״החללים צריכים לעבוד״: בית חנה ברודצקי החדש ברמת אביב

חלל שעיצובו מדויק ובה בעת פשוט, במובן הטוב ביותר של פשטות בגובה העיניים, מקבל את פני הנכנסים לבית חנה ברודצקי ברמת אביב: אסתטיקה מזמינה ומסבירת פנים, חפה מתחושה מעונבת או פורמלית, שמדבררת היטב את הקונספט הרעיוני שעומד בבסיסו – ״המקום השלישי״.

״המקום השלישי״ הוא מונח שטבע הסוציולוג האמריקני ריי אולדנבורג, בהתייחס למקומות שבהם האדם מבלה את יומו. הראשון הוא מקום המגורים, השני הוא מקום העבודה והשלישי הוא מקום חברתי לבילוי שעות הפנאי.

בתוך כך, בית חנה ברודצקי הוא אכן תרגום מקומי של המונח בהיותו מרכז קהילתי־אורבני, המשלב פעילויות ספורט, יצירה, תרבות וחיי קהילה תחת קורת גג אחת. ״וריאציה של מתנ״ס מודרני״, כפי שמכנה זאת האדריכל דן טרוים, שהיה אמון על תכנונו ועיצובו, כמו גם של שני המרכזים שקדמו לו – בית חנה בשדרות בן גוריון (היה הראשון) ובית חנה הרבי בפלורנטין.

על הגיית הקונספט, העונה על סגנון חיים עכשווי וחותר לספק למשתמשיו מעטפת רווחה גופנית, נפשית וחברתית, חתומים איש העסקים רוני דואק והיזם יואב קדמון. כל המרכזים שוכנים במבנים קיימים־ותיקים שעברו הסבה לשימושם הנוכחי, וככאלה נושאים איתם גם ערך מקיים של השמשה חוזרת ורובד תוכני נוסף. לכל אחד מהמבנים יש עבר משלו, ומטבע הדברים הם גם שונים זה מזה. בקונספט שעיקרו שילוב עולמות תוכן, האתגר התכנוני הוא להכילו נכונה בחללים הנתונים.

החללים חולקים תפיסת עיצוב פנים משותפת, שכנגזר מרעיון המקום השלישי, תכליתה היא אכן לייצר ״מקום״. כזה שמציע תחושת ביתיות ואווירה נינוחה שמזמינה לשהייה, למפגשים ולקיום פעילויות תוכן שונות

״מדובר בריבוי פונקציות עם צרכים שונים, כשבראש ובראשונה החללים צריכים לעבוד״, אומר טרוים. ״עם כל השוני ביניהם, הם חולקים תפיסת עיצוב פנים משותפת, שכנגזר מרעיון המקום השלישי, תכליתה היא אכן לייצר ׳מקום׳. כזה שמציע תחושת ביתיות ואווירה נינוחה שמזמינה לשהייה, למפגשים ולקיום פעילויות תוכן שונות״.

הסנונית הראשונה הייתה בית חנה בן גוריון, השוכן במבנה שהוקם ב־1936 עבור משק הפועלות – מסגרת שהכשירה נשים צעירות, מרביתן עולות חדשות, לעסוק בחקלאות. מי שקיבלה על עצמה לעמוד בראש היוזמה ולקדם אותה הייתה האגרונומית ופעילת היישוב דאז חנה צ׳יזיק, שאת זכרה מנציח השם שנבחר למשפחת המרכזים. המרכז השני שהוקם הוא בית חנה הרבי, השוכן במבנה תעשייתי ששימש כמפעל משפחתי בשכונת פלורנטין. ובית חנה ברודצקי, שנחנך בימים אלה, הוא הצעיר מביניהם.

