כמו מקלף שכבות. באופן מפתיע ולא מתוכנן, ואולי גם טבעי, אני מפגיש את שני עולמות אלו שוב ושוב: צילום פוגש חלל ומרחב, פוגש אדריכלות. ברצוני לסמן ולהתמקד באותן התחושות והזיכרונות וגם בשכבתיות, ולהשליך אותן על המרחב שלנו. הפרטי, הציבורי, התרבותי, ההיסטורי ועוד.

בגוף עבודה זה, בחלל ביתו של עודד, מצאתי הזמנה למפגש בין חללים שלא חשבתי שירצו להיפגש ולמרות הכל, נפגשו להם לתוך ״אחד״ שהוא גם וגם. גם בית וגם עוד.

הבית של עודד מהווה בשבילי התחלה. התחלה של פרויקט מתמשך, דו שבועי, שבו אני מוצא ונפגש עם חללים/מקומות, חושף ומתעד. פעולת הצילום תאפשר מבט נוסף לקיום של אותם המקומות, תאפשר שיח וביקורת על הנוף המקומי־ישראלי ומאפייניו. ״חלל. מקומי״ יהיה שם הפרויקט, שבו נצבור אינדקס חללים שיספר עוד על המקום ועלינו, על אדריכלות, על צילום, על תרבות.

---

מדור הגשות כולל חומרים שהתקבלו במערכת פורטפוליו. שלחו לנו סיפורים חדשותיים, מידע בלעדי ופרויקטים מעניינים ותקשורתיים. פרטים נוספים בעמוד ההגשות שלנו