ביקורת דרכונים // ענת ספרן

״מה שהיה מצחיק זה שאת הטיסה שלי חזרה אחרי 5 שנים של לימודים בשטרסבורג – פספסתי. הפעם הראשונה ואולי היחידה בחיי שפספסתי טיסה, וזה הרגיש כאילו כל כוחות הטבע מנסים להגיד לי: תישארי פה תישארי פה, תישארי פה! ואני משום נלחמתי בהם, וחזרתי״.

ספרן היא דמות מפתח בשדה התרבות הישראלי, שבו היא פועלת זמן רב כיזמית ומנהלת אמנותית. פעילותה הענפה חולשת על תחומי יצירה רבים, שאליהם ניגשת תמיד בסקרנות, ענווה והרבה כבוד. אלו תכונות שאמנם לא ניתן לאמוד, אך נוכחותן בולטת בעבודתה. ייתכן והיו אלו לימודי האמנות בשטרסבורג, שאליהם הגיעה מיד עם סיום השירות הצבאי; או אולי החיים ביפן, שם חוותה אושר כפי שטרם חוותה; מכאן או מכאן, עם ארגז הכלים הזה ספרן פועלת כיום לקידום התרבות הישראלית בשוודיה, שם היא מכהנת כעובדת אית״ן (אזרח ישראלי תומך נציגות) מטעם משרד החוץ.

הלימודים בשטרסבורג לא היו הפעם הראשונה שבה העתיקה את חייה מחוץ לארץ. בשנת 2005 הוצע לבן זוגה לעבור ליפן. חמישה חודשים העבירו השניים בקצה השני של הכדור, הוא בעבודה והיא בחופש מוחלט.

״אנחנו מגיעים לטוקיו ועף לי המוח. אני כאילו באופוריה מטורפת, ממש מרגישה שאני הולכת ברחוב ומרחפת מאושר. פשוט הייתי חופשיה, למדתי יפנית, יצאתי כל בוקר לחקור את העיר הזאת כמו שאף אחד לא חקר אותה מעולם כולל באזורים שלא נראה לי ראו אדם לבן לפני כן. הגעתי לכל מקום. אלו היו גילויים מסעירים, התאהבתי לחלוטין״.

בתוך כך חברה סיפרה לה על אירוע בשם פצ׳ה קוצ׳ה, ״אירוע שבו מגיעים יוצרים ומציגים את מה שהם עושים בפורמט סגור של כמה דקות בודדות. זה היה נשמע מאוד מגניב אבל לא לגמרי הבנתי במה מדובר. אז באתי לראות, וזה היה כל כך מגניב שבסוף הערב ניגשתי למארגן ואמרתי היי אני מתל אביב אני רוצה לעשות כזה גם אצלנו. לא דמיינתי שזה יהפוך לפרויקט כל כך גדול ומשמעותי, כל הדבר הזה התחיל להתגלגל ככדור שלג. ההבאה של זה לארץ הייתה מהלך ששינה את חיי המקצועיים.״

הפצ׳ה קוצ׳ה העברי הראשון התקיים ב־2007. כמו זה שבו השתתפה ביפן, גם האירוע הראשון היה אינטימי בגודלו. זה לא מנע מספרן את פחד הבמה, מה שהוביל אותה לחפש שותף להנחיית הערב. היא פנתה לאיתי מאוטנר, שועל תרבות ותיק שחתום, בין היתר, על ניהול אמנותי של פסטיבלים גדולים דוגמת ״מקודשת״ ופסטיבל ישראל (לצד מיכל ועאקנין). לאירוע השני בסדרה הגיעו כבר למעלה מ־600 איש, בשלישי היו אלף וברביעי הם הכפילו גם את המספר הזה.״שם זה כבר יצא משליטה. העירייה רצתה לסגור אותנו, זה היה נורא״. מאז ערבי הפצ׳ה קוצ׳ה מתקיימים כבר למעלה מ-15 שנה באולמות ענק, בשנים האחרונות אפילו פעמיים בערב. מאז 2017, האירוע התל־אביבי נחשב לגדול ביותר בעולם.

הבנתי שהמקום היזמי הוא המקום שאני רוצה להיות בו, כאילו זה ממש מרגיש כל כך הרבה יותר נכון וכל כך הרבה יותר מעניין. ככה דברים גדלו, ובמקביל לפצ׳ה קוצ׳ה הדברים הלכו ונערמו

״אבל בתוך כל הגדילה הזאת פתאום התחילו כל מיני פרויקטים אחרים, גם בחו״ל וגם בארץ, ושוב יותר ויותר מצאתי את עצמי במקום היזמי. הבנתי שזה המקום שאני רוצה להיות בו, כאילו זה ממש מרגיש כל כך הרבה יותר נכון וכל כך הרבה יותר מעניין. ככה דברים גדלו, ובמקביל לפצ׳ה הדברים הלכו ונערמו״.

