ארץ המראה מעץ לבוד: אילי לוי במשכן האמנים הרצליה

ענבל: הי אילי, מה שלומך בימים אלה?

אילי: הי ענבל, זו שאלה שמאוד מורכב לענות עליה. מצד אחד תחושה שאין קרקע ואין נקודת משען, כאב עמוק על מה שקורה באינטנסיביות כבר שנה מסביבנו ובתוכנו. מצד שני, אני מצליחה בשלושת החודשים להיאחז במשהו פנימי שהוא העשייה – ועדיין ברגשות אשם על זה

ענבל: כשיש כל כך הרבה סבל מסביב, קשה להרגיש שיש לנו זכות לחיים ״רגילים״ ולשמחות קטנות. אני שמחה שאת מוצאת אפשרות להיאחז בעשייה, חשוב להטיל עוגן של שפיות בתוך הים הסוער שמסביב. והכי חשוב – העשייה שלך נשאה פרי עם פתיחת תערוכת היחידה ״שורשי לביד״ במשכן האמנים הרצליה, איך היא נולדה?

אילי: זו שאלה שלוקחת אותי ארבע וחצי שנים אחורה בזמן. לקראת יום הולדתי ה־50 ביקשתי מאנשים, דרך הרשתות החברתיות, להעניק לי במתנה חמישים אוביקטים זהים. חשבתי שמשום שאוביקטים משוכפלים תמיד מפעילים אותי, אולי המתנות יניעו אותי לפעולה אמנותית.

זה היה מסע מעניין שבו נסעתי ברחבי הארץ לאסוף מ־60 אנשים חפצים שונים. החפצים לא נמצאים בתערוכה הנוכחית, פרט לתקליטים, אבל הם ללא ספק היו מה שהתניע את כל המהלך, שכלל מחשבה על מבני מפעלים מזמן המהפכה התעשייתית, ביניהם מנוע הקיטור היחיד שהיה ממוקם מחוץ לחלל הייצור והעביר תנועה לעשרות מכונות

ענבל: איך 50 חפצים זהים התחברו לנושא המהפכה התעשייתית?

אילי: הגרעין של המהפכה טמון במעבר מייצור יחידני של אוביקטים בעלי טביעת אצבע של היצרן לייצור המוני, אנונימי. רציתי לייצר מפעל קטן שבו האוביקטים של הייצור הופכים להיות חלק מהמכונה. אני מקווה ומכוונת שזה יקרה בהמשך. בתערוכה הנוכחית עברתי לימוד לעומק המכונה

ענבל: לאיזה לימוד את מתכוונת?

אילי: העבודה הפיזית, החיבורים, עבודה מול חרט, מול ספקים, הבנה יותר עמוקה של חומרים, גדלים של מסבים. מה אפשרי ומה פחות אפשרי. איזה כוחות פיזיקליים פועלים תוך כדי תנועה רציפה. הכל בפועל, באופן מעשי. זה היה מסע מרתק

ענבל: מה רואים בתערוכה?

בחלל התערוכה יש המון פלטות לביד (דיקט מסוג בירץ׳) שעברו תחת הכרסומת ונבנו כארונות/רהיטים שהיו קרובים אליי ובשימושי בחיי בבתים שונים. הם מחוברים לקירות הגלריה וכאילו צומחים מהם, מתרחבים ומתעוותים

אילי: בתערוכה רואים־לא רואים. בחלל התערוכה יש המון פלטות לביד (דיקט מסוג בירץ׳) שעברו תחת הכרסומת ונבנו כארונות/רהיטים שהיו קרובים אליי ובשימושי בחיי בבתים שונים. הם מחוברים לקירות הגלריה וכאילו צומחים מהם, מתרחבים ומתעוותים. זה העולם של מטה, ובעולם של מעלה יש את ציר המנוע ששולח זרועות ועושה בהם כל מיני דברים

ענבל: קצת כמו מציאות ארץ המראה שאנחנו נמצאות בה היום, הרהיטים שלך צומחים כמו גידולים משונים בחלל. כשציר המנוע שלך עובר ושולח תנועה לחלקי התערוכה השונים

אילי: נכון, המנוע בעצם מחזיק את המבנה הפטרייתי, מחבר כמעט את כל חלקי העבודה על ידי תמסורות ותנועה. תחילת העבודה על דגמי הכמו־רהיטים נעשתה בגרמניה, בכפר קטן, אצל שרון ומיקה, שתי חברות שמנהלות תכנית רזידנסי לאמנים מכל העולם, KuBa: Kulturbahnhof.

