יופי מסוכן: בין מיתוס האמהות לתעשיית הזוהר, הזמן הוא אויבו המר של הגוף

The Substance, סרטה של התסריטאית והבמאית הצרפתייה קורלי פראז׳ה, עורר תשומת לב תקשורתית משתי סיבות טובות: שובה של דמי מור למסך הגדול בתפקיד חושפני ואפל, שמגיב למעמדה ככוכבת קולנוע לשעבר; וכן ידיעות בעתונות על קהל שנמלט מאולמות הקולנוע בסצנת הסיום של הסרט, שמגיעה לשיאים של גרוטסקה מעוצבת – ומשולחת רסן.

הסרט, שמפיצי הסרט בישראל נתנו לו את השם המטופש ״יופי מסוכן״ ויוקרן בפסטיבל הקולנוע הגאה, זכה בפרס התסריט בפסטיבל קאן האחרון (וזכייתו של סרט מז׳אנר אימה באחד הפרסים המרכזיים אינו עניין שכיח). חוויית הצפייה אכן מבוססת על הברקה תסריטאית. הגיבורה שלו היא אליזבת ספרקל, כוכבת ותיקה של תכנית של כושר אירובי בטלוויזיה, שמגלה שמפיק הרשת (בגילומו של דניס קוויד) מבקש להחליף אותה בכוכבנית צעירה יותר.

לאחר ביקור שגרתי אצל הרופא, עוזר־רופא צעיר ויפיפה מעביר את אצבעותיו על עמוד השדרה שלה, ומציע לה הצעה שתשנה את חייה: להזריק לעצמה חומר שיאפשר לה להוליד מתוך גופה גרסה צעירה ויפה של עצמה, החולקת עמה את אותה התודעה. יש להקפיד על כלל אחד: הגופים אמורים להתחלף מדיי שבוע; שבוע אחד בגוף הבוגר, ושבוע בגוף הצעיר. 

הגוף הצעיר (שאותו מגלמת מרגרט קוואלי), זוכה להצלחה: הוא מקבל את משבצת השידור המבוקשת של תכנית הארובי והופך לסנסציה של יופי פתייני; המצלמה מתעכבת על הארוטיקה שלו באמצעות זויות צילום שלקוחות מעולם הפורנוגרפיה. הגוף הבוגר נותר במחשכים, ונמלא בטינה ובקנאה. הכלל עתיד להישבר: הדמות הצעירה מבקשת עוד מאור הזרקורים ומחיי הנעורים הזוהרים, אך כל תוספת מעבר לשבוע שמוקצה לה בכל פעם, גובה מחיר מהגוף הבוגר. 

הסרט מביט בשני אתוסים מודרניים וכורך אותם זה בזה באופן יצירתי ומתוחכם. הראשון הוא מיתוס האמהות, שרבים מסרטי האימה מתייחסים אליו ישירות – מ״תינוקה של רוזמרי״, ועד ״הצלצול״ או ״מאמה״. בדרך כלל הם משקפים חרדה מפני טיבו של התינוק וטיב התפקוד האמהי העתידי, אולם ״החומר״ משקף תמונה נוספת של חוויית האמהות: האשה הבוגרת מולידה מתוך גופה את הגרסה הצעירה והטובה יותר של עצמה; בכך נטועה התשוקה הנרקסיסטית שלה.

הבת מחליפה את האם, תופסת את מקומה ומותירה אותה לא רלבנטית, שייכת לעבר, כלואה בתפקיד כפוי הטובה של מקור הזנה – ושל חרדה מתמדת

הסרט מציג לראווה את התשוקה הזו ואת מימושה, ומתמקד לא בהקשרים של הגשמה עצמית, טיפוח והעצמה בין־דורית, אלא באופן שבו הבת הסמלית מכלה בהדרגה את משאבי החיים של האמא: באופן ליטרלי לגמרי היא גוזלת ממנה זמן, אנרגיה, כוח חיים וגם את יופייה. הבת מחליפה את האם, תופסת את מקומה ומותירה אותה לא רלבנטית, שייכת לעבר, כלואה בתפקיד כפוי הטובה של מקור הזנה – ושל חרדה מתמדת. 