ומתי מגיע הטלפון מרן וולף?

״ב־2016, אז התחלתי לעשות גם את שבוע העיצוב ירושלים. הוא התקיים כמה שנים לפני כן כפרויקט קטן בתוך בית הנסן, והתקשרו אלי וסיפרו שהם רוצים להגדיל את הפרויקט ושהם קיבלו תקציב להפוך אותו לבינלאומי יותר. 2016 הייתה השנה הראשונה, שנת המעבר הקשה בין שבוע העיצוב הקטנצ׳יק לגדול.

״זה מהלך של כאבי גדילה כאלה שבו אתה מתחיל להבין לאן אנחנו מותחים את זה , בכמה אנחנו מותחים את זה… והצוות הוא אותו צוות שעבד על הפרויקט, בתוספת אני״. אבל תוספת נוספת לכוח האדם לא איחרה לבוא: האוצר ומעצב התערוכות טל ארז, שהגיע לעבוד עם ספרן על פרויקט אחד בתוך המערך השלם, נהפך מהר מאוד לשותף לכל דבר ועניין.

מה לקחת מההתנסויות של מחיה בחו״ל והעבודה אל מול אנשים רבים ממדינות ותרבויות שונות, לתוך העשייה המקומית שעשית באותן שנים?

״תמיד אמרתי שכל ישראלי צריך לגור בחו״ל לפחות פעם אחת בחייו. לא משנה לכמה זמן, אבל איזושהי תקופה. אין דבר שיותר מלמד אותך על המקום שממנו באת – מלהתרחק ממנו. כשאתה נוסע אתה גם מגלה את העולם החדש שאליו הגעת, אבל אתה בעיקר מגלה את העולם שלך. בכל פעם שנסעתי קיבלתי את שתי זוויות המבט האלה וניסיתי להבין מי אני בתוך זה, ואיך אני לוקחת את מה שמעניין אותי מזה, ואת מה שמעניין אותי מזה ומתחילה להפגיש ולחבר עולמות. וזה בסוף מה שאני עושה כל הזמן בכל הפרויקטים שלי – לחבר כל מיני דברים שלא בהכרח היו אמורים להתחבר״.

לפני השבעה באוקטובר ואחרי השבעה באוקטובר

בסוף שבוע העיצוב 2022 קיבלה ספרן טלפון ממשרד החוץ. ״זה היה בזמן הנכון ובמקום הנכון, כי זה איזה מומנט שסיימתי בו כל מיני דברים בין בשבוע העיצוב או שבע שנים שבמהלכן הייתי חברת מועצת התרבות של מפעל הפיס וסיימתי את הקדנציה, וידעתי שזה זה סיום של פרק מלא דברים יסתיימו באותו זמן. זה היה מאוד מוזר כי בחיים לא דמיינתי שזה יהיה המקום, זה היה לגמרי אאוט אוף זה בלו. שטוקהולם זה מאוד ספציפי, מאוד מוזר, לא הייתי פה אף פעם לפני כן, לא ידעתי איך זה זה מתנהל. אז זה היה קצת שוק, אבל לקחתי את זה״.

ספרי על תפקידך החדש ואיך הוא נקרא. זה נספחת תרבות? משהו אחר?

״קוראים לזה אית״ן, זו פוזיציה אחרת מנספח תרבות. ברוב השגרירויות אין בהכרח מישהו ייעודי שאחראי על קשרי התרבות בין המדינות. בשוודיה הרבה שנים לא היה אף אחד כזה, והשגריר זיהה את הפוטנציאל.

״המטרה המרכזית שלנו היא לקדם תרבות ישראלית בשוודיה, לחבר בין העולמות האלה, בין שתי המדינות לבין שתי תרבויות. קהל היעד שלנו הוא פחות מקומיים מהתרבות היהודית או כאלה עם היכרות מקדימה, אלא בקהל שוודי שאולי פחות מודע לתרבות ישראלית״.

המטרה המרכזית שלנו היא לקדם תרבות ישראלית בשוודיה, לחבר בין העולמות האלה, בין שתי המדינות לבין שתי תרבויות. קהל היעד שלנו הוא הקהל השוודי שאולי פחות מודע לתרבות ישראלית

איך זה עובד?

״יש דברים שקורים מעצמם, יש אמנים שמופיעים בעולם וסוגרים לעצמם טורים ומגיעים בין היתר גם לשטוקהולם והם לא צריכים אותנו בשביל זה, אבל אנחנו מנסים לייצר להם הזדמנויות נוספות. ויש גם יוזמות, שזה הדבר שאני הכי אוהבת כי זה מה שאני תמיד עושה, אז אני עושה את זה גם פה.

