ליצור מתוך התהוות: תערוכה קבוצתית במוזיאון יעקב אגם

פורטפוליו בשיתוף מוזיאון יעקב אגם

---

״התחושה הכללית כרגע היא שאנחנו נמצאים במצב תמידי של התהוות״, אומרת מיטל מנור, שאצרה את התערוכה ״התהוות״ שמוצגת בימים אלה במוזיאון יעקב אגם בראשון לציון. ״תהליך שאנחנו לא יודעים באמת מה יהיה בסופו״. אותה ההתהוות היא גם הגדרתו של תהליך לא־קונבנציונלי שבמסגרתו נוצרה התערוכה: שיתוף פעולה של אמנים ואמניות עכשוויים עם ארגון אור שלום, שמטפל בילדים, נוער וצעירים בסיכון שהוצאו מבתיהם על ידי רשויות הרווחה.

אור שלום הוא ארגון ללא מטרות רווח, ששם לעצמו למטרה לתת לאותם ילדים ובני נוער, שהוצאו מחזקת הוריהם עקב סיבות שונות של חוסר תפקוד הורי, להעניק להם את כל מה שנמנע מהם עד כה. אותם הילדים חיים במשפחות אומנה או במעונות של הארגון.

״הרעיון שלהם היה ליצור פרויקט אמנותי עם אמנים.ות שיוזמנו להכיר את הארגון – ייפגשו עם אנשי צוות ובוגרים״, מסבירה מנור. ״היתה לי הכרות מוקדמת עם הארגון ומאוד שמחתי כשהם פנו אליי עם הרעיון. הם עושים עבודת קודש״.

החיבור למוזיאון אגם, מספת מנור, היה כמעט מיידי. ״הם ישר הבינו את החשיבות, את החיבור החברתי והקהילתי. בנוסף, לארגון אור שלום יש פעילות רבה בראשון לציון, מה שחיבר את המוזיאון גם באופן מקומי לפרויקט. אחד הדברים הייחודיים בארגון הוא שהם לא נפרדים מהילדים בגיל 18. הם מבינים שזה גיל שבו הם עדיין קצת ילדים, והליווי נמשך גם כשהם בוגרים, עד גיל מאוחר יותר״.

העובדה שאנחנו נמצאים בכזו תקופה של התהוות יצרה חיבורים שאולי לא היו רלוונטיים לפני שנה. בשנה האחרונה התערערה תחושת המוגנות של כולנו, לא רק של ילדים שהוצאו מהבתים שלהם. הישרדות הפכה להיות שאלה מהותית עבור כולנו

מנור בחרה 17 אמנים ואמניות, כאלה ש״עוסקים במחקר, שיודעים לבוא וליצור בעקבות נושא״, והחל תהליך של התהוות: כל אחד מהם יצר חיבור עם הארגון ועם אנשיו, על פי מה שעניין אותו. חלקם הגיעו לסיורים, חלקם נפגשו פגישות אישיות עם בוגרים ועם אנשי צוות. מכיוון שהילדים עצמם הם קטינים הם לא נפגשו איתם ישירות, אבל כן פגשו בוגרים של הארגון, חלקם צעירים מאוד, וחלקם גם כאלה שהופכים למדריכים בארגון בעצמם.

״העובדה שאנחנו נמצאים בכזו תקופה של התהוות יצרה חיבורים שאולי לא היו רלוונטיים לפני שנה. בשנה האחרונה התערערה תחושת המוגנות של כולנו, לא רק של ילדים שהוצאו מהבתים שלהם. הישרדות הפכה להיות שאלה מהותית עבור כולנו״.

התמהיל של האמנים שיצרה מנור הוא כזה שמכיל אמנים ואמניות ותיקים לצד צעירים יותר, חלקם אמנים שבעצמם פונו מביתם בשנים האחרונות. ״הרבה מהאמנים היו נסערים בעקבות המפגשים. לשבת עם בוגרת של הארגון שמספרת מה קרה לה ולמה הוציאו אותה מהבית ושהיום היא סטודנטית לתואר ראשון זה לא עניין שקורה באופן שוטף.

״חלק מהאמנים נחשפו לראשונה לסיפורים כאלה שקורים במקומות שאינם רחוקים מהם. זה נגע אצלם במקומות קיצוניים, לקח אותם למקומות אישיים שלהם. חלק התחברו לסיפורים כהורים, אצל חלק הם העלו זיכרונות מהבית״.

היתה איזו הנחיה לגבי היצירה עצמה?

