אדר כהן מעוררת שיח על טראומה אישית וקולקטיבית

אדר כהן, בת 32, בוגרת תואר שני באדריכלות פנים מה־Royal Academy of Arts בהאג, הולנד. את לימודי התואר הראשון סיימתי ב־2019 במחלקה לעיצוב פנים במכון הטכנולוגי חולון, ובין התארים עבדתי כמעצבת פנים בסטודיו XS המתמחה באדריכלות קומפקטית.

האג

בחרתי ללמוד בתכנית מאסטר של שנתיים בשם INSIDE, מטאפורה למיקום הרחב יותר שאנחנו רואים לנגד עינינו עבור העיסוק המקצועי של אדריכלות פנים. האקדמיה מתמקדת בתהליכי מחקר של אמנים ומעצבים ונוטה ללימודים ארטיסטיים. מאוד רציתי לפתח את הגישה האמנותית שלי בעיצוב ואדריכלות, ולכן זו הייתה הבחירה המושלמת עבורי.

החוויה שלי לפני ואחרי ה־7 באוקטובר הייתה שונה באופן קיצוני, עד שנדמה כי אין קשר בין השתיים. השנה הראשונה ללימודים הייתה אינטנסיבית ומלאה בחוויות מרגשות, למדתי עם עוד 11 סטודנטים מוכשרים מרחבי העולם ופיתחתי קשרים עמוקים. היא הייתה עשירה בפרויקטים קבוצתיים ובפרויקטים חברתיים, שתרמו לחוויית הלימוד כמו סיורים ברחבי אירופה ונסיעה למרוקו כחלק מהתכנית. זו הייתה שנה מדהימה, עמוסה ומלמדת, שבה למדתי בסביבה רב־תרבותית וייחודית.

ואז הגיע ה־7 באוקטובר, יום שנחרט בזיכרון באופן בלתי נמנע. הדממה של חבריי באירופה הייתה חוויה מבודדת מאוד. בתחילה, כמה מהם יצרו איתי קשר, כולל ראש המחלקה, אך לאחר מכן התקשורת חדלה, הן מהאקדמיה והן מהקרובים אליי. תהיתי האם הם לא מבינים את המצב, האם הם לא מודעים? בן זוגי ואני בדקנו כרטיסים חזרה לארץ, ובסופו של דבר, בילינו בארץ חודשיים.

במהלך תערוכת הגמר נוכחתי לראות מבקרים שאני לא מכירה נכנסים לחלל שלי ושוהים בו פרקי זמן ארוכים. עם חלקם ניהלתי שיחות מרתקות על טראומה, על מצבם ומצבי, בכיתי וצחקתי ביחד איתם

במהלך החודשיים האלה, כשהמצב בארץ היה קשה, רציתי להמשיך את המסע שהתחלתי, ולכן החלטתי להשלים את התואר, גם כשזה היה מאתגר. מתוך הקושי הזה צמח פרויקט הגמר שלי. באופן אינטואיטיבי, התחלתי לצייר את הזיכרונות שלי מבתים בבארי שראיתי, מסיפורים ששמעתי, וגם מסרטונים שצפיתי בהם ברשתות החברתיות.

כשחזרתי להולנד, הפחד והבדידות באקדמיה רק הלכו והתעצמו. פוסטרים אנטישמיים ואנטי ישראלים פוזרו בכל רחבי המוסד. גם איגוד הסטודנטים הפך לזירה נגד ישראל, והם לא חדלו לפרסם קריאות לחתום על עצומה להחרמת הקשרים של האקדמיה עם בבצלאל – מה שבסופו של דבר התרחש. בנוסף, לגור בהאג בתקופה כל כך פוליטית וטעונה הייתה חוויה מורכבת בפני עצמה.

פרויקט הגמר: Processing the Unprocessed

הפרויקט התחיל ממקום של כאב ופחד. היה לי קשה לדבר על המצב האישי שלי, אך בעידוד המרצים שלי התחיל תהליך ריפוי. הציורים שציירתי בארץ הפכו לדיגיטציה ואנימציה, והמשכתי לצייר על בסיס יומי יחד עם שימוש בכלים כמו צילום והקלטת סאונד, שיצרו יומן ויזואלי שממחיש את התהליך. ככל שהתקדמתי בכתיבת התזה, הבנתי עד כמה חשוב הפן האישי בשיתוף, ואיך ככל שזה יותר אישי – כך יותר קל לאחרים להזדהות.

אחת המבקרות בפרזנטציה הסופית הזכירה את תיאודור אדורנו שאמר ״אין פואטיקה אחרי אושוויץ״, והוסיפה שפרויקטים מסוג זה מוכיחים שהוא טעה. תוך כדי שיתוף והצגת הפרויקט לקראת תערוכת הגמר, הבנתי עד כמה חשוב לדבר על כאב ולתת לו מקום. לכן בחרתי להתמקד במתן מקום פיזי לתחושות כאב וטראומה.