״לבוא עם יוזמות תרבותיות חדשות שלנו ולמצוא את הדרכים לעשות אותן פה, ולמצוא את השותפים לעשות את זה כאן, אז לא בהכרח משהו שכבר קיים אלא משהו שאנחנו מציעים. זה דורש להכיר קודם כל את המפת תרבות פה, להכיר ממש את הגורמים שעובדים הפסטיבלים והארגונים ואת האנשים שעומדים מאחוריהם. אני מתחילה לזהות את המקומות שבהם אפשר באמת לעבוד ביחד״.

את נמצאת במדינה זרה והמטרה שלך היא לחשוף אותם לתרבות ישראלית. השאלה היא אם היא בכלל מעניינת אותם? ישראל עוד לפני השבעה אוקטובר ומה שקורה כרגע היא לא איזה שם לוהט, בטח לא במדינות המתוקנות והמאוד WOKE, דוגמת שוודיה.

״נעשה את החיתוך הבלתי נמנע בין לפני השבעה באוקטובר ואחרי השבעה באוקטובר. אם נתחיל בלפני השבעה באוקטבר, אז ישראל היא דבר מעניין ברמה התרבותית. יש תחומים מסוימים שבהם ישראל היא ממש מעצמה.

״השוודים, למשל, מאוד אוהבים ג׳אז, אז אבישי כהן הוא כאילו סוג של אליל במקום הזה. שוודים הם קהל מאוד מאופק, בהופעה של ביונסה הם לא זזו. אבל בהופעות ג׳אז מהארץ הם יצאו מגדרם. אז יש פה המון מוזיקאים ישראלים שמגיעים.

״גם מחול זה אחד התחומים שמאוד מאוד חזקים בין שוודיה וישראל. ׳בת שבע׳ כמובן טסים לפה המון ואחד מהפטרונים שלהם הוא שוודי. אז במחול יש הרבה מאוד הרבה מאוד קשרים. היו פה השנה הופעות של שרון אייל, חופש שכטר; אז מחול בוודאי, מוזיקה הרבה, יש לא מעט והם בסופו של דבר שוב, האמנות והתרבות הישראלית היא כל כך טובה, היא באמת כל כך טובה, ולאמנות הרי יש מקום כאילו זה פשוט ככה, אתה יודע, הם לא מזמינים את אבישי כהן כי הוא ישראלי או את בת שבע כי הם ישראלים – הם מזמינים אותם כי הם ממש טובים. יש לנו המון מה להציע והאיכות של הדברים שמגיעים לפה, איך נגיד את זה בצורה דיפלומטית, הרבה פעמים הרבה יותר מעניינת מכל מה שקורה כאן.

״אבל מאז תחילת המלחמה דברים עובדים אחרת, מן הסתם. מה שהכי השתנה בעבודה שלי זה שאני לא יכולה להיות כל כך פומבית כמו שהייתי קודם. זה בא מכמה סיבות שונות: אחת ברמת האבטחה והביטחון. אני אם אני עושה אירועים הם יהיו בדרך כלל יותר פרטיים, נקרא לזה By Invitation Only. הכל נורא זהיר, לא בהכרח מציינים בדיוק איפה זה מהתחלה.

״עדיין אנחנו עדיין צריכים למצוא את הדרכים לעשות זאת, זה נהייה הרבה יותר קשה. סיבה נוספת היא שמן הסתם אנחנו הרבה פחות פופולריים כרגע, בלשון המעטה. גופים פחות נלהבים לשתף איתנו פעולה, למרות שהם שוודים והם לא יצהירו על זה במפורש, כן? רוב הזמן הם ימצאו את הדרך להתחמק ולא לעשות צעד מאוד הצהרתי, אבל ימנעו״.

אבל, מסתבר ישנם גם סיפורי הצלחה. בחורף 2022, קצת אחרי שהגיעה לשטוקהולם, יזמה ואצרה ספרן גלריית וידאו ארט על חלונות בניין השגרירות, שמיקומו מרכזי למדי. ״אמרתי בואו נהפוך את החלונות האלה למסך ונשים מקרן חזק בפנים וזה יהיה גלריית וידאו ארט שרואים מהמרחב הציבורי. יש לציין שבחורף חשוך פה כמעט 24 שעות ביממה, אז כל אמנות עם אור היא מבורכת.

באותו חורף אצרה תוכנית ראשונה של ארבע אמניות ישראליות. ״עשינו השקה לפרויקט וזה רץ במשך שבוע. התגובות היו טובות, זה היה מקסים, והתוכנית הייתה להמשיך את זה כל שנה בחורף. מן הסתם אחרי השבעה באוקטובר זה כבר לא היה רלוונטי, אבל אז הגיעה העת להגיש הצעות ל־Culture Night, שזה כמו אירועי הלילה הלבן בתל אביב, והחלטנו להגיש לשם. מאוד שמחתי מההזדמנות. היה לי ברור שאני ממשיכה עם עבודות של נשים, אבל השאלה הייתה מה מקרינים בעת הזו?

