״אגתה לאורך כל הדרך״: לא יותר מפנטזיה בשקל

אפשר להגיד המון דברים על מארוול אבל על דבר אחד אפשר להסכים: הפאנדום של ענקית הקומיקס חצוי היום יותר מאי פעם. אם בסיום ״הנוקמים: סוף המשחק״, עת טוני סטארק נקש באצבעות המתכת שלו בפעם האחרונה (או שמא?), ואחרי כמה סרטים בינוניים הייתה הסכמה בין הצדדים שמשהו מקרטע בממלכה שבנה מפיק העל קווין פייגי – אז בנקודת הזמן הנוכחית – המציאות היא אחרת.

בצד אחד ניצבים המעריצים שהורגלו לתכנים המארווליסטים המוכרים וגיבורי העל שמככבים בעלילות פשוטות יותר, ורצוי כאלו שמשפיעות באופן ישיר על האירועים ב־MCU. מהצד השני, ישנם המעריצים, שכמות עבורם היא לא מילה גסה וכל המרבה בתכנים הרי זה משובח – גם אם זה אומר לכתוב סדרות על הדמויות הזניחות ביותר (היי אקו!).

אגתה הרקנס, הדמות שעליה מבוססת הסדרה שבמרכז הביקורת הנ״ל, היא בדיוק כזו. המכשפה המניפולטיבית היא לא ממש הבחירה האופטימלית כדמות ראשית בעלת יכולת להוביל סדרה (גם בקומיקס היא באה והולכת). בכל זאת, ״אגתה לאורך כל הדרך״, שתשעת פרקיה עלו לא מזמן בדיסני +, נולדה מתוך שיר באורך של שנייה וחצי ב״וונדה ויז׳ן״, סדרת האם שלה.

ב״אגתה״, קתרין האן חוזרת לתפקיד המכשפה המושכת בחוטים, ולכן ישנה חובת היכרות מוקדמת עם הדמות. אחרי שוונדה עזבה את ווסטוויו ושחררה אותה מאחיזתה התודעתית (והפכה לז״ל בהמשך), התודעה של אגתה נשארה כלואה. הפרק הראשון נפתח כמו סדרת פשע, כשאגתה מנסה לפתור תעלומת רצח של אישה אלמונית.

הסדרה הזו היא יצור כלאיים שמנסה להיות הכל בבת אחת ולבסוף הוא כלום ושום דבר. גיבוב של סצנות ואירועים שמנסים להיות דבוקים זה לזה עם מהלכים עלילתיים כאילו הגיוניים שמשרתים את מטרת העל

בהמשך היא פוגשת נער מתבגר וחסר שם, שמבקש למצוא בעזרתה את הדרך של המכשפות. לונג סטורי שורט, בזכותו אגתה מתפכחת ומנסה להחזיר לעצמה את הכוחות שאבדו לה. איך? בדרך שהיא יודעת לעשות הכי טוב: מניפולציות ושקרים. בעזרת אותו מתבגר, היא מגייסת לצדה מספר מכשפות במטרה לספוג מהן את כוחותיהן אבל הגורל מזמן לה הפתעות אחרות ובלתי צפויות.

כל החבורה האקלקטית הזו, כולל גיחות של אוברי פלאזה, יוצאת למסע הזוי של כשפים, קסמים ומבחנים הזויים. העינוי הזה, שעוברים הצופים והדמויות עצמן, נועד בסופו של דבר להכניס דמות אחרת ליקום של מארוול. וזה מתיש.

בתכלס, ואת זה מגלים רק בסופה (המומחים כבר יבינו באמצע), ״אגתה״ היא לא באמת סדרה *על* אגתה. הדמות הזו משמשת כקאבר לכניסתן של דמויות אחרות למולטיוורס העמוס גם ככה של מארוול. טוב או רע? ובכן, הנבואה ניתנה לשוטים. כי בזמן כתיבת שורות אלו על ״אגתה״ מורעפות מחמאות למכביר וסופרלטיבים מכאן ועד למשרדים של קווין פייגי וג׳ק שייפר, יוצרת ותסריטאית הסדרה.

מנגד, לא חסרות טרוניות ותלונות על איכותה, ויש שיאמרו שמדובר באחת הסדרות הרדודות והגרועות ביותר שמארוול הגישה לצופיה עד היום. וואלה, יש דברים בגו׳. יש הרבה יותר מדי דברים שלא עובדים ב״אגתה״: הראשון והבולט שבהם הוא שהיא פשוט לא מעוררת עניין מיוחד, ובמקרה הגרוע יותר – תלושה מכל הקשר.

זאת, בניגוד לשאר הסדרות מבית מארוול, שעל אף בינוניותן הממוצעת ומטה, לפני צאתן הן עוררו את יצר הסקרנות (שהלכה ופחתה עם הזמן), לרבות סדרת האם ״וונדה ויז׳ן״. במקביל לחוסר העניין הכללי שהסדרה הזו מביאה איתה, היא גם משעממת ברמות ומעלה פיהוקים עד עצימת עיניים דה פקטו.

