טלאים מרפאים: עוזי עמרני מאחה את קרעי חייו

העבודות של עוזי עמרני מאחות קרעים. הן מאחות את הקרעים של חייו, של הסביבה שלו, של המדינה שלו וגם של המשפחה שלו. עמרני הוא אמן־רב תחומי שלטקסטיל על נגזרותיו השונות יש נוכחות בולטת בעבודותיו לאורך השנים.

עלילת חייו של עמרני סוערת. היא נושאת עימה סיפורים אישיים וחוויות טראומטיות שכולן באות לידי ביטוי ביצירה. הוא נולד בשנת 1977 בירושלים, למשפחה דתית לאומית לדבריו, הרביעי מבין שמונה אחים ואחיות. ״גדלתי בבית חם ואוהב ששרו בו כל הזמן. אמא שלי מלמלה ללא הפסקה, פסוקי תפילות או שירת ארץ ישראל היפה. כל הזמן נשמעו קולות שירה בבית״.

בימים אלו הוא מציג עבודות בגלריה העירונית בראשון לציון; ועד השבוע שעבר השתתף בתערוכה ״השלם וחלקיו״ שאצרה קרן בר גיל בגלריה שלה ברמת השרון. בתערוכה הציג עמרני אוביקטים עשויים רדי־מייד, שאותם הוא מלקט ומצפה בקרעי גובלנים ישנים משווקי פשפשים. במקביל, השתתף גם בתערוכה שאצרה בר גיל בניו יורק, שבה לקחו חלק 70 אמנים ישראלים.

בעתיד הוא ישתתף בתערוכות קבוצתיות בטרמינל העיצוב בת ים ובמוזיאון ינקו דאדא בעין הוד. ״אני בוחן גם כמה הצעות לתערוכות יחיד. זה בהחלט הדבר הבא שאליו אני שואף״, הוא אומר.

בסטודיו שלו שבבית ברל הוא יוצר ומשלב שלל מדיות: תפירה ורקמת יד, פיסול, ציור וצילום. הוא עובד עם חומרים שמבטאים את מסלול חייו: קסדות צה״ליות, קופסאות תפילין, גזעי עצים, גובלנים ישנים, חיילי צעצוע, מדי צה״ל, טליתות, טקסטים מהתנ״ך ודימויים מחיי היומיום שלו.

המדים שלבשתי בלבנון היו מוכתמים וכבדים ובעבודה הזו הפכו לבנים וקלים. הם הביאו לידי ביטוי את הרצון שלי להיות מוגן, רואה ואינו נראה. שקוף

בעקבות אירועי ה־7 באוקטובר יצר עמרני דובי ענק, עטוף בפיסות דגלי ישראל שנתפרים ומאוחים מחדש. דובי פרווה וצעצועי ילדים נוספים נוכחים בעוד מעבודותיו. כחלק מסדרה זו יצר גם כדור בד עטוף במדי צה״ל, סוס נדנדה ושובך יונים שמכוסים במדים ובבדים אחרים, ובכך ״מאחה״ את הקרעים של מציאות חייו הסוערת.

״כבר כשהייתי בן שמונה חלמתי להיות רקדן או מעצב אופנה, ולמרות החינוך הדתי אפשרו לי להביא לידי ביטוי את תחומי העניין שלי. ניגנתי על מספר כלים, התלבשתי אחרת, ארגנתי הצגות עם אחיי, לטובתן הלבשתי אותם בתחפושות שהיו מצויות בבית. עד היום זה בית דתי פלורליסטי״.

אחרי לימודים במכינה קדם צבאית התגייס לצה״ל. ״כיאה לישיבות שבהן למדתי, היה לי חשוב להתגייס לשרות קרבי. החברים בישיבה היו הכי מורעלים בעולם, כולם התגייסו לסיירות, לקורס טייס וכדומה. גם אני רציתי להיות ׳גבר גבר׳״.

בצבא שימש כחובש קרבי ומצא את עצמו משרת בלבנון. אחת השיירות שאיתה נכנס ללבנון ספגה מתקפת טילים קשה, שבמהלכה חווה עמרני אובדן טראומטי שהשאיר עליו צלקות עמוקות. הן עלו ובאו לידי ביטוי רק כעשר שנים לאחר שחרורו – כשהוא נשוי ואב לשלושה ילדים – אז התפרצה לחייו פוסט־טראומה.

עם שחרורו מהצבא פנה ללימודי עיצוב תלבושות אצל רקפת לוי והתחיל לעבוד בתחום, ואף זכה בפרס האקדמיה הישראלית לקולנוע וטלוויזיה על התלבושות שעיצב לסדרה ״שטיסל״. בהמשך השלים לימודי תעודה בעיצוב מוצר במכון טכנולוגי חולון, וגם לימודים של שנה במדרשה לאמנות בבית ברל.

