גסטון צבי איצקוביץ מחפש את מה שהנוף לכאורה מסתיר 

הלב של התערוכה ״שדה״ של גסטון צבי איצקוביץ במוזיאון ישראל הוא עבודת וידאו מפעימה על שלושה מסכים. השעה היא שעת בוקר מוקדמת, השמש מתחילה לעלות, האור יפהפה, הצלילים עזים כל כך, והנוף אינסופי ורחב ומוכר וקסום. העין מהופנטת. 

איך מתארים את העבודה הזו? אפשר אולי לתאר אותה כרונולוגית. הזמן שבו היא מתחילה, הצליל הראשון שנשמע, האור, השמיים. מה שמפציע בתוכם. היום ההוא השבעה באוקטובר, והחודשים שאחריו. אבל התיאור הנרטיבי הזה שכפוף להתפתחות הזמן הוא לא תאור מספיק. 

אפשר אולי להתחיל אחרת, להתבונן בה לרוחב, לתאר את התנועה העדינה שמתרחשת בין שלושת המסכים, את הסימטריה שנגלית לכאורה, השבירה שלה, הציפורים שחולפות בין האחד לשני. השדה שפתוח לכל הכיוונים. השניים מול האחד. הרכבים הצבאיים שהופכים אותם לרגע למסך אחד שמתאר התרחשות אחרת (מדומיינת?). אבל גם תיאור כזה לא יצליח להחזיק את העיקר.

אפשר אולי לספר אותה דרך הפסקול הנפלא והמטלטל כשלעצמו (דניאל קיצ׳לס) המעברים, העדינות, השקט, העוצמה, הבהלה שתופסת פתאום. ההתבוננות למרחק וההקשבה לצעדים על העשב, צליל מוכר ויומיומי שפתאום תופס אותך לא מוכנה. את מבינה, זה תיעוד חי של ״הרעש״ שעשה מי שצילם ברגע ההוא בשבעה באוקטובר מוקדם בבוקר, כשהכל כמעט התחיל. הנוכחות, הקול והמבט של הצלם רועי עידן שנרצח בביתו בכפר עזה באותו היום, כאילו פוצעים את המסך. והכל כל כך יפה וציורי. קשה להחזיק את הגם וגם הזה.

בחודשים שאחרי השבעה באוקטובר גסטון צבי איצקוביץ נסע שוב ושוב אל עוטף עזה, והציב את מצלמתו במרכז השדה שנמלטו אליו רבים ממשתפי המסיבה. השדה הזה ״מוכר״ לרבים בישראל שנחשפו לתיעוד של המבלים עצמם תוך כדי מנוסה. איצקוביץ מצלם אותו כשכבר אין בו איש.

הוא עומד מרוקן מהמתים והחיים, שדה לעצמו, שדה שיש לו חיות משל עצמו. התערוכה שנפתחה ב־7 באוקטובר שנה לאחר מכן, ומוצגת בימים אילו במוזיאון ישראל, היא במובנים רבים התבוננות חוזרת בנוף, התבוננות חקרנית ושקטה, חיפוש של סמני חיים, אולי של סמני מוות, הליכה בעקבות המחיקה או האמנזיה שמצויים בנוף.

השדה הזה ״מוכר״ לרבים בישראל שנחשפו לתיעוד של המבלים עצמם תוך כדי מנוסה. איצקוביץ מצלם אותו כשכבר אין בו איש. הוא עומד מרוקן מהמתים והחיים, שדה לעצמו, שדה שיש לו חיות משל עצמו

זו תערוכה מפעימה. הכח שלה הוא בהתבוננות השיטתית, היסודית, השקטה, החוזרת, באותו מקום עצמו, ביופי ובאימה שהיא מנכיחה וחושפת, ברישום העדין והנועז של התנועה והחיות במקום ההוא, בסירוב שלה להתפתות לדימוי המיידי, לרדי מייד של האסון. הלב יוצא דרכה אל מי שנשימתם נעתקה בלב המרחבים היפים והמוכרים האלה בשבת ההיא.

