״לא לשחרר לעולם״: רצון לפענח את החידה שנעלם מהר כמו שבא

מאחורי הבמאי הצרפתי אלכסנדר אז׳ה עומדת שורה של סרטים בינוניים למדי, כמו הרימייק החביב שלו ל״גבעות הפחד״ של ווס קרייבן ז״ל, ״מלתעות האימה״ וכמובן פאר היצירה של ז׳אנר האימה, ״פיראנה 3D״. אין כאן פורטפוליו מרשים, לאו דווקא ברמת העשייה – כי ניכר שיש כאן אדם שעובד ויוצר כל הזמן, אלא ברמת האיכות שנפקדת מעט מהיצירות שלו.

עד כה אז׳ה לא ניפק פיצ׳ר ראוי שיביא אותו לפרונט, ועכשיו הוא מנסה לעשות את זה עם ״לא לשחרר לעולם״ – סרט שקידום המכירות שלו מכריז קבל עם ופוסטרים שמאחוריו עומדים המפיקים של ״דברים מוזרים״, כאילו זו חותמת גומי של איכות או סרט שכדאי ורצוי לשים לב אליו.

במרכז הסרט, שבו מככבת האלי ברי, ניצבת משפחה מצומצמת של אמא ושני בניה. האב נפקד מהתמונה מנסיבות שיתגלו בהמשך. השלושה מתגוררים בבקתת עץ בתוככי היער, מנותקי קשר מהעולם החיצון, בתואנה שרוע כלשהו נגע בו וכעת, על פי האמא, הם היחידים ששרדו. לאם יש גם יכולות לראות את הרוע הזה בצורת רוחות רפאים, שהם לטענתה ההתגלמות שלו והדרך שלו לפתות אותה אל הצד האפל.

הדרך היחידה להתגונן מפניו היא לשמור נגיעה באמצעות קשירת חבל אל הגוף בקצה האחד, כשהקצה השני מחובר אל הבית. כך מסתובבים מחוץ לבקתת העץ המגנה עליהם. כשאחד הבנים מתחיל לפקפק בטענות של האם וחושד שהכל בלוף אחד גדול, העניינים מסתבכים וכל המגננות שהאם טרחה לבנות במהלך השנים נופלות בזו אחר זו.

המסתורין לא שווה הרבה אם הוא לא מחזיק עניין, ודווקא כאן נמצא הפרדוקס: הסרט כן מעניין והרצון לגלות מה לעזאזל קורה במהלכו גובר עם כל סצנה מבלבלת, אבל מסך המסתורין הופך להיות כהה יותר ויותר – וזה מתיש

ב״לא לשחרר לעולם״ יש הרבה יותר מאמא ושני בנים שמתגוננים מפני שיט על טבעי ולא מוסבר. התסריט טומן בחובו תמות מעניינות של גוננות יתר או ״חיבוק דוב״ של אמא שלוחץ קצת יותר מדי. בפרשנות נוספת הוא מתייחס למחלות נפשיות, חזיונות שווא והאופן שבו הגנטיקה רודפת אותנו. לא משנה מה וכמה ננסה לברוח מזה – בסוף תמיד נתנהג כמו ההורים שלנו.

אלו רעיונות טובים בבסיס, אבל כשהביצוע קלוקל, הסרט לא יכול להחזיק יותר מדי זמן באוויר מבלי ליפול לקרקע המציאות. גם האורך שלו לא משרת אותו באפיק הזה. שעה וארבעים זה טו מאץ׳, במיוחד עבור סרט שמתנהל בעצלתיים ללא רגעים מיוחדים, ויש בו הרבה יותר מהנסתר מאשר מהגלוי.

המסתורין לא שווה הרבה אם הוא לא מחזיק עניין, ודווקא כאן נמצא הפרדוקס: הסרט כן מעניין והרצון לגלות מה לעזאזל קורה במהלכו גובר עם כל סצנה מבלבלת, אבל מסך המסתורין הופך להיות כהה יותר ויותר – וזה מתיש.

זה אחד מהסרטים שנתונים לפרשנותו של הצופה, כך שכל אחד יוכל לראות בו משהו אחר ושונה. זה טוב וזה אחלה, אבל הדיאלוגים הבינוניים לא משרתים אותו, כמו גם המשחק הלא משכנע של ברי (שלמרבה הצער כוכבה דעך מזמן) ושני הילדים שלצדה. אין כאן עומק, אפילו לא ניסיון ליצור אחד כזה, ולכן תשומת הלב של הצופה מושקעת בדבר אחד בלבד – פתרון החידה שבלב הסרט. אבל חידה מעצבנת כזו, שמתעתעת שוב ושוב. היא ליטרלי הדבר היחיד שמעסיק את המוח בזמן הצפייה. לא שום דבר אחר.

״לא לשחרר לעולם״ הוא הכי סרט של נטפליקס אבר, יומיומי כזה שראוי לצפייה ביתית בלבד. עם כל הבינוניות שלו, ייאמר לזכותו שהוא משאיר קצת חומר למחשבה ורצון עז לפרש אותו. אבל התחושות האלו נעלמות כבר בדרך הביתה מאולם הקולנוע.

---

לא לשחרר לעולם
בימוי: אלכסנדר אז׳ה
101 דקות; ארצות הברית, 2024
2 כוכבים