בית חנה ברודצקי ממוקם במבנה תעשייתי משנות ה־50, שמופעו המלבני־קופסתי חף מקישוטיות ומגלם את רוח התקופה שבה נבנה. חללו הפנימי, המתנשא לגובה של שבעה מטרים ומשתרע על פני שטח של 700 מ״ר, שימש בעבר כבית קולנוע ולאחר מכן כמשכנו של בית הספר לעיתונות ותקשורת ״כותרת״. בגלגולו האחרון הוא שימש כמרכז ללימודי יהדות, ובשנים האחרונות ניצב שומם מכל פעילות שהיא.

תוך כדי תנועה

היות ומדובר בחלל שהשימוש המקורי שלו היה בית קולנוע ולכן גם נטול פתחים, המהלך האדריכלי הראשון של טרוים היה פריצת חלק נכבד של אחת מחזיתות המעטפת שפונה לחורשה סמוכה, תוך יצירת מפתח גדול המחדיר פנימה אור ונוף עצים ירוק. ממד הגובה נוצל על ידו ליצירת קומה נוספת כקומת גלריה המשקיפה מטה, ושתי הקומות תוכננו בתצורת האות ח׳, המקיפה חלל גבוה ורחב ידיים.

חלל זה מתפקד כלאונג׳ מרכזי, כשהפונקציות השונות, בשתי הקומות, סובבות אותו. ביניהן נכללים חללים ייעודיים לאימונים גופניים מסוגים שונים – פילאטיס מזרן ופילאטיס מכשירים, חדר כושר, חלל לתרגולי בר וחלל יוגה, חלל יצירה למלאכות יד, סטודיו לקרמיקה, חדר ישיבות, חלל אירועים שתכנונו הגמיש מאפשר להתאימו לאירועים משתנים, בית קפה וחנות קטנה. את שתי קומות החלל קושר גרם מדרגות מרחף המשלב קונסטרוקציית ברזל היושבת על תשתית בטון ומעקה עשוי רשת מתכת.

שפת העיצוב המאופקת מוגדרת על ידי טרוים כ״משלבת בין תחושת זרות מרגשת לבין תחושת שייכות נינוחה. ברגע הראשון קשה לעמוד על מהותו של המקום, אבל הנינוחות הביתית שהוא משדר תופסת ועושה את שלה״.

במישור החומרי היא נחשפת כמארג המשלב ריצוף בטון, עמודים שנצבעו במעין לבן שבור ללא טיוח, ושימושים מגוונים בעץ אלון שטרייף ופורמייקה בעבודות הנגרות הרבות. תאורת החלל מתקבלת מתאורה כללית שמגיעה מגופים טכניים, לצד גופים שמשולבים כחלק מהנגרות וגופים דקורטיביים שעוצבו ייעודית, כמנורות שולחן או עמידה באזורי הלאונג׳.

החציצה בין מרחב הלאונג׳ לבין ציר הפונקציות שזורם מאחוריו, בוצעה באמצעות אלמנטים מסוגים שונים. בד בבד עם היותם אמצעים מפרידים, הם גם משמרים את ממד הפתיחות של החלל ומאפשרים מבטים ארוכים דו כיווניים. כך לדוגמה מערך תריסי רפפות עץ הניתנים לסבסוב, זיגוז שקוף למחצה, או קיר בנוי מלבני בטון עם עיגולים חלולים גדולים המאפשרים הצצה. בקומה העליונה בחר טרוים לעצב את מחיצות ההפרדה שבין החללים השונים כשילוב של עץ וזיגוג, והיא נתחמה במעקה עשוי רשת ברזל צפופה.