״הקרנו עבודות שבמרכזן דמויות נשיות. העבודות פואטיות באופיין, וגם הרגשתי שזה הצליח להיות משהו שיש בו גם רבדים של מאבק – להציג נשים ולהנכיח את הנשים הללו במרחב הציבורי התקשר גם להשתקת הקורבנות הישראליות על ידי ארגוני הנשים בעולם, אז על אחת כמה וכמה נשים אותן בפרונט.

בסיבוב הזה הגעתי כמשפחה, עם בן הזוג שלי והבת שלנו בת ה־12. זה ללא ספק אחד הדברים הכי משמעותיים עבורי, להעניק לבת שלי מין ארגז כלים חדש לחלוטין שהיא תיקח אותו כל החיים אחר כך

״זה היה סיפור: קראתי לטכנאי שיבוא לתת לי הצעת מחיר ולראות איך ומה עושים והכל היה בסדר, אבל בעודי שם גם מתחיל מתח עם איראן והטכנאי שולח לי מייל שהוא לא יכול לעשות את זה, שהוא לא יכול לספק את הציוד בגלל שהוא מפחד לבוא לשגרירות בגלל המצב. ואז מתקשרים אלי מ־Culture Night ואחר כך גם מי שאחראי בעיריית שטוקהולם על כל הפרויקטים בעיר, ואומר לי ״מסיבות ביטחון אנחנו לא יכולים לאשר את ההשתתפות שלכם״.

״הסברתי את הפרויקט ואת העדינות שלו, והוא התנצל. במקביל מצאתי חבר מקומי שמתעסק בתאורה שבא להתקין. ואז אני מגלה ש־Culture Night תחת מתקפה ברשתות כבר שבועות, שמלא גורמים פרו פלסטיניים ומלא גורמי תרבות בעיר שמחרימים את האירוע בגלל ההשתתפות שלנו, והמארגנים הודיעו שלא נשתתף. בשלב הזה זה נהיה אירוע גדול בין השגרירות לעירייה, וכיוצא מכך זה יצא לתקשורת גם, נוצרה מיני שערוריה בעיתונות.

״יומיים לפני הפתיחה הם חזרו בהם ואמרו ׳בסדר, אנחנו מחזירים אותם לתוכנייה׳. בערב ההשקה הייתה הפגנה פרו פלסטינית בכניסה לשגרירות, הגיעו אליה 20 איש כזה. מה שאותי הכי הצחיק זו העובדה שהם עמדו שם משש וחצי בערב עד אחת וחצי בלילה בלי הפסקה, ככה שהם הקהל שראה את העבודות הזה הכי הרבה פעמים, אפילו יותר ממני…. אז היה איזה נצחון קטן כזה, אבל הוא בכוכבית״.

זה הפרק השלישי שלך בחו״ל. מה את רואה בסיבוב הזה שלא ראית בשני הסיבובים הקודמים?

״קודם כל בסיבוב הזה הגעתי כמשפחה, עם בן הזוג שלי והבת שלנו בת ה־12. זה ללא ספק אחד הדברים הכי משמעותיים עבורי, להעניק לבת שלי מין ארגז כלים חדש לחלוטין שהיא תיקח אותו כל החיים אחר כך.

״מעבר לכך זה מאוד שונה, קודם כל במובן שהתרבות השוודית היא כמעט כמו תמונת מראה של ישראל. אנחנו מצפים להרגיש ככה ביפן, אבל אנחנו פחות מצפים למצוא תמונת מראה בצפון אירופה.

״זו תמונת מראה לכל מה שאנחנו: מהדברים הבסיסיים כמו מזג אוויר, עד הקצב. יש פה האטה. הזמן, הכל פה מאוד מאוד איטי, הרבה יותר סגור, הרבה יותר מאופק, הכל פה לוקח לו זמן. אז אני חושבת שאני רואה בסיבוב הזה את ההאטה הזאת.

״ללמוד להאט זה דבר נורא קשה לישראלי. לי זה לקח זמן. אני עדיין נאבקת בזה. את לומדת להרגיש כמה הלחץ הזה מהארץ של ה־200 קמ״ש מוטמע בתוך הגוף שלנו וזה כאילו תהליך של לפרק את זה לאט לאט, לפרק את זה ולהבין שזה בסדר, לא חייבים לרוץ.

״כאן זה מרגיש כישלון אם אתה נורא ממהר למטרו, כי למה את רצה? או שלא ניהלת נכון את הזמן שלך, או שלקחת דברים לא נכון. גם את שאר המסקנות והשיעורים אני מבינה שאלמד לאט. ואני שמחה על זה״.