למזלי הרב הן קלטו אותי בתחילת המלחמה לשהיית החלמה. זה היה חורף ופטריות יפהפיות צמחו בכל מקום. לא הפסקתי לחשוב ולחפש דימויים של עובש ותהיתי לעצמי מה היה קורה אם הארונות היו מתנהגים כמו פטריות קיר

ענבל: התקליטים נכנסו לעבודה הזו באופן מאוד מעניין – יש שם מכונה שהתקליטים נעים בתוכה, הם נראו לי כמעין סכינים נעים, משהו מהפנט ביופיו אבל מכיל גם סכנה. גם זה מופעל על ידי אותו ציר מנוע

אילי: על העבודה הזו עבדתי בצורה פורמליסטית – צבע, צורה ותנועה. התייחסתי לתקליטים כדיסקיות שחורות גדולות שנעלמות ומופיעות על ידי תנועת ארכובה שנוצרת מחורים במקומות שונים על גבי כל תקליט. ניסיתי לעבוד עם התנועה הרפטטיבית שהמנוע מייצר וליצור תנועה שקשה לעקוב אחרי החזרתיות שלה, כזו שהעין תופסת כטבעית.

השתמשתי באמצעי פשוט יחסית של הסתרה וגילוי סלקטיביים. אני עומדת ומביטה בכתמים מסתובבים שיוצרים משהו שקשה להגדיר, שמעיר כל מיני תחושות ואפילו פליאה. אני אוהבת את המרחב הזה, סוג של פער, שכל אחת מכניסה פנימה את עולמה ונותנת משמעות למה שהיא רואה

הכיווץ הוא חלק מהתערוכה

ענבל: איך בחרת אלו ארונות, ואולי אלו זכרונות, להכניס לתערוכה?

אילי: בחרתי ארונות שהיה לי איזה עניין איתם והם נחרטו אצלי: הוויטרינה שבן זוג שלי לשעבר לא רצה לתת לי כשנפרדנו, מיטת הילדות שלי, מיטה מתקפלת מעץ מלא, שעד היום אני מרגישה את הכיווץ בבטן שהיה לי בזמן התפעול שלה. שידת ההחתלה הסופר ורסטילית של הבת שלי שבנה סבא שלה ומשנה פונקציה בכל בית שלי כבר 25 שנים

ענבל: המיטה הזכירה לי את הפינה של הארי פוטר מתחת למדרגות, מתקפלת ונסגרת למין ארון אטום כזה. בתערוכה השארת שם מנורת קריאה דולקת בתוך הארון, אולי המנורה היא התיקון לזיכרון?

אילי: על ידי עיוות המיטה נוצר חלל כמוס שלא היה במיטה המקורית. הכנסתי גם ירח נגיש שאפשר לתופף עליו. אני זוכרת שעות של בהייה במיטה הזו ומשום שהייתי עם אחותי באותו החדר לא תמיד אפשר היה להשמיע קול. אני, אגב, מפחדת מחושך מוחלט – התאורה בהחלט נחוצה 🙂

ענבל: מותר לשאול מה הכיווץ שקשור למיטה?

אילי: כיווץ המאמץ של שריר הבטן בכל פעם שהעליתי או הורדתי את מיטת העץ המלא האיכותי. הצופים מוזמנים לפתוח את המיטה ולנסות. הכיווץ הזה הוא חלק מהתערוכה מבחינתי

ענבל: הקוד של ״לא לגעת״ בתערוכות אמנות הוא כזה שספק אם אנשים ירשו לעצמם לנסות, למרות שהמפתח שעומד שם בחור די מזמין

אילי: המפתח בעצמו הוא פוטנציאל, מי שיביט יראה שיש גם צירים, כלומר יש אפשרות פתיחה. אנשים שואלים אותי אם אפשר.