שפת העיצוב משלבת בין תחושת זרות מרגשת לבין תחושת שייכות נינוחה. ברגע הראשון קשה לעמוד על מהותו של המקום, אבל הנינוחות הביתית שהוא משדר תופסת ועושה את שלה

חלל הלאונג׳ עצמו נחלק לאזורים שונים, המזמינים להסבה ומפגשים, ללמידה או לעבודה, ושטחו כולל גם מרחב עם במה ומסך גדול להופעות והרצאות. בדומה לחציצה הלא קשיחה בינו לבין הפונקציות שמאחוריו, האזורים השונים שבשטחו מוגדרים באמצעות נגרות שתוכננה בקפידה כמערך המשלב מחיצות נמוכות, מדפים תחתיים שממשיכים כספות, או יחידת מידוף כעין ספריה שחלקה מעוצב עם רפפות. בתוך כך הגדרת האזורים בו ברורה לעין ומייצרת עניין משתנה, כשבמקביל האינטראקציה וקשרי העין הישירים נשמרים, והזרימה הפתוחה אינה מופרת.

פריטי הריהוט בו, שלמעט הכיסאות גם הם עוצבו ייעודית בקווים קלילים, כוללים מנעד מגוון של שולחנות ומושבים, מותאמים לסיטואציות משתנות: עמדות עבודה עם שולחנות מלבניים גדולים המאפשרים למספר אנשים לשבת משני עבריהם ושעיצובם כולל גם גוף תאורה עליון; שולחנות קטנים, עגולים או רבועים ליחיד או לשניים; שולחנות נשכן שאפשר לקרב בנוחות למקום הישיבה; שולחן עגול גדול ועוד. לדלפק בית הקפה הותאמו סטולים, ועיצובו היצירתי כמשחק קוביות של עץ ופורמייקה מייצר מופע שמהדהד את עבודתו של האמן יעקב אגם.

אפשרויות הישיבה בחלל כוללות ספות, כורסאות וכיסאות בעיצובים שונים, וביניהם כאלה שמוכרים כאיקונים שעליהם חתומים יוצרים ידועים כמרסל ברויאר, ארנה יעקובסון, או ניקולאי דובה הפולני. חלק משטח הלאונג׳ הממוקם מול החזית שנפרצה, ״ננגס״ על ידי טרוים לטובת אזור טאטאמי – אזור שהונמך קלות ממישור הריצוף באמצעות חפירה.

״זהו אזור פרטי יותר, שמאפשר לשבת באינטימיות או לתפוס רגעי ריכוז ושקט מול נוף עצי החורשה״. הרצפה בו חופתה בשטיחי טאטאמי, וכריות ששולבו בצמוד לקיר הנמוך שתוחם אותו מציעות משענת נוחה לישובים עליהם. תוספת נוחות מציעים גם שולחנות קטנים מעוצבים כנשכנים בגובה מתאים לישיבה הנמוכה, להנחת ספר או מחשב נייד.

את האווירה הנינוחה משלימים שיבוץ מסוגנן של פריטי נוי וצמחייה ירוקה, שעל שילובם בחלל הייתה אמונה אדווה הוכשטיין, וכן עבודות של האמנית אורית פורת, המעטרות את הקירות. ״כל חלל, כולל חללי הפעילויות, עוצב לגופו בהתאמה לייעודו, וככלל ריבוי האזורים על השוני ביניהם, היה כרוך בהרבה פרטים ובהרבה אבזור״, מציין טרוים, שדיוק, לדבריו, היא מילת מפתח בתפיסת עולמו.

״דיוק הוא מה שהוא – מדייק את הפרטים, ומשפיע כך על תחושת החלל, שלשיטתי היא בעלת משמעות עצומה, בפרט כשמדובר בהרבה פרטים כמו כאן. זוהי גם הסיבה שתהליך העיצוב נרקם תוך כדי תנועה עם הדמיות פתוחות לשינויים, במקרים שמשהו הרגיש לי לא נכון או לא מדויק״.

בשלב הבא עתידים להתווסף למקום גג ירוק ופונקציות נוספות לנוחות המשתמשים כשמרטפיה, אבל כבר עכשיו אין ספק שתחושת המקום בבית חנה ברודצקי עונה במלואה על הסמנטיקה שלה, ובהתאמה גם על קונספט הבית השלישי.