שולחן שבת עטוף ברחמים

עבודותיו עוסקות בעיבוד הזיכרונות והאירועים של הלם הקרב, וגם בהשלכותיו על מעגלי חייו הנוכחיים. הן עוסקות בקשר עם האמונה והקהילה שגדל בה, ומנגד בהיבדלות ובחזרה בשאלה, שכללה גם יציאה לעולם מורכב אחר – התפרקות המשפחה, יציאה מהארון וההרכבה של הכל מחדש.

העבודה הראשונה שבזכותה נחשף לקהל היא ״החייל השקוף״ שיצר ב־2017, במסגרת מיזם 929. הוא יצר מדי ב׳ ואפוד צבאי של חובש שאותם תפר בשכבות מבד אורגנזה דק ושקוף. עליו הוא הדפיס מזמורי תהילים שנהג לקרוא בשיירות הפחד בלבנון.

באמצעות קריאת פסוקי תהילים, כמו השירה של שירים ששמע בבית, הוא נהג לנסות ולהפיג את הפחד הנורא שחווה באותן השיירות. ״עד היום, כשאני מוצא את עצמי ברגעי פחד שקשים לי, אני ממלמל פסוקי תהילים. המדים שלבשתי בלבנון היו מוכתמים וכבדים ובעבודה הזו הפכו לבנים וקלים. הם הביאו לידי ביטוי את הרצון שלי להיות מוגן, רואה ואינו נראה. שקוף״.

שנה אחר כך החל להדפיס על מונוטייפ ולהשתמש בצבעי אקריליק שמודפסים על גבי נייר. גם בעבודות האלה באו לידי ביטוי סיטואציות צבאיות שותתות דם וסבל. ב־2020 הציג את העבודה ״ברית עולם״, שהפכה לאבן דרך ביצירתו. ״בעבודה הזו עסקתי בברית שנכרתת בין הבנים כשהם נולדים לשירותם הצבאי. זו ברית שנוצרת בכורח, והיא תוצאה של החיים שאותם אנחנו חיים כאן״.

העבודה כוללת שולחן שעשוי כולו מחומרים צה״ליים: שמיכת סקביאס ״מקושטת״ בחיתוך לייזר של עיטורים צבאיים שהפכה למפה, כרית שעליה מונח התינוק שנימול שנתפרה ממדי ב׳, נרתיק סכיני המוהל שנתפר מבדי פלנלית שבה מנקים כלי נשק. את פצצת המרגמה הפך לגביע קידוש.

לעמרני סדרת עבודות גדולה שבה הוא עוטף את העבודות במדי צה״ל. אחת מהן, ״שולחן שבת״, מוצגת במשכן לאמנות עין חרוד, במסגרת התערוכה ״שולחן שבת – טיש״ שאצרה דבורה ליס. שולחן השבת של עמרני חורג מתפקידו כרהיט. זהו אוביקט מטלטל, עטוף ותפור כולו ממדי ב׳.

על העבודה כתב: ״זה שולחן שבת שעזבתי וחזרתי ועזבתי וחזרתי אליו שוב. זה שולחן שבת עטוף ברחמים. עטוף בכאב. עטוף בחיים. מגלה ומסתיר. פורם ומאחה. שולחן של משפחה, של קידוש וחלות. של שירי שבת, וארץ ישראל היפה. שולחן של שתיקות. של צחוק ושל איפוק. שולחן של נוכחות ונטישה. של גבורה וחיבוק. שולחן של החיים עצמם. של אתמול, של עכשיו ושל העתיד לבוא״.

עם השנים ונוכח הסבל הקשה כתוצאה מהפוסט־טראומה, הוא נפרד מאשתו ואם ילדיו וחווה משבר נוסף. במהלך השנים אובחן כפוסט־טראומטי, ומאז הוא מטופל ועסוק ללא הרף בשיקום חייו, כשהאמנות היא נתיב הריפוי המרכזי.

עמרני אינו אמן שגרתי. הוא יוצר מתוך הכאב של עצמו, תופר ומרפא בטלאים את סיפור חייו הסבוך. מחוויות העבר הוא מנסה ליצור הווה חדש. הוא בונה ומפרק פרקים אינטימיים מתוך חייו. הוא מאפשר לתחושותיו לבוא לידי ביטוי דרך היצירה הרגישה, וכך גם מביא את קולותיהם של אנשים רבים נוספים.

״אני רוצה להמשיך ולהיות אמן״, הוא אומר על תכניותיו לעתיד. ״אני נמצא במקום שבו אני רוצה להמשיך ולהיות. בהמשך אני רוצה להרחיב את השפה שלי. אני מרגיש שיש עוד מקומות שלא הגעתי אליהם, שיש לי עוד הרבה דברים לגלות שמחכים לי״.