בזכות הרקע שלי באדריכלות ועיצוב, ניצלתי את הכלי שלי – חלל – כדי להכניס את הצופים לתהליך של עיבוד רגשות. החלל לא ממחיש טראומה אלא מציע גישה יצירתית לריפוי רגשי ופסיכולוגי. הוא כולל שלושה חלקים מרכזיים: ״קיר הזיכרונות״ המשלב ציורים ודיגיטציה, ״מערכת הציורים״ שמראה את העבודה היומיומית שלי מאז החזרה להולנד, ו״ציור המרפסת״, שנעשה לאחר חוויה ספציפית שבה קיבלתי חדשות קשות, וצויר מהבוקר ועד הערב.

המבקרים יכלו להתמקם בזוויות שונות או לעבור בין השכבות, ובכך לחוות את כל החלל בו זמנית, מוקפים בצלילים ליצירת חוויה רב־חושית. במהלך תערוכת הגמר, שפתוחה לקהל הרחב, נוכחתי לראות מבקרים שאני לא מכירה נכנסים לחלל שלי ושוהים בו פרקי זמן ארוכים, מה שהפתיע אותי לטובה. עם חלקם ניהלתי שיחות מרתקות על טראומה, על מצבם ומצבי, בכיתי וצחקתי ביחד איתם. זה חידד בי את התחושה שהפרויקט שלי מעניק לאנשים מרחב בטוח להיפתח בו.

שבוע העיצוב הולנד

אחרי שהבנתי עד כמה חללים כאלה יכולים לתרום לפיתוח אמפתיה ולעורר שיח על טראומה אישית וקולקטיבית, החלטתי להגיש את פרויקט הגמר שלי לשבוע העיצוב ההולנדי. מתוך התובנות מתערוכת הגמר, יצרתי מיצב דמוי בית נייר, שבו קונסטרוקציית עץ משמשת כבסיס לציורים התלויים כקירות.

על גבי קירות הנייר מוקרנות שכבות של תהליך היצירה, ובכך המיצב ממחיש את התמודדות המוח עם טראומה ואת תהליך הריפוי המתמשך. הפרויקט הזמין את המבקרים לחקור את החלל בקצב איטי, בעמידה או בשכיבה, בהשראת גישת ה־Slow Art, ועודד התעמקות בחוויות האישיות של כל אחד.

באמצעות אמנות חזותית, אודיו (עיצוב סאונד על ידי La mer), אור וצל – המיצב יוצר חוויה מדיטטיבית, המדגיש את החוויה האנושית המשותפת של טראומה ומאפשר לריפוי להתרחש דרך חיבור ואמפתיה. הסביבה הרב־חושית ממחישה את האופי הלא־ליניארי של הריפוי, שבו הרגשות לא רק נחווים אלא גם נראים ומורגשים בדרכים שונות.

בדומה לפרויקט הגמר, המיצב מחולק לארבעה חלקים מרכזיים – חדרי המוח, קיר הזיכרון, מערכת הציור וציורי המרפסת, כשכל אחד מהם משתמש בטכניקות אמנותיות שונות כדי לייצג שלבים בתהליך הריפוי. חדרי המוח חוקרים רגשות ומקורות טראומה, קיר הזיכרון מעבד רישומים אישיים והופך אותם לאנימציות דיגיטליות, מערכת הציורים מתעדת התבוננויות יומיות על רצועת נייר מתמשכת, וציורי המרפסת בוחנים את חלוף הזמן ואת תהליך הריפוי ההדרגתי.

באמצעות הפורמט האינטראקטיבי, המיצב מדגיש את כוח האמנות ככלי טיפולי ומערב את המבקרים בחקירה קולקטיבית של השפעת הטראומה. על פי תובנות המומחה גבור מת׳ה ״באמצעות ריפוי, אנרגיה מדוכאת משתחררת, מה שמאפשר מחויבות מלאה יותר לחיים״ (מתוך ״חכמת הטראומה״, 2021). המיצב מציע פרספקטיבה אישית על הקשר בין הגוף לנפש, מעודד הבנה מודעת של תהליך הריפוי ומדגיש את חשיבות האמפתיה במסע הזה.

במהלך התערוכה, קיימתי שיחות מרגשות עם מבקרים ששיתפו אותי בהתמודדויות האישיות שלהם ובתהליכי ריפוי. רבים מהמבקרים קראו על הפרויקט באתר הרשמי של שבוע העיצוב, והגיעו במיוחד לחוות אותו. היו מספר מורים לתרפיה באמנות, סטודנטים שחששו מהמצב הקשה בעולם, ואנשים שונים שהרגישו חיבור עמוק בעקבות חוויות דומות. עבור חלקם, זו הייתה הפתעה שלא ציפו לה, והיו גם שיחות מרתקות שנוצרו בעקבות כך.

עתידות

בעתיד הקרוב אני מתכוונת להישאר באמסטרדם ולנצל את מגוון האפשרויות הקיימות כאן. אני אשמח לעבוד בסטודיו שמתעסק בעיצוב חוויות ובשילוב בין מרחב מציאותי לדיגיטלי. כמו כן, אני מתכוונת לבחון דרכים שונות להמשיך לפתח את המיצב לחוויה קולקטיבית יותר.