במקביל לחשיפת פניו המאיימות של מיתוס האמהות, סיפורם של הגוף הנשי הצעיר והבוגר ושל מערכת היחסים ביניהם, ממוקם בעולמות הפרסום, הזוהר וההצלחה, שמפרנסים את התרבות הפופולרית. גם האתוס של התרבות הפופולרית מבוסס על שושלת של גרסאות נשיות צעירות, יפות וזוהרות מקודמותן, שמנוהל באופן מכני ואפילו אכזרי: הכוכבנית הצעירה והיפה תמיד מחליפה את הוותיקה, וזוכה במשאבי התהילה מחדש – ככל שמותיר לה הזמן, עד שהיא עצמה מתבגרת.

זו המסגרת שבתוכה סיפור האמהות מקבל את הפנים המפלצתיות שלו. התרבות הפופולרית משמשת ללא הרף בהחלפה של גופים נשיים, כדי לשמר את תמונת יופיים של הנעורים ואת הארוטיקה שמכוננת אותה. האמהות הסמלית והממשית הופכת להיות גרורה של האתוס הזה, משום שהיא מאפשרת את תחלופת הגופים הזו. היא בוראת את עולם הנעורים הארוטי מתוך הבגרות הנשית כמו במכניזם גיניאולוגי, שפניו המפלצתיות נחשפות לראווה ככל הסרט מתקדם.

פצצת זמן מתקתקת 

ההסמכה בין מיתוס האמהות לבין תעשיית הזוהר נושאת אופי אינטלקטואלי לאורך הצפייה. הצילום, העריכה והמיזנסצנה הם מלאכותיים במתכוון: הם יוצרים פריימים מעוצבים, שכל אחד מהם הוא יצירת אמנות שמתרפקת על הזוהר המלאכותי ובה בעת מעוותת אותו. בשיאו, הסרט מציג את מסורת הפריק־שואו, שתעשיית הבידור נסמכת עליו משחר היווסדה.

אך הפריק אינו האשה עם הזקן או התאומים הסיאמים, כפי שהיה מקובל בתיאטראות המאה ה־19. הפריק הוא האשה היפהפיה והצעירה, שיש בה מהות מפתה ומאיימת: היופי שלה הוא פצצת זמן מתקתקת, שמועד לקריסה ולחורבן (הסרט אף לועג לתעשיית הניתוחים הפלסטיים, שמבקשת לדחות את החורבן הגופני, אך חוקקת אותו על הגוף). 

הסצינה שבעטייה דווח על צופים שיצאו בחלחלה מאולמות הקולנוע, מתכתבת באופן מודע עם העיצוב החזותי שמוכר מסרטי אימה ידועים כמו קארי, פרנקנשטיין והניצוץ. אך היא ניזונה בעיקר מההשראה החזותית שמספקות יצירותיו של פרנסיס בייקון; אלו מקבלות ביטוי קולנועי מרהיב ומעורר בעתה.

דימויי הגוף הבשרי של בייקון הם גרוטסקיים ומפלצתיים, לא משום שהם מציגים יצור חדש לגמרי, אלא משום שהם מערבלים ומעוותים את הגופניות המוכרת; הם יוצרים מין שאינו במינו. פרוז׳ה מחלצת את הדימויים של בייקון מהמלנכוליה המסתורית שלהם, ויוצרת מהם חגיגה רב־דורית אירונית, מופקרת ופרועה – שהיא מעוררת חמלה ובעתה גם יחד, שנונה ונוגעת ללב. 

״יופי קטלני״ מעיד על האופנים שבו הזמן הוא אויבו המר של הגוף; זו סוגיה שגורה למדיי, מבחינה קולנועית ובזירות תרבותיות אחרות. החידוש שלו הוא במבט על מנגנוני הייצור של הגוף הזה, דרך חוויית האמהות ומשמעותה בעולמות הזוהר והארוטיקה. הדימויים שלו מטרידים ומרתקים, כמו גם נוכחותה של דמי מור, שמגלמת במידת מה את הביוגרפיה שלה עצמה.

לאורך הקריירה שלה, מור לא בחלה בסרטים שיש בהם מימד חתרני שמתכתב עם מעמדה ככוכבת קולנוע, כמו ״ג׳יי אי ג׳יין״ או ״הצעה מגונה״. הסרט הזה אינו יוצא מהכלל: הדימוי של גופה הקרוע ושל הפה המושלם שלה, שמותק ממקומו ונודד לאזור גופני אחר, לא יימחה בקלות מזיכרוני.

---

יופי מסוכן
בימוי: קוראלי פארז׳ה
בריטניה, צרפת, 2024, 141 דקות
4 כוכבים
פסטיבל הקולנוע הגאה, 2,9.11