״אגתה״ היא סדרת פנטזיה ומאגיה שחורה, עם נגיעות קומיות ומוטיבים של אימה. אבל שום אספקט כזה לא הוכח באופן מספק כדי להגדיר אותה כמה שהיא לא תהיה. בסופו של דבר, הסדרה הזו היא יצור כלאיים שמנסה להיות הכל בבת אחת ולבסוף הוא כלום ושום דבר. גיבוב של סצנות ואירועים שמנסים להיות דבוקים זה לזה עם מהלכים עלילתיים כאילו הגיוניים שמשרתים את מטרת העל. אבל ברמה הפרקטית, זה לא עובד.

מסורת של סדרות בינוניות

בתסריט שלה, ג׳ק שייפר משתדלת להיות מעורפלת ככל הניתן. וככל ש״אגתה״ מתקדמת, שייפר חושפת טפח ועוד טפח מהסיפור הגדול יותר. הטיזינג הזה היה יכול להיות מושלם – אם בסוף הסדרה היה מתגלה טוויסט מהסרטים ומפוצץ מוחות. אבל הטוויסטים של שייפר לא מרתקים, בטח לא עבור רובם המכריע של המעריצים המבוגרים יותר. זה עובד אולי עבור הצעירים שבחבורה, או מעריצי מארוול השרופים, שמבחינתם כל הנף אצבע של קתרין האן או מבטה המזוגג של אוברי פלאזה הם שווי ערך לאורגזמה שמיימית.

בכל פרק, דמות אחרת ממסדר המכשפות המאולץ של אגתה עומדת למבחן ובסופו היא עלולה למצוא את מותה. יש כאן גוורדייה נכבדת של שחקניות טובות, כך שבנישה הזו מגיעות מילים טובות על קאסט האול־סטארס הנשי. לצידה של האן מככבות ג׳ו לוק (״עוצר נשימה״), פאטי לופון, סאשיר זמאטה (״סאטרדיי נייט לייב״), אלי אן (״הדיפלומטית״), דברה ג׳ו ראפ (״מופע שנות ה־70״) שחוזרת לתפקידה מ״וונדה ויז׳ן״, וכאמור אוברי פלאזה (חיים של דודה, למה??) כריו, דמות מסתורית שמניעיה וזהותה האמיתית מתגלים בהמשך.

כישרונות ויכולות תיאטרליות בצד, אבל מנעד הדמויות המגוון לא מעניין ולא מרגיש כמו אחד כזה ששווה להשקיע בו רגש. כמו הסט, כמו האקססוריז של ההפקה – הכל מאוד מלאכותי ב״אגתה״.

ומה עם הסיפור והעלילה? ״אגתה״ היא ״הקוסם מארץ עוץ״ פינת ״מגרש השדים״, ושניהם פוגשים את המכשפות של דיסני בסיבוב. יש כאן הומאז׳ים סבבה, אבל בטח לא כאלה ששווה להתעכב עליהם יותר מדי. היא נעה בין אימה (כביכול) לפנטזיה קומית שטותניקית דיסנית.

התוצר הסופי הוא פנטזיה לילדים בשקל כך שקשה להתייחס אליה ברצינות – בפרט שמהצד השני של הכביש, די.סי. מפציצה עם ״הפינגווין״ בסדרת פשע רצינית, מסוגננת ואפלה. אף אחד לא ביקש רובים ואקדחים או לייזרים מהידיים. אבל לא ביקשנו גם סיפור לילדים לפני השינה. בשביל זה יש לנו את ״פשפש מתלבש״.

הקהל של מארוול מגוון בהחלט וראוי שכל אחד ואחת יקבלו את הנתח שמגיע להם. אבל הדרת פלחים אחרים באוכלוסייה פשוט חוטא למטרה. ולא, קווין פייגי בוודאי לא צריך לרצות את כולם. מנגד, זריית חול בעיניים היא גם לא פתרון. ולא משנה כמה הוא מבושם באבק פיות ומכשפות יפות. נסו לחשוב: מהו התוכן הבוגר ב־א־מ־ת שמארוול הוציאה לאחרונה? כלום. נאדה. גורנישט. במקרה הטוב ״דדפול & וולברין״. אבל לקרוא לסרט הזה ״בוגר״ זו תהיה בדיחה.

בעוונותיה, ״אגתה״ ממשיכה מסורת של סדרות בינוניות ומשמימות מבית מארוול. צריך לומר את האמת: היקום הטלוויזיוני הזה לא באמת מתקדם לשום מקום ולא מעורר עניין מיוחד. וגם אם כבר עורר, אז הוא מתפייד כמו שבא.

יחד עם זאת, לסדרות כמו ״אגתה״ יש בהחלט מקום ראוי בקטלוג הרחב של מארוול כי שעל הנייר יש לה רעיון טוב ומסקרן. אבל היא נופלת ברמת העשייה שלא טובה דיה: דמויות לא מפותחות, מניפולציות סתמיות, טוויסטים מטופשים ובדיחות עבשות. בסדרה הזו, אגתה הולכת בדרך המכשפות. אבל בהתחשב בתוצאה הסופית – זו כנראה הדרך אל תהום הנשייה.

---

אגתה לאורך כל הדרך | דיסני+
יוצרת: ג׳ק שייפר
9 פרקים; ארצות הברית, 2024
1.5 כוכבים