באופן מוזר, כפיתי על המכונה שמניעה את הציר קושי שגרם לה למאמץ, שאותו הרגשתי דומה למאמץ שהיה לי לסגור את המיטה. הגר מיטלפונקט בנתה (בין שאר הדברים) את מסגרת המתכת הקורסת מפרופילים של ברזל, שהסתברו כרבי משקל. לקח לנו שבוע שלם לעזור למנוע לבצע את פעולת ההרמה שלה, ועדיין מדי פעם הוא מתקשה

ענבל: אולי זה לא מוזר. אני חושבת על הציר הראשי כמו איזה מנוע פנימי, ציר הזיכרון, כמו ידית מנואלה שפותחת וגוללת את הזיכרונות. חלק מהזיכרונות שאת מעלה בתוך התערוכה לא פשוטים, אולי הם לא רוצים להיפתח?

אילי: מעניין, ציר זיכרון ששלפתי ממנו רק את מה שבמידותיי להתעמת אתו. או את מה שהסכמתי לפתוח לפני קהל הצופים. תודה על המחשבה הזו. החומר בתערוכה חשוף ולא מגומר, אנחנו מסתובבים בתוך מאקט גדול ושואלים שאלות. אני לא חושבת שהתערוכה מפוענחת עד הסוף, ואני ממש בסדר עם זה

החומר בתערוכה חשוף ולא מגומר, אנחנו מסתובבים בתוך מאקט גדול ושואלים שאלות. אני לא חושבת שהתערוכה מפוענחת עד הסוף, ואני ממש בסדר עם זה

ענבל: כשהתערוכה לא מפוענחת עד הסוף, לכל צופה יש הזדמנות לפענח בדרך שלו. זה היתרון של האמנות, שהיא לוקחת כל אחת למקום אחר

אילי: תהליך העבודה שלי אינטואיטיבי, ובמהלך העבודה המעניינת עם האוצר, רן קסמי־אילן, הוא נתן לדברים לקרות ולהתפתח כפי שהם. בסוף העבודה הוא כתב טקסט יפהפה שאורז את התערוכה דרך עיניו

ענבל: ספרי קצת על שידת ההחתלה המנגנת?

אילי: המנגנון שמוצב בשידת ההחתלה מייצר סאונד של המתנה. של קציבת הזמן מרגע ההולדה, הוא עוד דרך למתוח את ההווה שעוד רגע יהפוך לזיכרון

ענבל: יש בשידה עוד משהו מעניין – היא מאוד גדולה. זה גרם לי לחשוב על נקודת המבט של ילדים, שעבורם הדברים תמיד גדולים מאוד. אני זוכרת שהגעתי לחורשה ליד הבית שגרתי בו עד גיל שבע, וגיליתי שה״חורשה״ היא בסך הכול 3-4 עצים

אילי: נכון, מכירה את התחושה. נקודת מבט היא משהו שמשתנה עם הזמן או בהתאם לסיטואציה רגשית או גופנית, והיא משפיעה על ראית המציאות.

שידת ההחתלה מסמנת את המקום שבו – מעבר לנדידה שלי בין בתים והחיבור לרהיטים במהלך הזמן – אני נעשיתי בית עבור הבת שלי שתפסה ועודנה חלק ענק בחיים שלי. תוך כדי מענה אני פתאום מוצאת את עצמי מתרגשת. היא בשלבים של עזיבת הבית וזה מעלה בי המון רגשות 🙂

ענבל: הרגש שאת מגלמת ברהיטים שלך צף אל פני השטח

אילי: אני שמחה לשמוע שאת רואה את זה, כי יש אנשים שחושבים שהכל נקי, חלק וחסר רגש

ענבל: זו תערוכה שצריך להקשיב לה בסבלנות, לפעימות שלה. היא נראית יפה ומהודקת, אבל יש בתוכה משהו סוער