אבל לפני הכל יש בעבודה של איצקוביץ איזו חלקיות שמכירה בעצמה ככזו, שמכירה במגבלה של המבט, ביכולת שלו לתפוס איזו כוליות, לספר סיפור שלם או לומר משהו נחרץ באמצעותו. בו זמנית הכח שלה הוא גם בהיותה חלק ממכלול עבודה מרשים ורחב של צילומי המרחב או הנוף של איצקוביץ לאורך השנים. היא עומדת לעצמה, ובו זמנית חלק מפרויקט גדול יותר, מהתבוננות סבלנית שיטתית ומעמיקה של שנים.

סמנים של דבר אחר 

מראשית שנות האלפיים איצקוביץ מצלם את המרחב במקום הזה על מורכבותו, ובו זמנית לא מתפתה למסמנים הכמעט וולגריים של הנוף הישראלי. הוא מצלם לדוגמה את קבר רחל, את שכונת א טור, את אשדוד, את שבט הצופים מצדה בירושלים, התנחלויות, ואת העיר הפלסטינית רואבי. את כל המקומות האלה הוא מצלם באיזה אופן נקי, ״אוביקטיבי״, שמסרב לכל מה שמגדיר אותם מראש.

הוא מצלם באיזו דרך שחושדת במובן מאליו של הסימון. הוא עובד כמעט להפך מתעשיית הדימויים של המקום הזה, בעבודות האלה הוא מחפש בכל המקומות האלה עקבות של איזה דבר אחר, מושתק, נשכח, סמנים של דבר אחר. 

העבודה ״שדה״ היא במובן הזה חלק מהמכלול כולו, אבל גם קצת אחרת, והיא קשורה בקשרים מורכבים בעיקר בתערוכה אחרת שלו, ״מערבולת״ (2018, מוזיאון הרצליה, אוצר: גלעד רייך). גם אז, בתערוכה ההיא, הוא תעד מרחבים בעוטף עזה, וגם בתוכה היה אפשר לראות משהו מהמבט של רועי עידן. 

בין מרץ ואוקטובר 2018, כשתושבי עזה החריפו את המאבק כנגד המצור הישראלי והחלו ב״צעדות השיבה״, הפגנות סמוך לגדר, ושילוח של בלונים ועפיפונים שנשאו חומר נפץ אל עבר שדות העוטף, איצקוביץ נסע לתעד את השריפות שהותירו סמוך לקיבוצים אור הנר וגברעם ולהריסות הכפרים הפלסטיניים סִמְסִם, נג׳ד ואלמנסורה. לצד העבודות שצילם, הוא הציג את העבודה ״שקיעה מול עזה״, שאותה ערך מחומרים שצילם רועי עידן שהיה צלם בקבוצת ידיעות אחרונות בלייב סטרים מגבול הרצועה. 

״החזרה״ של איצקוביץ לעוטף בעבודה ״שדה״, היא אם כן לא רק חזרה אל המרחב המוכר שכבר צלם בחלק אחר שלו בעבר, אלא חזרה מלאת כבוד ובו זמנית מצמררת גם אל הדיאלוג שלו עם הצילום של רועי עידן. הפעם הצילום של עידן שזור בתוך עבודת הצילום שלו.

ומה שמטלטל אולי אפילו יותר, זה היופי המרהיב של הצילום הזה. זה כמעט רישום בקו לבן, כמעט ציור מופשט שנע בשמיים, השקט, השמיים הפתוחים, יופי מבעית

בעבודת הווידאו על שלושת המסכים, מפציע לפתע מראה מרהיב של כתמים בהירים יפהפיים שמתגלים לאט לאט כמצנחי הרחיפה שאיתם התקרבו המחבלים לכפר עזה. את המצנחים האלה שעליהם המחבלים שהתקרבו לקיבוצו, צילם רועי עידן באותה שבת והספיק אפילו לשלוח את הצילומים למערכת. כמה שעות אחר כך נרצח בביתו. 