״לא היתה הנחיה. האמנים קיבלו יד חופשית. בעקבות התהליך שעבר כל אחד מהם עם הארגון נוצרה עבודה חדשה, כשכל אחד מהם הלך לפרקטיקה האמנותית שלו ויצר מתוכה״.

איך קושרים את הכל לתערוכה אחת?

״התייחסתי לעבודות כאל סיפורים. כל עבודה מבוססת על סיפור, על מקור השראה, והחשיבה היתה איך אני מאגדת אוסף של סיפורים תחת מטריה אחת ויוצרת משהו קוהרנטי. זו פחות תערוכה תמטית ויותר תערוכה עם אספקטים חברתיים וקהילתיים, אבל זה הקסם שלה. בגלל שכל אמן מספר סיפור אחר, זה מייצר עניין שלא תמיד קורה בתערוכות תמטיות.

משפחות ומיתולוגיות

״התוצרים שיצאו מתוך התהליך מעניינים והולכים לכיוונים שונים. סופי ברזון מקאי יצרה עבודה שעוסקת בקמעות לשמירה על הילדים. יעל סרלין יצרה סדרה שעוסקת בבית. נירית טקלה יצרה עבודה שעוסקת במשפחה וכרם נאטור התייחס לאם הגדולה. אליהו אריק בוקובזה יצר דיוקן עצמי שלו בגיל חמש, בעקבות מקרה שבו אמא שלו היתה חולה ומישהי אחרת טיפלה בו ונפגעה מאופנוע כשהגנה עליו שלא ייפגע הוא.

״יש אמנים שפנו לכיוון של מיתולוגיות כמו תמר לב און או מרב קמל וחליל בלבין. אנה פרומצ׳נקו יצרה כסא מפלט שמגיע מתוך השאלה מה קורה לילד כשנפלט מהמשפחה או מהמערכת ומי נמצא שם לתת לו את המצנח״.

אל התהליך המורכב נכנס גם יעקב אגם בעצמו, שמציג בתערוכה עבודות קיימות שאותן בחרו יחד הוא ומנור. ״אגם הוא האמן ה־18 בתערוכה. הנושא עניין אותו מאוד, וגם בעבר הוא עסק במשך הרבה שנים בחינוך חזותי ובחינוך של ילדים בכלל.

״הוא כבר לא יוצר עבודות חדשות, אבל ברגע שהגדרנו את נושא התערוכה הוא היה שותף ונוצר דיאלוג מעניין שהוביל לבחירת העבודות. הוא התרגש להשתתף בתערוכה הזאת דווקא בגלל ההקשר החברתי שלה, וגם העבודות שלו זוכות לעוד רובד של רלוונטיות באמצעותה״.

גם אחרי פתיחת התערוכה, שיתוף הפעולה בין המוזיאון וארגון אור שלום ממשיך להתקיים. נבנתה במוזיאון תכנית חינוכית סביב התערוכה, וילדי הארגון מגיעים למוזיאון – חוויה שמרגשת מאוד עבורם. ״עיריית ראשון לציון וראש העיר רז קינסטליך חיבקו את הפרויקט הזה ואיפשרו לנו לקיים אותו. אור שלום הוא ארגון שיש לו השפעה גדולה על הפרט והחברה, והוא לא מקבל מספיק חשיפה ביומיום. זו הזדמנות להביא את הפעילות שלו לקדמת הבמה.

״גם אני בתור אוצרת לא רגילה לעשות פרויקטים כאלה וגם עבורי זה היה תהליך חדש ומעניין שהציף הרבה דברים. ועבורנו, כאנשי אמנות, התערוכה הזו היא הזדמנות שמאפשרת לנו לשאול שאלות על המקום של אמנות בתוך חברה. עד כמה היא משפיעה על הפרט ועד כמה היא משפיעה על החברה?

״רוב הזמן אנחנו מצהירים הצהרות בנושאים האלה כחלק מהעיסוק היומיומי שלנו, אבל לא בוחנים את היישום שלהם בפועל. הפרויקט הזה הוא כזה שבוחן אותו בשטח״.

---

התהוות
אוצרת: מיטל מנור
מוזיאון יעקב אגם, מיש״ר 1, ראשון לציון
נעילה: 31.12
משתתפים.ות: יעקב אגם, לינדה אדמס, אליהו אריק בוקובזה, סופי ברזון מקאי, דונה ג׳ונסון הקר, אורלי הומל, נירית טקלה, דנה יואלי, תמר לב און, מיכל וורקה, כרם נאטור, יעל סרלין, עינת עריף־גלנטי, אנה פרומצ׳נקו, יערה קליין ימין, מרב קמל וחליל בלבין, אלה ריינץ דונייסקי, אמיר תומשוב