אילי: בעצם כיוונתי ליצור עבודה שהיא בין דגם לחפץ שימושי. השתמשתי בחומר אחד ובתהליך יצור אחד, חיתוך ב־CNC, השמטתי המון פרטים, אין ברגים נראים (עשיתי לעמית פורטמן שניגר חיים קשים) אין ידיות, אין רגלי רהיטים. היא מאוד מאופקת לכאורה. איכשהו תמיד העבודות שלי יוצאות נקיות מתוך התוהו ובוהו שאני נמצאת בו בזמן היצירה. זה יפה בעיניי שהצלחת להרגיש את הסערה

ענבל: מה הייתה הדרך שלך בעולם האמנות?

אילי: אני מגיעה מעולם עיצוב המוצר. למדתי ועבדתי עם מפעלים, גם לייצור רהיטים. ללימודי האמנות הגעתי בגיל 35, חמש שנים אחרי שילדתי את ליה. הדבר הראשון שעשיתי אחרי הלימודים במדרשה היה מופע של חפצים זזים שנקרא ״סיבובים לדקה״ שעלה במסגרת אירועי ״ניסוי כלים״ עם אמיתי יעיש ופסטיבל מימוס בצרפת. המופע היה שיתוף פעולה עם אורי דרומר ותמר אור.

בהמשך המשכתי לעבוד ולהציג בשיתופי פעולה עם אמנים מתחומים שונים. ב־2011 פגשתי את האמן אורי לוינסון ויחד הקמנו את ״תזזית – אנסמבל לאמנים וקהילה״. פעלנו יחד כעשור, קיימנו עשרות סדנאות עם קהילות שונות שהסתיימו בתערוכות. זו עבודה שהייתה מאוד משמעותית מבחינתי, הן מבחינת העבודה בדואו והן מבחינת עבודה עם קהילות. במקביל גם כל אחד מאיתנו עשה את האמנות שלו ובאיזשהו שלב זה נעשה יותר אישי ופחות ביחד

ענבל: יש שיתופי פעולה שממשיכים גם היום?

אילי: ברור… שיתופי פעולה מתחתיי, מעליי ומצדדיי :). לפרנסתי אני עובדת במרכז לאמנות דיגיטלית, שם אני מנהלת ופועלת במעבדה/סדנה. שיתוף פעולה הוא חלק מהדי.אן.איי של המרכז והסדנה במגוון רחב של מישורים: עם הקהילה המקומית, עם איגוד האמנים, עם אמנים, עם מוסדות בשכונה ובעיר ועם קולגות בעבודה.

בשנים האחרונות פתחנו תכניות רזידנסי לאמנים במעבדה שעוברות שינויים משנה לשנה. האחרונה הייתה תכנית מחקר חומרי בהנחייתה של האוצרת אביטל ברק ושלי. מזה כמה חודשים שאנחנו עובדים על תכנית שתפתח בשנה הקרובה – בנושא אחר ובהרכב אחר

ענבל: ובמישור האישי – לאן הלאה? מה הצעד הבא אחרי התערוכה?

אילי: ראשית אני מתכוונת לשהות קצת בתערוכה, להקשיב למה שיש לאנשים לומר עליה. בניתי מרחב שפועל ומפעיל ואני לומדת להכיר אותו. חשוב לי לומר שזו אמנם תערוכת יחידה אבל היא לא רק שלי. יש הרבה אנשים שעזרו לי פיזית ומילולית במהלך הדרך ומבחינתי היא גם שלהם.

אני עובדת באופן פרוייקטלי ולרוב גם תלוי מקום. על חלל המשכן פנטזתי הרבה זמן ומשמח אותי להציג בו. הייתי שמחה לקבל הזדמנות לעבוד בחללים נוספים. יש לי כבר כמה רעיונות לעבודות

ענבל: מקווה שיימצא להן החלל המתאים. בהצלחה בהמשך!

אילי: תודה רבה ענבל, על ההזדמנות לדבר ולחשוב את העבודה

---

אילי לוי | שורשי לביד
אוצר: רן קסמי־אילן
משכן האמנים הרצליה, יודפת 7
נעילה:9.11