מה שמטלטל בצילום הזה של עידן שמפציע להרף עין על המסך של איצקוביץ הוא לא רק ההקשבה לצעדים המהירים של עידן, לנשימה, לדריכות; לא רק ההבנה של הזמן והחיים שעומדים להסתיים, אלא בו זמנית החיות הגדולה שעולה מהם. הנשימה, המהירות, החושים החדים של צלם שמבין את הרגע הבלתי אפשרי ורץ לצלם. ומה שמטלטל אולי אפילו יותר, זה היופי המרהיב של הצילום הזה. זה כמעט רישום בקו לבן, כמעט ציור מופשט שנע בשמיים, השקט, השמיים הפתוחים, יופי מבעית. 

היופי המטלטל של הצילומים של עידן, המבט שלו, שזורים אל תוך העבודה של איצקוביץ ובו זמנית עושים בה איזו חריטה. כל זה לא חורג בשום צורה מהסירוב של איצקוביץ להעצים את הדימוי, לתחום אותו, לתת לו פשר אחד, או תוקף מוחלט. 

השדה, הדרך, החורשה 

התערוכה מוצבת בחוכמה כך שההגעה אל הווידאו שמוקרן בחדר הפנימי עוברת דרך צילומים אחרים מאותו מרחב עצמו. איצקוביץ מצלם את יער רעים, את המקומות בעשב ובין העצים שאליהם ברחו משתתפי המסיבה; את דרך 232 שהיו מי שניסו להמלט דרכה, חלקם הצליחו, רבים מהם נרצחו באותה דרך.

בכניסה לחדר שבו מוקרנת עבודת הווידאו מוצבים שני צילומים מרהיבים של אותו שדה עצמו. האחד ממערב למזרח, השני ממזרח למערב. הזמן, כיוון ההתבוננות, כל אלה מייצרים ספור שלם בין שני הצילומים האלה.

צילומי הסטילס של המקומות האלה, השדה, הדרך, החורשה בשחור לבן, מטלטלים. אין בהם שום דבר מהזוועה עצמה. הם צולמו לאחר זמן, והם אינם מתעדים אנדרטאות או סמני זכרון אחרים שהוצבו במרחב. מה שיש בהם הוא התבוננות סבלנית ושקטה במרחב עצמו: עצים יפהפיים, מקומות מסתור, כמעט טבע פסטורלי.

לפעמים מבציעים סמנים, למשל כאלו שהשאירו רכבים משוריינים צבאיים בדרך. קשה להתבונן בהם מבלי לחפש את מה שלכאורה אין בהם. את עקבות הנרצחים, החטופים, הנמלטים על נפשם. ואולי אפשר לראות גם את עקבות הרוצחים עצמם?

במחקר מרתק על הנוף כמדיום כותב חוקר האמנות W. J. T. Mitchell (נוף קדוש, רסלינג ושנקר) שהנוף כשלעצמו (ולא רק ציורי הנוף) הוא דימוי. הוא מתעכב בין השאר על היותו של הנוף בו זמנית מסמן ומסומן. הוא מצביע על היותו של הנוף אתר שפעמים רבות משרת אסטרטגיה של אמנזיה ומחיקה, של מיסוך העבר באמצעות ״יופי טבעי״. 

איצקוביץ, בעבודתו לאורך השנים, מודע היטב לדואליות הזו של הנוף, של היותו מסומן או ממשי, ובו זמנית דימוי כשלעצמו. הוא מודע לסכנה שבמחיקה שמבצע הנוף ולא מתפתה לה. במבט שלו לאורך השנים, בעבודה השטתית, הסדורה, הוא מתעכב דווקא על העקבות, מחפש את מה שהנוף לכאורה מסתיר. 

בעבודה הזו שלו הוא הולך על קו דק ועדין מאד בין ההתפתות לדימוי שהנוף מייצר, לבין הסירוב לו; בין החיפוש אחר עקבות, לבין הזהירות מהפיכתן לאיזה פוסטר או הצהרה. זו עבודה מרשימה וחכמה ובאיזה אופן מרגשת מאד. איצקוביץ מסרב ״לייצר דימויים״ של האסון, ובו זמנית הוא מתקרב אליו ממש, החיים והמוות כמעט מפציעים לרגע באיזו עצמה שקטה מתוך הצילומים.

---

גסטון צבי איצקוביץ | שדה
אוצרים: תמרה אברמוביץ׳ וגלעד רייך
מוזיאון ישראל
נעילה: 14.6.25