״עשרה חודשים״: גם אנחנו שותפים לאילוזיה

כשבן זוגה האוהב (תום חגי) של מירב מצליח (שירי גדני) בת ה־44 מרים ידיים ועוזב אותה בשיאו של הריון מדומה ואחרי אינספור טיפולי פוריות ותקוות מדומות, הבמאי נשאר איתה ומשאיר לנו כצופים את הדלת פתוחה. באופן כזה אנחנו שותפים לאילוזיה, נכנסים לתוכה.

לאשליה של מירב מחד – שמדמיינת הריון, קולטת אותו, מחליטה לחוות אותו עד ללידה של האין, ולאשליה הקולנועית מאידך – שמעצימה את התהליך הזה. שתי האשליות הן כר נרחב של פרשנויות או מנפלאות האילוזיה.

הבחירה להתמקד בחוויה הנשית ובאופן המרתק שבו אישה מנסה לשנות את גורלה הביולוגי, ממקדת אותנו באנטומיה הנשית, בציפייה שלנו מאוטונומיה כזאת, ובבועה הלא רציונלית שיוצרת הדמות כתוצאה מהרצון שלה לממש את הביולוגיה הנשית כמצופה ממנה.

המעניין הוא שהציפייה בסרט לא באה מצד החברה, שהציפיות שלה מנשים מובני תרבות ומבוקרים על ידי הקידמה הפמיניסטית, אלא ממנה. היא זו שתובעת מעצמה את הצורך הנשי להורות ולחוות לידה.

הבימוי מצליח לרתק אותנו לנקודת החיבור המעניין של המבט על מירב, כמו גם לנקודת החיבור בין גוף לנפש ולאופן שבו הנפש משפיעה על הגוף

זה מעורר שאלות, תהיות ותקוות באופן כמעט אוטומטי ומעיד על בחירה לא שגרתית, שכן הרדיוס של הפעולה מצומצם לכדי מספר מיקומים שהם חלק מהאובססיה של הרצון האישי – רצון שמושלך לכל עבר, במיוחד לאנשים שאמורים להיות הקרובים ביותר. השיבוש הזה מרתק ולעיתים מצליח גם להיות מתורגם לחוויה קולנועית נוכחת ומרגשת.

בבחירה בדמות נשית שחלק מהמאפיין המרכזי שלה הוא הגוף הנשי והשינויים החלים בו, מאפיין שאליו גם נסוב מבטינו – המבטים נחלקים. בעוד שייתכן כי המבט הנשי יחוש הזדהות והבנה לתהליכים שחלים על הגבול המוכר להן, סביר להניח שהמבטים הגבריים, על התהליך הפיזי של מירב, יתחלקו בסרט לשלוש נקודות תצפית: של בן הזוג, הבמאי והצופה הגברי.

אנחנו מנסים לדמיין לעצמנו אי־מיניות בתהליכי הפנמה נרטיבית וצפייה בדמות, כדי לשכנע אותנו שלא משנה הזהות מגדרית של הבמאי או הגיבור. אבל בפועל, רבים הסיכויים שסרט שעוסק בביולוגיה נשית יגרור באופן בלתי נמנע מבט חוץ נשי.

זה לא שצריך לחשוש, המבט אמנם פולש לטריטוריה זרה, אבל הוא לא סקסיסטי. גברים יכולים לקבל דווקא שיעור חשוב אודות המחירים הביולוגים שנשים משלמות באופן מגדרי מובהק. הבימוי מצליח לרתק אותנו לנקודת החיבור המעניין של המבט על מירב, כמו גם לנקודת החיבור בין גוף לנפש ולאופן שבו הנפש משפיעה על הגוף.

הישארות הבמאי עם מירב, שהיא הגוף הסיפורי, משאיר אותנו, בעקבותיו, איתה. זה הפתח לדיון באפשרות של מו״מ בין שיפוטי המינים, וזה גם מאפשר להבין באופן רחב יותר את הצורך של במאים להעמיק במה עובר על נשים בשנים האחרונות דרך נפשן ודרך גופן. לאו דווקא הגוף האסתטי, אלא הגוף שחווה היריון ונסדק בסדקי הגיל. זה ניסיון אמיץ כשהוא מתאזר בסבלנות, נאמן לאיזה שקט ולא נתלה על האילן הגדול של הדרמה.

בסרטו של עידן הובל (״מנתק המים״) ״עשרה חודשים – מנפלאות האילוזיה״ הדרמה מקבלת ביטוי דינמי באופן שלא תמיד נעתר לשקט הזה. הדמות לא רגועה באופן דרמטי, מערכות היחסים לא רגועות, והאם, רננה, היא שחקנית תיאטרון נערצת. הדרמה כמו מתפקעת מהסרט, הסיקוונסים רצים מהר, ולא תמיד מאפשרת לבחירה היפה הזאת של דמות נשית בתהליך מורכב להתממש אסתטית ודיאלקטית במלואה.

הסיפור נפלא ומעורר עניין ובאופן כללי אפשר בקלות להתאהב בגיבורה ובמצב הפסיכוטי העדין והנפיץ רגשית שלה. בעוד רוב הנשים מתנערות מהריון והמחיר הכבד (תרתי משמע) שלו, הרי שכאן דווקא השעון הביולוגי של מירב, דורש לחוות את ההיריון במלואו ללא פשרות.

היריון מדומה הוא מצב פסיכיאטרי שבו יצור חי (גם גברים) חווים תסמיני היריון ללא היריון. התסמינים כוללים הכל – כולל בטן הריונית, תיאבון מוגבר ובחילות. פעמים רבות התסביך של הריון מדומה נוצר מתופעות רגשיות המשפיעות על ההורמונים.

אבל אי אפשר להתכחש שהסיבה הנפוצה ביותר להיריון מדומה היא רצון חזק של האישה להיכנס להיריון, כפי שקורה למירב. אלא שבמקרה של מירב, ההיריון הוא כמו מפלצת שמשתלטת על חייה וגובה מחירים, אבל היא מוצאת את הדרך שלה לנווט אל עצמה. זה יוצר מצבים סרקסטיים ומלאי חן שמצדיקים את החוויה והופכים אותה לחוויה קולנועית ייחודית.

---

עשרה חודשים – נפלאות האילוזיה
בימוי: עידן הובל
80 דקות; ישראל, 2023
4 כוכבים