״אדבר איתך״: חופן של תקווה כצידה לדרך

המופע ״אדבר איתך״ של תזמורת המהפכה הוא אקט חתרני. בלי הצהרות דרמטיות, הוא נותן פייט למציאות שבה רבים מאיתנו נרמסים קצת יותר בכל יום שעובר. במהלך הערב, שירי אהבה עבריים מושרים בערבית ושירי אהבה ערביים – בעברית. השירה בערבית של נכסי צאן הברזל הישראליים היא מעשה לא מובן מאליו בימים אלו. אולם החתרנות מתבטאת בעיקר בחוויה שהמופע מספק. 

התזמורת וסולניה לא רק מבצעים את ״הכניסיני תחת כנפך״ בערבית, הם גם גורמים לחצי אולם לדמוע תוך כדי. המופע אינו מרחיק את המוכר למחוזות זרים. הוא כורך את הזר במוכר, כך שהערבית הופכת חלק אורגני מהשיר שאנחנו מכירים בעל פה, ונשזרת במנגינה הטבועה בו.

השפות לא מתמזגות לאחת, שתיהן מתקיימות כל העת על הבמה בזכות הבחירה הנבונה להקרין את מילות השיר בעברית כששרים בערבית ולהפך. לרגעים לא ברור מתי האחת נגמרת ומתי השניה מתחילה, וקשה לסמן מה ״שלי״ ומה של ״האחר״. חוסר היכולת להרחיק את האחר מהווה קריאת תיגר על המציאות הנוכחית שבה הדיכוטומיה מושלת ביד רמה. 

מלכתחילה, מי שמגיע למופע מגיע ככל הנראה עם פתיחות לחוויה ולמסר. ובכל זאת, גם מי שמאמין בדו־קיום חטף אגרוף בבטן בשבעה באוקטובר, וקשה יותר בתוך הכאב לזכור את האנשים ואת הסבל בצד השני. יתרה מכך, הלא מודע שלנו לא מתחשב בעמדות המוסריות שלנו והחרדות בבטן לא מצייתות לראש. 

מלבד הקלאסיקות המוכרות בעברית, המופע מציג כיצד שרים אהבה בערבית; די דומה, קצת שונה, כולם בסוף רוצים לאהוב, להיאהב, לא משנה באיזו שפה

במהלך חופשת קיץ בקפריסין, קבוצת גברים צעירים דיברה לידינו בערבית בחוף הים. בבת אחת נזרקתי בחדות ובעוצמה לסרטונים ולתמונות מהשבעה באוקטובר. אחרי שהסדרתי את הנשימה, הבנתי שאני לא מוכנה שזו תהיה התגובה המיידית שלי לשפה הערבית. אני מסרבת שהיא תירשם במערכת שלי כשפת אויב רצחני.

ואז, ברגע שנור דרוויש, הזמרת המופלאה, התחילה לשיר את ״שיר של יום חולין״ בערבית, התחלתי לבכות. קל להביא אותי לדמעות בשנה האחרונה, ובמיוחד שירים ישראליים אהובים ממוססים את שכבת ההגנה הדקה ונוגעים בפצע. אבל הדמעות שלי היו פה גם דמעות של הקלה. 

קיבלתי את מה שביקשתי, את האפשרות להיזכר ולהיטען בערבית אחרת, ערבית טובה. שיננתי לעצמי מילים של אהבה מתוך השירים – חביבי, אלבי, באחיבאק, נור, צידה לימים שיבואו.

מלבד הקלאסיקות המוכרות בעברית, המופע מציג כיצד שרים אהבה בערבית; די דומה, קצת שונה, כולם בסוף רוצים לאהוב, להיאהב, לא משנה באיזו שפה. העיבודים המוזיקלים היפים נעים גם הם בין מערב למזרח, עם השפעות ערביות וכלי נגינה מסורתיים. בין הסולנים, לצד דרוויש המצוינת, בולט לטובה גם הסולן אכרם עודה, שבנוסף להיותו זמר מוכשר וכריזמטי, הוא גם אח בטיפול נמרץ בבית חולים כרמל בחיפה.

בית חולים בישראל הוא בעצמו מקום שבו השפות מתקיימות לרוב בשכנות טובה, וכך גם העיר חיפה. המופע כולו הוא יוזמה של ״בית הגפן״ – מרכז תרבות ערבי יהודי, מוסד חיפאי ותיק שמנסה לקרב בתוך מציאות שעושה הכל כדי להרחיק. אמנם הערב הופק במציאות שלפני ה־7.10, אבל כמו הרבה יצירות, הוא נטען בעוד משמעויות אחריו. ״הכסא הריק״ שממתין לחטופים, שניצב בצד הבמה, מואר כל העת, משתתף אילם אך זועק. 

באופן אישי, לרגעי ה״חאפלה״ של הערב (הסולנים מפזזים ומסמנים לקהל ״כפיים, כפיים״) היה לי קשה להתחבר. שעה קלה לפני כן הותרו לפרסום עוד שני שמות, אחרי עוד ארבעה יום קודם, כשהצפון מופגז ללא הפסקה, כשהחטופים עדיין לא כאן, כשהכל בוער.

עם זאת, רגעי הצרימה התגמדו מול ערב שהתקייימו בו שתי השפות במרחב אחד, בתקשורת מעשירה ומלאת חיים. ועם האפשרות הזו יוצאים מהמופע חזרה לעולם, עם חופן של תקווה כצידה לדרך, וללא ספק יש לנו עוד וואחד דרך. 

—
יעל הראל היא פסיכולוגית קלינית וד״ר לספרות

---

תזמורת המהפכה ובית הגפן | אדבר איתך
אוצרות: ניזאר אלכאטר, זהר שרון, רועי אופנהיים
ניצוח: רועי אופנהיים
זמרים: תמר שאוקי, נור דרוויש, אכרם עודה, בר צברי